שוקי גלילי SRאחרי חודש שבו החביאו אותה מהתקשורת, דו"צ מירי רגב חוזרת אט אט לדברר. הערב, בתוכנית של חנן עזרן בערוץ 1, היא הסבירה שהעיתונות לא הייתה כל-כך הוגנת בזמן מלחמת לבנון השנייה. בסוף הראיון עזרן שאל "את חושבת שתהיי הדוברת במלחמה הבאה?". רגב השיבה בחיוך "אני מקווה. אם לא יחליטו אחרת".
(התשובה הנכונה: בוא נקווה שלא תהיה מלחמה, חנן).
אם שאלנו את עצמנו בשביל מה צריך תנועות נוער, אז באו חניכי הנוער העובד בראשל"צ ולימדו אותנו שיעור. ynet מדווח שעשרות מהם הפגינו היום ליד פיצריית 1+1 בעיר, במחאה על תנאי ההעסקה של בני נוער במקום. הם גם חילקו פלאיירים והסבירו לעוברים ושבים על מה ולמה הם נמצאים שם.
נראה לכם שיקבלו אותי לנוער העובד?
[ואם הנושא מעסיק אתכם, ובא לכם ללמוד מה תוכלו אתם לעשות, נסו להתחיל כאן]
ערב יום-הכיפורים הקודם כבר ניסחתי את בקשת הסליחה שלי, שנדמה לי שהייתה די קולעת ונותרה אקטואלית גם השנה.
שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהשתפרתי במשהו מיום הכיפורים הקודם ליום הכיפורים הזה. אני לא בטוח שכן, או לא בטוח שמספיק, אבל באמת שאני משתדל. ואני מקווה שבשנה הזו אני אצליח יותר.
***
אני חושב שלא נכון להבין את יום הכיפורים בקונטקסט של "קניית מחילות". הרעיון כאילו אפשר לקנות את הישועה האישית באמצעות סבל – או כסף, לצורך העניין – הוא רעיון נוצרי. ביהדות, לפחות על-פי תפיסת הרמב"ם, התיקון ל"חטאים" הוא באמצעות לקיחת אחריות, על מה שנעשה ועל מה שייעשה.
אני מעדיף להבין את הצום והתענית כאמצעים לטיהור התודעה. נדמה לי שיום הכיפורים הוא מעין יישום חד-פעמי ומוקצן של הנזירות. וביהדות, בדומה לבודהיזם ובשונה מהנצרות, הנזיר הוא לא אדם שנועד לסבל אלא אדם שעיקר חייו – או מטרת תקופת הנזירות שלו – הוא עיסוק בפעילות רוחנית. גם בהליכה על גחלים או שכיבה על מיטת מסמרים, המטרה היא לא להכוות או להיפצע, אלא להתעלות על המגבלות הגופניות בדרך לדעה קצת צלולה יותר.
אגב, הנזירות היא בדרך-כלל לזמן קצוב, וכוללת הימנעות מיין ומתספורת אבל לא צום. לפי הדיון בגמרא אודות הנזירות, והסמיכות לפרשת סוטה, ברור שנדר נזירות לא נועד לכפר על חטא, אלא להתמודד עם החשיפה לחטאים של אדם אחר. מין תיקון אישי שנועד להרחיק את האדם מהדרדרות שלו עצמו. ובכל אופן, התרת הנדרים של ערב יום-הכיפורים מתירה גם נדרי נזירות.
***
אז תחשבו על מנהגי היום הזה, אם אתם רוצים, כמשהו שמזכיר יותר ויפאסנה מאשר עינוי עצמי. אנשים שהתנסו בויפאסנה, יודעים לספר שהתהליך מתחיל בתחושה קשה שהולכת ומתגברת, כשמתברר לך שאי אפשר לברוח ממה שקורה בתוכך לתענוגות גוף ולהסחות דעת. מי ששורד את השלב הזה, זוכה לתחושת ה"ניקיון", לשלווה שאחרי הגמילה.
***
עיקר התשובה, הוא לא תיקון של מה שנעשה בעבר אלא הקבלה לעתיד. ההחלטה שהשנה ננהג אחרת. את מה שעשינו או לא עשינו בשנה שעברה הרי לא נוכל לשנות, אבל אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לנהוג אחרת השנה.
ליום הכיפורים הזה מגיעים הרבה אנשים בישראל בידיים לא נקיות. מכיוון שיום הכיפורים קשור לעיסוק של אדם במעשים שלו עצמו, ולא בחטאיהם של אחרים, אז לא אומר כאן מי לדעתי אשם במה. אני גם חושב שכולנו, בסופו של דבר, יודעים להבחין בין טוב לרע, וגם אם אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים כל מיני סיפורים שמטרתם לשכנע שהרע הוא הכרחי – זה אף פעם לא באמת ככה.
אז אם אתם מחפשים לעצמכם חשבון לחשב, שאלו את עצמכם אם עשיתם בשנה החולפת מספיק בשביל האנשים שנפגעים מאותן רעות הכרחיות כביכול. למשל, אותם עובדים של 92 אחוזים מהמעסיקים בישראל, שמצפצפים על החוק, על המוסר ועל הערכים היהודיים.
למעסיק אומרת התורה: "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך ובשעריך. ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כ"ד, י"ד-ט"ו). לנו היא אומרת "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב ג') ו"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י' י"ז). אם אתם מחפשים לכם משהו לקבל על עצמם לשנה הקרובה, אז הנה מטרה ראויה.
גם אם לא הצבעתם כמוני למפלגת העבודה, כדאי לכם לקרוא עד הסוף. לא משנה במה אתם מאמינים – ישנה כנראה רק דרך אפקטיבית אחת להשפיע על התרבות הפוליטית בישראל, ולהחזיר את רצון העם לסדר היום.
***
אחרי שהצבעתי למפלגת העבודה, ושכנעתי אחרים לעשות כמוני מצאתי את עצמי קרוב יותר מאי פעם למחנה הפתק הלבן.
כמובן שאני מאוכזב. כבר התייחסתי לזה כאן בתריסר הזדמנויות בחודשים האחרונים, בכל פעם מתוך מידה קטנה יותר של סבלנות לאנשים עבורם הצבעתי. עכשיו, ארבעה חודשים מאז הרכבת הממשלה, אני נאלץ לומר "בצורה הברורה ביותר": מפלגת העבודה מביישת אותי ואת כל מי שהצביע עבורה.
בעיקר מביישים אותנו שרי העבודה, שעד עתה הוכיחו מעט מאד נכונות להיאבק על מה שהתחייבו לתת אם יזכו. ונ' גדול – אם כי הרבה יותר קטן מזה שמיהרו להעניק לו – מגיע גם לעמיר פרץ. פרץ, שאמר יום אחרי הבחירות כי "אוי לה למפלגת העבודה אם לא תעשה הכל כדי לקיים מה שהבטיחה לבוחר". ובכן – אוי.
מכיוון שאמר זאת יום אחרי הבחירות, אני נוטה להאמין שהיו לו לפרץ כוונות טובות. חבל שהן לא גובו במעשים אמיצים יותר.
מול שוקת שבורה
הצבעתי למפלגת העבודה, והקדשתי מספר שבועות מחיי כדי לשכנע אלפי אנשים נוספים לעשות כמוני. לא רק בבלוג שלי, אלא גם בשיחות פנים אל פנים, ובשיחות טלפון ממטה המתנדבים של מפלגת העבודה.
עשיתי זאת, לא מפני שהאמנתי במפלגה הזו כמפלגה – למעשה, זו הפעם הראשונה שהצבעתי עבורה. גם לא מפני שהאמנתי שעמיר פרץ הוא כליל השלמות. וגם לא חשבתי שההבדל בין המצע המדיני-בטחוני של מפלגת העבודה לאלו של הליכוד וקדימה, משקף באמת פער אידיאולוגי עמוק – ולכן לא הופתעתי מיישור הקו של שרי העבודה עם מדיניות קדימה במהלך המלחמה.
הצבעתי למפלגת העבודה משום שאימצה מצע סוציאל דמוקרטי. קראתי לאנשים להצביע למפלגת העבודה, כדי שתדאג – אפילו רק קצת יותר – להם, במקום לאלפיון העליון. גם משום שהאמנתי, ואני עדיין מאמין, שמהפך אמיתי במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל יכול לבוא אך ורק מתוך אחת המפלגות הגדולות.
זו הייתה ההזדמנות, ונראה שהיא הוחמצה. אז מה עושים, מוותרים?
עבודה שחורה: הזווית שלי
אחת הבעיות בדמוקרטיה ייצוגית כמו שלנו, היא שהנבחרים נזכרים בנו רק בשנת בחירות. בסך-הכל לא קשה להבין מדוע, אם זוכרים שהם מוצפים בלוביזם מסביב לשעון לאורך כל ארבע השנים. מחוייבות הם חשים, אם בכלל, לתורמים שלהם ולחברי המפלגה שפועלים עבורם בשטח.
אנחנו, הבוחרים הפשוטים, מצליחים למשוך את תשומת לבם לזמן קצר, רק אחת לארבע שנים. ואז, הרי אנחנו ממילא בוחרים בחריקת שן בחירה שאנחנו לא שלמים איתה, או מוותרים על הזכות להשפיע.
האתר עבודה שחורה, לפני כל דבר אחר, מציע ערוץ נוסף לתקשורת בין הבוחרים לנבחרים. ברמה השטחית ביותר, אפשר לומר שזהו ערוץ שיוכל לשמש את נבחרי מפלגת העבודה כדי להאזין לרחשי הלב של "העם". ההצלחה בכך, תלויה בעיקר באותם בוחרים – אם יסכימו להשתתף, ויבואו בהמוניהם, השרים והח"כים מטעם מפלגת העבודה לא יוכלו להתעלם מהעניין. אין דבר יותר דמוקרטי מזה, ואין עתיד פוליטי למועמד פוליטי שימשוך מדיונים כאלה את ידיו.
עבורי, עבודה שחורה הוא גם ערוץ שקיומו והצלחתו חשובים, כדי שתהיה לי דרך יעילה לתבוע מהאנשים שהצבעתי עבורם לעשות מאמץ אמיתי להגשים את מה שהבטיחו. לא מעשים שמטרתם לצאת לידי חובה, ולא דיבור מופרך על "מציאת אג'נדה חדשה", כשאנו ממתינים עדיין לאג'נדה הקיימת שתעלה על סדר היום.
צרכנות פוליטית נבונה
אני מניח שרבים כמוני, חשים בימים האלה בעיקר תחושת דחייה כלפי הפוליטיקה. אני בטוח שרבים מכם גם חשים דחייה כלפי חברה שמסרבת להעניק שירות או מוצר עליו שילמתם. אבל אם כבר שילמתם – האם אתם מעדיפים לוותר על התמורה, או להילחם עליה?
כאשר אני דורש לקבל את מה ששילמתי עבורו, זה לא מחייב אותי להמשיך ולהיות לקוח של מי שנהג בי בחוסר הגינות. לכן – גם אם לא אצביע למפלגת העבודה בבחירות הבאות, מה שנראה היום כהימור די סביר, זה לא צריך להפריע לי לדרוש – לא לבקש – שנבחריי יפעלו בהתאם למנדט שקיבלו, שנגזר ישירות ממצע המפלגה.
מה גם שההיסטוריה הוכיחה שייאוש שמוציא אנשים מהשותפות במשחק הפוליטי, מביא בסופו של דבר לעליית פאשיזם. לפני כן, הוא גורם לזליגת כוח אלקטורלי מהמפלגות הגדולות לקטנות, בתקווה למצוא אלטרנטיבה. התוצאה היא מערכת פוליטית רעועה, שלא מבזרת את הכוח אלא בעיקר מחלקת את הכסף ליותר מקורבים.
נשק יום הדין
כדי לכופף את ידיו של בית עסק שנהג בנו בחוסר הגינות, אפשר להציג לו מקל וגזר – הגזר הוא שנעזוב אותו במנוחה במקרה שיקיים את התחייבותיו; המקל, הוא שנכתוב למועצה להגנת הצרכן או למדורי הצרכנות בעיתונים, או שנתבע אותו, ובוודאי – נפסיק להיות לקוחות שלו.
ומהו אמצעי הלחץ מול מפלגה שלא מקיימת את הבטחותיה? לא להצביע לה שוב, כמובן. אבל זה כשלעצמו לא מספיק כפי שכבר סיכמנו. ארבע שנים הן זמן ארוך מדי.
מעגלי הפעילות סביב עבודה שחורה, מקיפים היום כתריסר משתתפים פעילים, שעוסקים בפנייה נמרצת בכתב לשרים, ח"כים, וחברי מפלגה, ואלפים בודדים של משתתפים סבילים, שקראו – אולי אפ
Shooky Disgest vol. 1
ראש-השנה תשנ"ז
1
עד היום, לא הוכח שיש הצדקה אמיתית לקיומה של רשימת התפוצה שלי. ואל תטעו – היום הוא לא היום בו זה ישתנה.
מה שכן – אני מנסה פורמט חדש. מין סיכום שבועי עם הפניות לדברים שכתבתי, בימים האחרונים או במהלך ההיסטוריה.
הסיכום הזה יישלח למנויי רשימת התפוצה שלי, ויהיה זמין ב-RSS (ולכן גם דרך Ozrox למשל). הוא לא יופיע בעמוד הראשי של שידורי ניסיון ולא יהיו אליו לינקים מעמוד הבית של רשימות. כך שייחשף אליו בעיקר מי שירצה, שזה כולל – אני מקווה – אתכם.
2
זה לא יהיה ניוזלטר – כי הוא לא יישלח בשלמותו לתיבות הדואר שלכם. יגיע אליכם רק לינק – תרצו תאכלו, לא תרצו תמחקו. למרות שהוא "שבועי", הוא לא בהכרח יגיע פעם בשבוע, כי אני בלאגניסט גדול ואף פעם לא עושה דברים בזמן (חוץ מאשר להעביר כתבות לפני הדדליין. מין הפרעה כזו שיש לי).
הסגנון, יזכיר קצת סיכומי "Digest". הוא יפנה בעיקר לדברים שאני כתבתי, ויעסוק אך ורק במה שמעניין אותי (אם כי קורה לעיתים שמעניין אותי מה שיש לאנשים אחרים להגיד). לכן, השם שבחרתי הוא עיכולי ניסיון, Shooky Digest בלעז.
3
אולי אני אחליף אותו בשלב מאוחר יותר, את השם. אני אוהב להחליף. זה גם לא שם מי יודע מה. בכל אופן, השאיפה היא שזה יהיה מעניין. אחרת בשביל מה שתקראו, לא?
ואתם תיאלצו להגיב – כך או אחרת – כדי שאדע אם ומה, ועד כמה, ומה כדאי לשנות או להוסיף. זה בשבילכם לא פחות מאשר זה בשבילי, אז אל תצאו נקניקים, בסדר? תשתתפו.
4
אני לא צריך רק פידבקים בסגנון "אחלה", "קקה", "שונאים אותך שוקי" וכו'. זה לא רק עניין של אגו, או מציאת נושאים לריב עליהם. חשוב לי גם לדעת שמבינים אותי.
למשל, רשימת אנשי השנה שלי בפוליטיקה הייתה אולי מבודחת קמעה, אבל האמת המרה היא שאני חושב שמצבנו די דרעק. תסתכלו על הממשלה, על הנשיאות, על צה"ל, ועל דליה איציק – זה נראה לכם טוב מה שהולך שם?
אחד הסימנים המובהקים לזה שהמצב בקאנטים, הוא שאסד רוצה לעשות איתנו שלום (ynet). הרי לא רק אנחנו חכמים גדולים – גם בסוריה יודעים שהזמן הכי טוב לסגור עיסקה הוא כשהשותף שלך לעיסקה עומד עם המכנסיים למטה. חוץ מזה, שארה"ב בחיים לא תיתן לנו, אז מה אכפת לאסד להציע. אגב, הפוך על הפוך, זה בדיוק הרעיון של עופרניקוס.
5
7% תמיכה בציבור לראש ממשלה זה נתון שעושה סחרחורת. נדמה לי שהוא מוכיח שהישראלים קצת פחות מטומטמים ממה שנדמה. בכל אופן, לי המצב – ותחושת האכזבה, יותר מהכל לאנשים עבורם הצבעתי – הזכירו לי את השיר הזה של ביאליק. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבי סף דמעה". אילו מילים.
ביאליק, אגב, ספג הרבה אש על השיר הזה, והשיב באפולוגטיקה שמטרתה הייתה, אם זכרוני אינו מטעני, לשכנע שביקורתו הופנתה לא כלפי הקונגרס הציוני כולו, אלא כלפי הציונים הכלליים בלבד. אני, למקרה שהובן אחרת, כיוונתי לשרי העבודה, שהצבעתה בעד תקציב המדינה הוכיחה שהם צריכים ללכת הביתה. כולם. שלי יחימוביץ' היא אולי קצת יוצאת דופן במפלגה הזו, אבל מבחינתי מפלגת העבודה כולה יכולה ללכת לעזאזל.
ואגב התקציב המקוצץ – זה לא שאין ברירה. יש אלטרנטיבה – המדיניות הכלכלית לא חייבת לבוא על חשבון העניים.
6
אבל הפוליטיקה היא רק ראי של הרעות החולות בחברה. כמו פרשת ג'קו אייזנברג, הכוכב הנולד שברגע שהתברר שגם יש לו מה להגיד הפך בין לילה לאוייב העם. והזובור עוד לא נגמר (נרג). זה לא שהוא מאור הגולה. זה לא שהוא מופת לנוער. בכל אופן, תודו שזה די משעשע שמהכוכבנולד הזה, מתעשיית התקינות הפוליטית הזו, יוצא מישהו עם כזה פה גדול.
7
ניסיון בעיכול
אבל עזבו אתכם משטויות, בואו נדבר רגע ברצינות. על כת פלורת המעיים שמעתם? בימים אלה נחתה אצלי חוברת תעמולה של שטראוס, שנועדה לשווק את היוגורט "אקטיביה", והיא מלאה בהוכחות שכת פלורת המעיים חיה ובועטת.
"מיליון צרכנים ב-35 מדינות אוכלים גביע אקטיביה בכל יום ומרגישים בהבדל" אומרת החוברת. "נסו למשך שבועיים ותרגישו בהבדל". מה זה אם לא מיסיונריות של היוגורט, שהוא אחד מתשמישי הפולחן של הכת? ומהו טקס אכילת היוגורט היומי אם לא המקבילה הפלוראית לתפילה? נסו למשך שבועיים, אומרים לכם – שזה בערך כמו "בואו לעשות אצלנו שבת". ובכל מקום מופיעה המימרה שהומצאה כמדומני על-ידי ג. יפית "וזה נבדק מחקרית!"*
(* נבדק מחקרית = כמו "הוכח מדעית", רק שכמובן המחקר לא היה מדעי ושום דבר לא הוכח, ומישהו עוד עלול לתבוע את שטראוס על פרסום מטעה. אז במקום שקר משתמשים בדמגוגיה).
פרטים נוספים בקרוב.
8
שמתם לב ש…
* דו"צ מירי רגב, אחרי שנעלמה לכמה שבועות, חזרה שוב לבצבץ בתגובות אוויליות לתקשורת?
* במפעל הפיס מחלקים מתנות (טמקא)?
* ההומפייג' של NRG השתנה?
* בן לאדן מת? (טמקא)
* כבר לילה שני ברציפות שיורד גשם?
אכזבת השנה
עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, שר הביטחון
המשפט ההוא, מנאום ה"ניצחון" בבחירות, עוד מהדהד: אבוי לנו אם נשכח למה שלחו אותנו. אסור לנו לאכזב את הבוחר שביקש שינוי בסדר היום החברתי.
ובכן – אבוי. עיתוי הנאום מרמז שאולי באמת היו לפרץ כוונות טובות, אבל עם כוונות טובות לא קונים במכולת.
תגלית השנה
יעקב בן-יזרי, שר הבריאות
מספר 2 במפלגת הגימלאים הוא קשיש חביב, חריף שכל, בעל הומור דק. ביצועיסט אמיתי, עם רזומה עשיר, רלוונטי לתפקיד שלו. אנשים שעבדו איתו מספרים על איש חכם, עקשן, קשוח אבל הגון. קשה לקבוע עם תכונות האישיות והניסיון שלו יספיקו כדי לשקם את מערכת הבריאות – על זה נוכל אולי לומר יותר בשנה הבאה.
הפתעת השנה
משה קצב, נשיא המדינה
חשבנו שהוא איש משעמם, שעולמו הרוחני מסתכם בשתיית תה עם שועי עולם. פתאום, הוא מצטייר כדמות אחרת לגמרי. לכאורה. לכל אחד מגיעה חזקת החפות, עד הרגע האחרון, לכן נעצור כאן.
נעל השנה
הייתי מגלה לכם אבל היא תתבע אותי.
הרוחמה אברהם של השנה
רונית תירוש, קדימה
מי שלא רצה אותה בתור מנכ"לית קיבל אותה בתור ח"כית. ומי שלא רוצה אותה בתור ח"כית עוד יקבל אותה בתור שרה. הנעלם הגדול: מי לעזאזל כן רצה אותה?
מינוי השנה
דליה איציק, יו"ר הכנסת
המורה דליה חזרה סופסוף למקומה הטבעי, מול כיתת המפגרים הכי גדולה במדינה. התפקיד תפור עליה בדיוק – חוץ מזה שבמקום "חדל פטפטת" היא אומרת "אני קוראת אותך לסדר", זה באמת אותו הדבר.
אשת השנה
ח"כ שלי יחימוביץ', עבודה
מעולם לא הייתי ממעריציה, אבל קשה שלא להעריך את הרצינות והאומץ. שלושה סוגים של אנשים עוזבים את העיתונות לטובת עשייה בתחום הסיקור שלהם – הטיפשים, שמתבלבלים לחשוב שהניסיון שלהם בדיבורים שקול לניסיון בעשייה; המושחתים, שחושבים למנף את הכוח והשם שצברו בעיתונות לעשיית הון אישי; והאמיצים, שמעדיפים לעשות במקום לדבר. ונדמה לי שיחימוביץ' שייכת לסוג השלישי.
זמרת השנה
א'
הקאמבק של השנה
רא"ל (מיל.) דן שומרון, ראש וועדת הבדיקה של צה"ל
שימו לב – מדובר בגנרל היחיד שעוד לא נשרף. האם הוא בדרך לפוליטיקה? ימים יגידו. בכל אופן, מדובר באדם אינטליגנטי שמקרין איזון והגינות. רמטכ"ל לשעבר, גיבור ישראל וכל הטררם. אז נקודת הפתיחה טובה – לא שזה אומר הרבה. בכל אופן, יש לי הרגשה שאנחנו הולכים להכיר אותו טוב יותר.
הרפי איתן של השנה
רפי איתן
הישיש הגוץ הזה מגלם תופעה כל-כך ייחודית, שאי אפשר להגדיר אותה בשום שם מלבד רפי-איתניזם, וזו הסיבה לכך שגם הקטגוריה בה זכה קרויה על שמו. איש קטן וחייכן, שמוליק-סגל-סטייל, שהצליח לבצע פריצה מטאורית לתוך הפוליטיקה בזכות המצע החברתי של מפלגתו, והצבעת המחאה של כ-150 אלף איש כנגד כל פוליטיקאי שהכירו. לו היו מכירים את איתן, היו יודעים שהוא איש ימין שמרן, ביטחוניסט עם רזומה מקפיא דם ואיש עסקים מצליח מאד. האם היו מצביעים בשבילו אז? שאלה לא רלוונטית.
איש השנה
הבלוגר
זו יכולה להיראות לכם בחירה פופוליסטית, אבל היא הגיונית ומנומקת. ראשית, אין אף אחד בפוליטיקה הלאומית שמגיע לו להיות איש השנה. שנית, לא העיתונאים, לא הח"כים, לא הפקידות הציבורית ולא אף גורם אחר שמקבל כסף בשביל – בין השאר -לצעוק את האמת, לא עשה את זה השנה.
קבוצה נאה של פעילים חברתיים דווקא אומרת את הדברים בכל רם, לכל מי שרוצה לשמוע. ביניהם, ראויים במיוחד לציון יוסי דאהן ואיציק ספורטא, שגם הצליחו להגיד דברים בעיתונות ובתוכניות טלוויזיה, אבל גולת הכותרת של פעילותם היא ללא ספק באתר העוקץ, שגם הוא בעצם בלוג.
מכל מקום, הבלוגרים, שבבחירות 2006 השמיעו לראשונה את קולם, הם גורם שצפויה להיות לו השפעה הולכת וגוברת על התרבות הפוליטית בישראל. נקודת פתיחה מצויינת להבנת העניין היא פרוייקט עבודה שחורה. אין תחליף לפעילות וולנטרית שמצליחה ליצור קהילה הולכת וגדלה, וזה בדיוק מה שקרה השנה בבלוגספירה. וזו רק ההתחלה.
ומאחורי כל זה – אל תשכחו – יושבים אנשים כמוכם. כל אחד מכם יכול לקחת חלק, להיות שותף, להשפיע. כולכם יכולים להיות אנשי השנה הבאה.
[הערה חשובה: פוסט זה נכתב לפני ששלי יחימוביץ' נתנה את ידה ל-2 תקציבים אנטי-חברתיים ואז חברה לאהוד ברק. הצליחה לעבוד על כולנו].
תקראו את הראיון הזה עם שלי יחימוביץ'. קצת ארוך אבל מעניין ואפילו חשוב. בכמה דברים אני לא מסכים איתה, אבל קשה שלא להגיע למסקנה שכנראה מדובר בבחורה רצינית (אפילו שארי שביט עשה לה חיים קלים).
במשך שנים לא סבלתי את יחימוביץ'. חשבתי שהיא צדקנית, תוקפנית יתר על המידה, יהירה. עם הזמן דעתי קצת התרככה, ואולי גם יחימוביץ' השתנתה קצת. גם אהבתי את ה"טורים האישיים" שלה בטלוויזיה, שעסקו בעניינים חברתיים. הם גם הוכיחו שהיא בחורה עם ביצים.
כשכתב לה רני רהב את מכתב הרעה-רעה-רעה, זה הביא לי את הסעיף. התקשרתי אליה, כדי להגיד לה שלא משנה – מסכים או לא, אוהב או לא – אני איתה, בעדה. לא תפסתי אותה, אז השארתי הודעה.
כשהחליטה לרוץ לרשימת מפלגת העבודה היה ברור לי שזה נעשה מסיבות טובות. כמו שזה נראה אז, היה לה עתיד בטוח יותר בעיתונות. כרגע, נראה שלפחות אותה היה שווה לשלוח לכנסת. נקווה שלא נתבדה.
