איתי אשר
[נכתב במקור בתגובה למאמר הזה של קורינה.]
אנחנו – שוקי, אסי, חנן, אני ועוד רבים אחרים, קראנו למצביעים שאכפת להם מהארץ הפצועה הזו, להצביע דווקא הפעם למפלגת העבודה.
לא כי היינו מעריצים של עמיר פרץ, גם לא כי היינו מורעלים של המנגנון המפלגתי הרקוב שלה. כי ראינו בצעד הקטן שעשתה מפלגת העבודה ברענון המצע שלה וברענון ההנהגה שלה פתח קטן לתקווה. ידענו שהמסע עודנו ארוך עד ליצירת אלטרנטיבה שהיא גם אמיתית אבל גם רלוונטית לציבור רחב.
מאז הבחירות אנחנו מאוכזבים וכועסים על היעדר הקשר בין המצע להתנהלות בשטח.
התהליך שהתחלנו בו ב"עבודה שחורה" הוא ניסיון ליצור אמצעי שיבטיח קיום הבטחות, אפילו באופן חלקי.
אנחנו מנסים לרפא מחלה קשה. זו מחלה שלא רק מפלגת העבודה חולה בה אלא כל הפוליטיקה הישראלית. אבל מעבר לניסיון המאומץ שלנו להשפיע, אנחנו גם עוברים בעצמנו תהליך של חשבון נפש. אנחנו מכבסים בחוץ לעיניכם לא רק את הכביסה המלוכלכת של השרים אלא גם את הכביסה המלוכלכת שלנו.
ארבעתנו אנשים שאינם מקצוענים בפוליטיקה, שהתנדבו בלהט למען אג'נדה (כשעוד היה אפשר להגיד את המילה הזו בלי שזה יעורר גיחוכים), ועדיין חושבים שהבטחות צריך לקיים, לפחות באופן חלקי.
אני מצפה גם ממך, קורינה, וגם מכל מי שנהנה כל כך לרדת עלינו בימים אלה, לעשות את חשבון הנפש שלכם.
את הצבעת עבור שמאל חברתי ומדיני אמיתי. עבור מפלגת דע"מ, אשר כבר בפעם השנייה אינה מצליחה להתקרב אל אחוז החסימה. זאת למרות שבראשה עומדת לוחמת חברתית כריזמטית ואותנטית ולא עסקן הסתדרותי. אך בעוד מצפוני מתייסר, מצפונך נקי.
לא ברורה לי הזחיחות ולא ברורה לי השמחה לאיד שלך כשאת רואה אותנו נקרעים מבפנים בעודנו מנסים לשנות את רוע הגזירה. מייד לאחר הבחירות, כאשר אנו התגייסנו לשמור על נבחרינו שיקיימו את הבטחותיהם, גם את הודעת בקול שאת שומרת על הנבחרים, אך משום מה בחרת לך את מפלגת הגמלאים כיעד לביקורת תקופתית [שטרם פורסמה לדעתי]. האם זה הוגן, קורינה, לשמור על נבחרים שלא את בחרת?
אולי את צריכה להיות המבקרת של השמאל הלא ציוני, ולשאול יומם ולילה – האם הבחירה במסרים כל כך "צודקים", בדגלים האדומים ובדגלים השחורים, אינה אלא הסתפקות במירוק המצפון תוך ויתור על כל ניסיון להשפיע? אולי לאוואנגארד שכמעט נהנה מהיותו מוקצה ולא חלק מהעדר ומהשיח הצבוע, יש גם אחריות מסוימת להמשך הכיבוש ולהמשך קריסתה של מדינת הרווחה?
מי יקים את "עבודה שחורה-אדומה", אולי את?
את ורבים כמותך ברשת (יואב גל, יובל ומוסיף, נעמה כרמי, דרור פויר) הגעתם כבר מזמן למסקנה כי מפלגת העבודה חולה במחלה אנושה, וכי נוכחותה על המפה רק מעכבת את בנייתה של אלטרנטיבה לשלטון הימין. ייתכן מאוד שאתם צודקים, ואירועי השבוע האחרון מביאים גם אותי להתקרב מאוד למסקנה הזו. השאלה היא לאן לוקחים את זה הלאה. איך אנשים טובים כמוכם יכולים להשתמש ברשת בכדי ליצור את האלטרנטיבה, בכדי לעשות משהו שהוא מעבר לאוננות מילולית של טוקבקים מנוסחים היטב.
לכן אני מפציר בכם לקחת את הביקורת (המוצדקת) שיש לכם על מפלגת העבודה, וגם את הביקורת שיש לכם עלינו – תמימים, טפשים – לכיוון בונה ומעשי. אם אתם לא מאמינים שניתן להשפיע על מפלגות מבפנים, קומו ובנו מפלגה.
גייסו תומכים, גייסו תרומות, גייסו מועמדים (גם מח"כים מכהנים), הרימו קמפיין, בראש ובראשונה – צאו מהקונספט של הבלוג האישי ועברו לעשייה משותפת. הרשת מלאה בדעתנים איכותיים, אך כמעט אין בה התאגדות ממשית למען השפעה פוליטית.
"עבודה שחורה" נבנית רק כארבעה חודשים, אך תובנה אחת כבר יש לנו – אם נהיה ביחד, למרות ההבדלים (הלא קטנים!) בגישות ובדגשים, יהיה לנו יותר כוח.
בבקשה אל תפרשו את הבקשה שלי אליכם כהתקפה לצורך התגוננות.
אני באמת מאמין שצריך לנסות את שני המסלולים במקביל: ניסיון לשנות פלטפורמות פוליטיות מבפנים (לא רק בעבודה – בכל המפלגות) וניסיון להקים פלטפורמה חדשה. הצוות שאתם (אולי) תקימו לא צריך להתחרות ב"עבודה שחורה", ולא לסנוט בו יומם וליל, אלא לשתף איתו פעולה. הרי על המטרות אנחנו מסכימים, חילוקי הדעות הם בעיקר על הדרך האפקטיבית להגשים אותן.
נכון להיום, הסיכוי שביום הבחירות אצביע בשביל המפלגה שאתם תקימו, גבוה מהסיכוי שאצביע עבור מפלגת העבודה.
—-
שאלה שעלתה בתגובות:: אולי דב חנין?
