שוקי גלילי SRלא הספקתי לכתוב את סיכומי השנה שלי בשבוע שעבר, אבל זה לא נראה לי חשוב כל-כך מתי מסכמים. ממילא הסיכומים האלה יצאו מכל החורים. מה שמחייב אותי, מצד שני, להיות מקורי – גם כדי להצדיק את האיחור וגם כדי להצדיק את עצם הסיכום.
נתחיל בסיכום סטטיסטי קצרצר של 2006 בבלוג הזה.
זה מה שהיה לנו:
338 פוסטים
335 אלף עמודים נצפים
2860 תגובות
28 טרולים ייחודיים.
שולה זקן, מזכירתו של ראש-הממשלה אהוד אולמרט, עומדת (לכאורה) במרכזה של פרשת שחיתות ושוחד חמורה במיוחד. על ההתפתחויות האחרונות בפרשה תוכלו לקרוא כאן [ynet].
זקן נשלחה הערב למעצר בית. אם יש אמת בחשדות והיא אכן מעורבת, אפשר רק לנחש עד כמה רחוק תגיע הפרשה הזו. זקן היא אשת אמונו של אולמרט, וב-30 שנות עבודתם המשותפת היא התוודעה – אם להאמין לפרסומים – לכל סודותיו הכמוסים.
ואם, כפי שטוענים כמה אנשים, יש לו לאולמרט סודות שחשיפתם עשויה להציל את זקן במקרה הצורך, תחשבו לבד על המשמעויות. הכל, כמובן, בהנחה שהחשדות נכונים – שום דבר עוד לא הוכח, לא בעניינה של זקן ולא בפרשיות שנקשרו בשמו של אהוד אולמרט (פירוט של חלקן ניתן למצוא בכתבה ראש-ממשלה מחוסר ראיות אורי בלאו שפורסמה בהארץ, ועכשיו כשהאתר תומך בפיירפוקס אפשר סופסוף לקרוא אותה).
במילים אחרות: שולה זקן עשויה להיות הדג הקטן. לא מחפשים את ראשה אלא את זה של "הראש".
ישנן תיאוריות קונספירציה רבות בעניין קשרי ההון והשלטון בישראל. חלקן, קושרות כמה דמויות ציבוריות ללב הפשע המאורגן. כמובן שיש לי קושי לתאר כאן את הקונספירציות הללו, כי "לכאורה" ו"טרם הוכח" לא יספיקו במקרה זה. בכל אופן, תחזיקו אצבעות לחוקרי המשטרה. יכול להיות שסופסוף הם עלו על משהו גדול באמת.
שמה! הפרוייקט החדש של החבר'ה (כן, רובם חברים מניאקים שלא טרחו לעדכן מראש כדי שיהיה לי איזה "פרסום ראשון". אני תמיד יכול לעשות מה שגלובס ודהמרקר היו עושים, אבל נו… טוב אלה סוגריים יותר מדי ארוכים. אני חושב שאני אסיים אותם עכשיו. רגע, איפה הייתי? אה… תחזרו לתחילת הסוגריים כדי להבין) עלה לאוויר.
זהו (עוד) אתר שמטרתו לסנן עבורנו "תכנים איכותיים מרחבי הרשת העברית", אבל בסגנון קצת שונה מוובסטר ושות'. לא עוד מסלקת רסס – הפעם מעורבת בעניין תבונה אנושית, חלק ממנה של הגולשים אבל עיקרה של מקימי האתר (או שמא עליי לומר: עורכיו).
אין ספק שמדובר בפרוייקט סופר איכותי (אני למד זאת, כמובן, מהעובדה שיש בו כרגע המלצות גם על הפוסט הקודם בבלוג הזה וגם על הפוסט האחרון שלי בחומוס להמונים).
ובכל זאת, כמה שיפורים שהייתי עושה:
א. ויתור על הירוק הזרחני שמוציא את העיניים.
ב. הקלקה על לינקים צריכה לפתוח חלון חדש, גם בשביל היוזביליות וגם כדי שהם לא יופיעו בסטטיסטיקות בתור "Direct" (מי שצריך להבין מבין).
ג. כדאי להוסיף את שם הבלוג לרשימת הפוסטים הנקראים ביותר, ומותר להקטין לשם כך את הפונט.
ד. ואגב הרשימה – הייתי הולך על מודל ה"נקראים יחסית לזמן פרסומם" הזכור לטוב מבמה חדשה.
נדמה לי שלא אחדש לכם הרבה אם אומר שמיקסום טוקבקים הוא אחת השאיפות המרכזיות של העיתונות המקוונת ושל יוצרי התוכן ברשת בכלל. טחנו את הנושא הזה כבר מכל-כך הרבה כיוונים, שעצם זה שמישהו כותב עליו (נגיד, אני) זו סיבה מספקת עבור אנשים שמחשיבים עצמם מבינים, להתייחס אליו כאל לא מבין. ליימר.
העיסוק בטוקבקים כתופעה וכתרבות, ובהשפעתם על התוכן ברשת, הוא כבר בן יותר מארבע שנים. דומני שפתחו את הדיון הזה בשור וקינן, או שאולי זה קרה ב"קונספציה" (אם כי, מן הסתם, ברמה שמעבר לכוחות האינטלקטואליים של רוב האנושות) [עדכון: יש טענה שהכתבה הראשונה על טוקבקים הייתה זו של גל מור, ונראה שיש לה רגליים. לטענה, לא לכתבה].
אחרי זה הנושא טופל בכזו מהירות ואדיקות, ועל-ידי אנשים שבאמת מבינים, שכאשר הזמנתי כתבה מעמיקה עליו מגילי סופר באוקטובר 2003, החלטנו להעניק לה את השם "עוד כתבה על טוקבקים".
הכתבה ההיא פורסמה בפרינט, בנטמגזין עה"ש. היא מעולם לא עלתה לרשת (אם כי אולי עכשיו כשאמרתי, היא תעלה לאתר של גילי).
תמונה מקורית מהכתבה של גילי סופר, "עוד כתבה על טוקבקים", נטמגזין 39, נובמבר 2003.
עכשיו, שלוש שנים אחרי, יש כבר המון אנשים שמכירים את הנושא מספיק כדי להבין שהקאמבק שלו נובע בעיקר מהבורות של כל מיני עיתונאים שמגלים את אמריקה. אבל זה לא אומר שהגענו לאיזה הישגים משמעותיים בדיון . מדיניות סינון התגובות באתרים הגדולים לא נעשתה אחראית יותר – להפך. ועד היום, למרות שנכתב ונאמר כל-כך הרבה, אף אחד עוד לא הצליח למצוא את הנוסחא שעובדת.
כלומר, חוץ מלהיות סתם פרובוקטיבי – איך אפשר לגרום לאנשים להגיב, להביע עמדה, ולקיים דיון בטוקבקים? כי 1000 אנשים שכותבים "17, אתה אידיוט" זה לא דיון. ומי שכותב "שולת!!!1"בהפוך-על-הפוך-על-הפוך לא מביא יותר תועלת לא ממספר 17 ולא מזה שאלו שאומרים עליו שהוא אידיוט (כלומר, גם אם הוא עושה זאת כאמירה ביקורתית מתוחכמת, ומכוון לעיתונאים קשישים שעושים את צעדיהם הראשונים בלימוד שפת הרשת).
יותר מדי דיו ופיקסלים נשפכו על הטוקבקים. פחות מדי מסקנות אופרטיביות עלו מן הדיון. שהוא – להזכיר – הדיון על הדיון שעוד לא קיים. ומכיוון שזה הפך לנושא שמערב אקטואליה במה שכבר הפך נוסטלגיה, אז אין ספק: מדובר בקלאסיקה.
כן חברים: הטוקבק הוא אגדה עוד בחייו ואחרי מותו, בו-זמנית. לכן, נראה לי הגיוני להקדיש לו סדרה, שתהיה גם היא "מסע קסם מסתורי" (כמובן, כהומאז' לסדרת הרדיו האלמותית שהקדיש קוטנר לביטלס, שהפכה בעצמה לקלאסיקה). זה היה הפרק הראשון בסדרה שלי. וכאן נמצא מקרה המבחן הראשון.
ככל שהטקסט קצר יותר, הוא מקבל יותר תגובות.
כבר בחרתי לעצמי את השם "אבו שוקי המקורי" – מה שנקרא לעולם אדם קרוב (משפחה) אצל עצמו. ההתפתחות האחרונה בחומוס להמונים הציבה בפני פרדוקס א-לה קונלימל: אם אני האבא של עצמי, אז מיהו אבי? בלית ברירה, מיניתי את אבא שלי לתפקיד "אבו שוקי המקורי האמיתי", כמנהג אבו גוש ושות'.
בפוסט החדש וואלד אל באסאל, ראשון בסדרה, מספר אבא על האוכל של צפת ועל החיים המשותפים עם ערביי צפת. זוהי בעיני פיסה יפהפיה של היסטוריה קולינרית, אבל קשה היה להתחמק מההיסטוריה הפוליטית של המקום.
***
החיים בין יהודי צפת והערבים שלה התנהלו בדרך-כלל על מי מנוחות, אבל ההתעוררות הלאומית הפלסטינית של שנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת לא פסחה על העיר. ב-1948, כשמשפחתו של אבו מאזן ברחה מצפת עוד לפני שנורתה עליה הירייה הראשונה, זה היה כנראה מפחד הנקמה על מה שקרה שם ב-19 השנים שקדמו לכך. וקרה הרבה – אולי נקדיש לכך כמה מילים בהזדמנות אחרת.
צפת היא דוגמא עגומה לעיר שירדה מגדולתה, במידה רבה, כתוצאה מסכסוך הדמים הלאומי והדתי בין היהודים והערבים. תושביה היהודים של העיר לא היו ציונים חילונים ממזרח אירופה, אלא אנשים מסורתיים בני הישוב הישן – אשכנזים וספרדים שחיו במקום דורות רבים. בעל כורחם מצאו את עצמם בלב הסכסוך הזה, שהיה אחד המסמרות האחרונים בארון הקבורה של גדולתה. מאה שנים קודם הייתה צפת מעצמה כלכלית אזורית, ורעידות האדמה האמיתיות והפוליטיות שחקו אותה לאבק.
***
סבא של אבא שלי, יתום שעלה ארצה עם סבו, נשאר לבדו בעולם בהיותו בן 8 או 9. הוא הצליח לשרוד, הפך לסוחר מצליח ונשא לאשה יהודיה לבנונית. בנם שמואל, התחתן עם שושנה-רייזל לבית רוזנטל, ממקימי ראש פינה, אשה זריזה וחכמה שידיה הפליאו להפיק מעדנים. בימים של עושר ושל עוני, בעסקים משפחתיים או במטבח הביתי, היא ידעה להכין מאכלים שאנשים עדיין מדברים עליהם בערגה ארבעים שנה אחרי מותה.
ביום שני האחרון (25.12.06) פורסמו תוצאות של סקר שערכו במקביל מכון טרומן בירושלים והמרכז הפלסטיני למדיניות וחקר דעת קהל ברמאללה (PSR).
הסקר עסק באופן בו הישראלים והפלסטינים תופסים את הסכסוך בין העמים, וכמה מתוצאותיו – בעיקר אלו שנוגעות לפלסטינים – די מדהימות. אני לא יודע הרבה לא על מכון טרומן ולא על ה-PSR, ולא יודע לקבוע האם מדובר בגופי מחקר רציניים. אני רוצה להאמין שכן, כי תוצאות הסקרים שלהם בסך-הכל מעוררות אופטימיות.
כמה כותרות ונתונים על הפלסטינים:
81% שואפים להסדר.
81% מהפלסטינים מקווים להסדר שבמסגרתו תקום מדינה פלסטינית (לעומת 58% בין הישראלים).
58% מוכנים להכיר בישראל.
58% מהפלסטינים חושבים שבסיום התהליך, צריכה להיות הכרה הדדית של שתי מדינות זו בזו.
56% חושבים שאינתיפאדת אל-אקצא נכשלה
82% מהישראלים, מודים שישראל לא יצאה מנצחת (בניגוד למה שבוגי טען בזמנו).
38% מוכנים לוותר על הטרור עכשיו.
38% חושבים שיש להפסיק את הטרור ולפעול למען השגת הסכם שלום. עוד 36% חושבים שצריך לעשות מו"מ, אבל לא להפסיק את הפעילות האלימה.
מתקשים להשלים עם חלוקת ירושלים.
רק 39% מהנשאלים הפלסטינים תומכים ברעיון של ריבונות משותפת על ירושלים. 38% מהישראלים תומכים ברעיון הזה.
מתלבטים בעניין הקסאם.
בסוגיית הקסאם הפלסטינים חצויים: 48% בעד ו-48% נגד.
רק 36% היו מצביעים לחמאס.
48% היו מצביעים לפתח. בבחירות לנשיאות שבהן היו המועמדים אבו מאזן והנייה, מתחלקים הקולות בערך חצי-חצי.
כמה נתונים על הישראלים, שהם כרגיל הרבה יותר משעממים:
43% מהישראלים מוכנים שמרואן ברגותי ישוחרר לצורך השגת הסכם. 66% מהישראלים תומכים במו"מ עם ממשלת אחדות שהחמאס יהיה חבר בה. 54% מהישראלים תומכים במו"מ עם החמאס.
ניתוח הנתונים:
רוב הפלסטינים מעוניינים היום בהסדר מדיני עם ישראל, כאשר 55-60 אחוזים מתוכם חושבים שהאינתיפאדה נכשלה, ורוצים לסיים את הסכסוך, להקים שתי מדינות ולהכיר בישראל. כמו אצל הישראלים, ישנה לשון-מאזניים של כ-10 עד 15 אחוזים מהאוכלוסייה, שמאמינים שאפשר להגיע להסכם שלום אבל לא מוכנים לריבונות משותפת בירושלים, ולא מוכנים לוותר ללא תנאי על ההתנגדות האלימה לישראל.
למרבה הצער, לא הופיע נתון על מספר הישראלים שתומכים בהפסקה ללא תנאי של הפעולות הצבאיות כנגד הפלסטינים, אבל לא מסוכן מדי להניח שהמספרים יהיו דומים.
