לפנות בוקר חזרתי משבועיים בברלין. זו הפעם השנייה שהייתי שם, והיא הייתה שונה מאד מהפעם הראשונה (עליה כתבתי כאן כמה דברים). עוד אחזור בהמשך לתיאור של כמה מהחוויות הסוריאליסטיות שעברתי שם, ולתובנות שהבאתי איתי. בינתיים, אני רוצה ליישר קו, לומר כמה מילים על העיר, ולהכניס את כל העניין לקונטקסט.
כמו שכבר הסברתי, מצאתי את עצמי בברלין מאותגר-וירטואלית. אמנם יש בברלין הרבה מאד Hot Spots ולא מעט בתי אינטרנט-קפה, אבל בניגוד למה שציפיתי זה לא הספיק כדי שאוכל לדווח בזמן-אמת בפוסטים מן הנכר. אז קודם כל – סליחה עם כל האנשים שהגיעו לכאן ומצאו אותי שאינני בבית – כמו שאומרים.
ברלין מעניינת אותי במיוחד בהקשר הטכנולוגי, ובתור עיר של ניגודים היא מקיימת ניגודים חריפים גם בתחום הזה. כולה תערובת של לואו-טק עם טכנולוגיות היפר-מתוחכמות, והגישור על הפערים האלה – שהם רק מקרה פרטי אחד בין מקרים וסוגים רבים של פערים – הוא בפירוש אחד מהאתגרים שלה בתחום החברתי.
אבל כאמור, העניין הטכנולוגי הוא לא העיקר. ברלין היא מופע מורכב של מגמות ותופעות פנים אירופאיות ובינלאומיות, ועבורי היא גם נקודה ארכימדית שמאפשרת לי לתפוס את ישראל ואת העולם – או בתור התחלה, את עצמי ואת העולם שלי – בצורה שונה. ולכן, את הפוסט הזה אני רוצה לחתום באחת התובנות הכי מעניינות שלי מהטיול – כאמור, רק סיפתח לעוד שלל תובנות: גרמניה אוהבת את ישראל.
גרמניה אוהבת את ישראל
טוב, אולי לא גרמניה אלא ברלין, ואולי לא ברלין אלא הברלינאים, אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן – וכשאתה בברלין אפשר להבחין בהרבה דברים שאנחנו מחמיצים פה, מתוך המדינה מוקפת האוייבים שלנו.
שאלתי את עצמי איך יגיבו אנשים בברלין כשאומר להם שאני מישראל. הייתי משוכנע שיעוו את פניהם – לא בגלל שאני יהודי והם שונאים יהודים, אלא בגלל שאני ישראלי והם שונאים את "מדיניות החוץ" של ישראל. לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הבינלאומית.
אבל רוב הברלינאים ששמעו את השם "ישראל", הגיבו בשמחה או בדאגה. הם שמחים להכיר ישראלים, מביעים אהדה גלויה לישראל – בלי קשר לשאלה האם הם מזדהים עם המלחמה בלבנון, למשל, או לא.
הגרמנים הרבה יותר חזקים מאתנו בהפעלת המהלך הקוגניטיבי הנדרש להפרדה בין מדינה לאזרחיה. זה, אני מניח, כלי מחשבתי חיוני עבור מי שחי במדינה שהייתה לפנים – ועבור רבים היא עדיין – הכי שנואה בעולם. הגרמני מסוגל לחוש הזדהות עם המדינה שלו, אבל הוא לא חייב להרגיש הזדהות כזו. חשוב יותר: הוא מבחין בין המשטר למוסדות ובין הבירוקרטיה לאנשים, ויודע היטב – מנסיונו האישי – שאפשר לאהוב חלק מהדברים ולשנוא אחרים.
לגרמנים יש לא מעט ביקורת על המדינה שלהם, גם היום. אבל מעל לזה, ההפרדה בין המדינה לאזרח היא כלי חיוני בהבנת הנאציזם והשואה (אני אחזור לזה באחד הפוסטים הבאים) ובהשלמה האישית של הגרמני עם העובדה שהוא שייך לעם שנושא באחריות לתופעות המחרידות ביותר בהיסטוריה האנושית.
חלק מהאהדה לישראל קשור לרגשות אשמה, או מסתיר צביעות – כי אם אתה מתנגד לישראל יהיה תמיד מי שיחשוד בך שבעצם אתה שונא יהודים. אבל עד כמה שיכולתי להתרשם, אצל רוב האנשים האהדה בישראל לא נגועה בשום שיקולים זרים. ולא, זה לא אומר שהם מבינים אותנו.
לא זו בלבד שרוב הגרמנים אינם לאומנים ולא מחזיקים בהשקפות גזעניות, אלא שהם מגיבים בדחייה לכל מה שמריח מלאום או גזע. הם הפנימו היטב את לקחי הנאציזם, והם משתדלים ליישם אותם בדרך של אחריות ולא של אשמה. וכלפינו הם מרגישים אותי קצת אחריות וקצת חמלה, אבל בעיקר – אני חושב – מרחמים עלינו שיש לנו פוליטיקאים כל-כך מטומטמים.
