שוקי גלילי SRבמקום שאסביר, לכו לבלוג לחץ חברתי (הלינק למטה), ותבינו למה זה בעצם מעניין אתכם. על קצה המזלג: חוק ההסדרים הוא החוק שמעגן את כל השחיתויות, הג'ובים, מעשי השוחד והשלמונים של כל המפלגות שבקואליציה. כל מה שצריך היה להפוך לכתבי אישום, אלמלא היה חוק חוקי לגמרי ש – סליחה מראש – מחרבן עליכם ועליי.
אז תעשו היכרות עם הכפתור הנחמד הזה, לכו להציץ בבלוג, ותשקלו להיות אזרחים טובים ולשים גם אצלכם.
ניצחון גדול לבלוגספירה וניצחון גם לאיאקס. לא הקבוצה, החתול. כשמצאנו אותו לפני כמה ימים, ניחשתי שהוא זכר בן שלושה שבועות. אז מסתבר שהוא מבוגר יותר, קצת חולה וקטן לגילו אבל בסך-הכל בסדר. ועכשיו, יש לו גם שם חדש (איאקס) וגם אמא חדשה (קוקסטה). ההשמה התבצעה דרך הבלוג של חייש. לינק לעדכון על מצב החתול + תמונות, למטה. חייש, פותחים שירות השמה לחתולים?
סיפור הפרישה של אופיר פינס מהממשלה הוא ספין. נכון לשעת כתיבת שורות אלה זה לא קרה, ואני לא יודע אם זה יקרה, אבל הכותרות שאומרות שאם הוא לא יפרוש הוא יתבזה – מי לדעתכם הם אותם "בכירים בעבודה" שאחראים להן? אולי אותם "בכירים" שלפני כמה ימים אמרו "אם לא מתאים לו אז שיפרוש". שימו לב איך בתוך שלושה ימים הפך הההתרסה לתביעה, הרעיון התיאורטי למהלך מתבקש. ספין מלוכלך.
אתם מכירים את הפסיכים האלה שהבית שלהם מלא חתולים (יש גם כאלה עם חתולים, כלבים ותוכים)? אתם יודעים, אלה שכל חיה שהם מוצאים ברחוב מגיעה אליהם הביתה?
תמיד חשבתי – האמת היא שאני עדיין קצת רואה את זה ככה – שמדובר באנשים עם בעיה. כמו אלה שאוספים דברים ואחרי שהם מתפגרים צריך משאית זבל מיוחדת בשביל לפנות את תכולת הדירה שלהם, רק עם חיות.
זה נוח מאד לחשוב ככה, בעיקר אם לך עצמך אין בעלי חיים. אפילו כשיש לך חתול או שניים, זה עדיין קל לראות את עצמך כאדם שפוי יותר מכל המוזרים האלה. אני מודה שעבורי זה נעשה קצת יותר קשה כשקמתי בוקר אחד וגיליתי שיש לי בבית שישה (!) חתולים. ארבעה מהם פולשים, אמנם, אבל פולשים קטנים ופרוותיים, מלאי אהבה, שמתבוננים בי במבטים שאומרים "אתה לא תזרוק אותי לרחוב, נכון?". לינק לתמונות יהיה בהמשך הפוסט כדי שלא תברחו.
בעודי מנסה לעכל את המחשבה המצמיתה על כך שנעשיתי אחד מ"המוזרים", שמעתי קול יללה קורע לב מחצר הבית הסמוך. הלכתי לשם ומצאתי את היצור הזה
הוא היה רעב, מלוכלך ומבוהל. חתול בן 3 שבועות בערך. אני חושב שגם אם הייתי שונא חתולים לא יכולתי לעמוד בזה – חתול נטוש, כנראה הלך לאיבוד או שאמא שלו נדרסה תוך כדי ניסיון להביא לו אוכל.
במצב כזה ובגיל הזה, חתלתול בדרך-כלל יבכה עד שימות. לפעמים הם גם מתחבאים במקום שאי אפשר להגיע אליו, ואז הם גוססים תוך כדי שהם ממשיכים לגנוח – אולי אמא תשמע ותבוא. זה צליל שאחרי ששמעת אותו פעם אחת הוא לא יעזוב אותך יותר בחיים. הפעם, הצלחנו להגיע אליו יום קודם.
זה קרה לפני שלושה ימים, ובזמן הזה החברה שלי ואני הבאנו לו הרבה אוכל, ליטפנו אותו, יבשנו אותו בכל פעם שנרטב. הוא יודע לנקות את עצמו ואחרי שפעם אחת הוא נתפס לא מוכן כשירד גשם – הגשם הראשון בחייו – הוא למד להתחבא. עדיין, זה חתול קטן מדי בשביל להיות לבד.
זה חתלתול זעיר. תינוק. יהיה קשה לו לשרוד את החורף לבד, וששת חתוליי עדים – כאן כבר אין לו מקום. סידרנו לו מחבוא משופצר, מרופד וחמים. באים לבקר אותו פעמיים ביום לפחות.
הוא כבר נראה קצת יותר טוב, אבל זה לא פתרון. הוא צריך בית. הוא זקוק לאהבה. קשה להבין איך יצור שראשו לא גדול בהרבה משזיף, יכול להיות רעב כל-כך לאהבה ולהיות אסיר תודה כל כך כשהוא מקבל אותה.
בכל פעם אני מסתכל לו בעיניים. הוא מיישיר אליי מבט ומגרגר ונועץ את ראשו בכפי בתנוחה מתפנקת. ואני חושב על זה, שחתולים הם אולי יצורים לא כל-כך חכמים,
שמבחינת אינטליגנציה אולי אנחנו נמצאים קצת גבוה מהם בסולם האבולוציוני. אבל במה שקשור לרגש הם לא נופלים מאתנו בכלום. וכן, יכול להיות שאני אדם מיושב בדעתו שיום אחד פשוט התחלק על השכל. אבל יכול להיות שהתובנה הזו – על כך שהיצורים הקטנים האלה שלעיתים קרובות הם מוזנחים ומסכנים כל-כך הם כה אנושיים – היא פשוט דבר שקשה כל-כך לשאת אותו שכולנו מעדיפים להדחיק.
אז מה, אולי מישהו רוצה לאמץ את המתוק הזה?
(הפרוותיים בפוסט הראשון והרביעי בעמוד הזה)
לפני
אחרי
ניל פוסטמן, בספרו הפנומנלי "בידור עד מוות" קורא לזה "אימפוטנציה פוליטית". התחושה של אנשים שאין להם שום יכולת להשפיע, מתוכה מתפתחים ייאוש ואדישות: "לראשונה בהיסטוריה האנושית (ניצבים) אנשים מול בעיה של גודש מידע ומכאן גם מול בעיה של פוטנציה חברתית ופוליטית מדולדלת… החדשות מפיקות מאתנו מגוון של דעות שאיננו יכולים לעשות דבר לגביהן… הצבעה היא מפלטו האחרון כמעט של האימפוטנט הפוליטי. המפלט האחרון הוא כמובן השתתפות בסקר".
חברי יובל דרור מייחס לי מצוקה שנשמעת למרחקים, כנראה בגלל שימוש היתר שעשיתי בפוסט הזה בהענקת סופרלטיבים צואתיים לכל מיני גורמים ואנשים.
אז נכון שמתברר בכל פעם מחדש, שהמדינה שאנחנו חיים בה, הפוליטיקאים ששולטים בנו, ולדאבוני גם כמה אנשים שהצבעתי עבורם, הם ערימה גדולה של חרא. אבל זה לא חדש. מה שחדש – או בעצם ישן, ומוכר, וממשיך להפתיע בכל פעם מחדש – היא הנכונות של אנשים במדינה הזו לבחור בדרך הייאוש במקום בדרך של התאגדות ועשייה. וזה לא מכניס אותי למצוקה. זה כן מרגיז אותי, וגורם לי לחוש זלזול ותעוב עמוק כלפי העליבות של אנשים שבוחרים להרים ידיים.
אני מפנה לדברים שכבר כתבתי, לפני הבחירות:
"מה שיש לנו בישראל היא התפוררות של התרבות הפוליטית. ישנה גם התפוררות של המערכות השלטוניות ושל מוסדות ושל ערכים רבים. מדברים על 'אובדן הסולידריות', אבל זה הרבה יותר עמוק מהמושג הדליל הזה.
התחושה היא שכבר מזמן אין קשר בין הפוליטיקה הלאומית לבין האזרח הקטן. זה לא מקרה שכל צוררי העולם נשלחים אלינו כדי לענותנו – משרדי הממשלה, הבנקים, רשות השידור, העיריות והרשויות המקומיות, המשטרה. כולם רודים בנו, מזלזלים בנו, וגם ישסו בנו עורכי דין אם יצטרכו. אלה מכים באלות, אלה צובטים בעמלות, אלה מנתקים לנו את המים ואלה מעקלים לנו את הטלוויזיה.
ואין פלא שגם המעסיקים הפרטיים, לוקחים דוגמא מהמדינה – מלינים שכר, מרעים תנאים, מפלים, מטרידים, לא משלמים פיצויים. אדם לאדם זאב רוזנשטיין.
לא פתק לבן ולא הצבעת מחאה למפלגה קטנה ישנו את זה. יש שני דברים שיכולים לשנות: עליית כוח פוליטי חדש, או ריסוק מוחלט של המערכת הפוליטית הקיימת. האפשרויות הן של החלפת שלטון בבחירות או של מהפיכה. ומכיוון שאנחנו לא רוצים פה מלחמת אזרחים, שלטון צבאי או שלטון חונטות – לא שאנחנו כל-כך רחוקים מזה – אז אני מקווה שב-28 למרץ יתחלף השלטון בישראל".
אבל בין ללכת להצביע בבחירות פעם בארבע שנים – משהו שחלק גדול מכם, אם לסמוך על הסטטיסטיקה, לא עשיתם – לבין מהפכה אלימה , יש עוד כמה אפשרויות. והבעיה המרכזית של מדינת ישראל כפי שאני רואה אותה, הוא שאנשים פה חושבים שתפקידם מסתיים, במקרה הטוב, בהצבעה לבחירות פעם בארבע שנים וקיטור בין לבין.
שאלו את עצמכם: כמה זמן ומאמץ השקעתם כדי לשנות כאן משהו לפני שהחלטתם להיות מיואשים? מה נתתם מעצמכם, מה עשיתם, כדי שיהיה פה טוב יותר? וכמה אנשים שאתם מכירים? תמצאו שיש יחס ישר בין מידת המאמץ שאנשים מוכנים להשקיע לבין מידת השינוי לו ניתן לצפות.
אנשים פה בוכים על כך ששום דבר לא משתנה ושהסיבה לכך שאנשים יושבים ובוכים במקום לשנות. כמו השיכור ב"נסיך הקטן", ששותה כדי לשכוח את צרתו – שהוא שתיין.
מקס הזועם, אחד הבלוגרים היותר חריפים שהופיעו על המפה בשנה האחרונה, בפוסט חשוב על פעילות פוליטית ברשת. בסך-הכל מכוון לאותם מקומות כמוני, וכמו עוד כמה אנשים שחושבים שאין לנו את הפריביליגיה להתייאש.
