שוקי גלילי SR

"החלה הספירה לאחור להיעלמות המפעל הציוני", כך הכריזה כותרת כתבתו של רועי נחמיאס אמש ב-ynet. הציטוט לקוח מראיון של בכיר בחיזבאללה לעיתון קטארי. בתוך הכתבה אומר נחמיאס "לקראת סוף המלחמה נשמעים יותר ויותר קולות מדאיגים במדינות ערב, ששואלים בקול רם ובלי למצמץ האם ה'ניצחון' על ישראל בלבנון יקדם את היום שבו ישראל תיעלם".

בתוך הכתבה ישנם ציטוטים "מעוררי דאגה" נוספים. ביניהם צד את עיני במיוחד זה: "השקר האומר כי ישראל קיימת ותישאר מוכח כשקר מידי יום ביומו שכן ניתן להביס את ישראל ועל הארגונים הערביים להבין זאת". הציטוט, אגב, מפיו של שר התרבות הפלסטיני בממשלת החמאס, ד"ר עטאללה אבו א-סבח.

את הציטוט האחרון הבאתי כדי לחדד, ולהכניס דברים לפרופורציות. הציטוטים להם נחמיאס קורא "מדאיגים" באים לתפיסתי מהשוליים הסהרוריים של התנועות האיסלמיות במדינות ערב. "סהרוריים" לא במובן שהם מבודדים אידיאולוגית אלא במובן שהם מבודדים אופרטיבית. רבים תומכים ברעיונות שלהם, אבל מכאן ועד ג'יהאד כלל-איסלמי ארוכה הדרך. זה גם לא שאנחנו מעניינים אותם כמו הבעיות הפנימיות שלהם.

כן, זה בהחלט מרגיז לקרוא שוב ושוב על אנשים רעים שרוצים להשמיד אותנו. אבל הם והדברים ה"מדאיגים" שהם אומרים אינם תופעה חדשה. הם תמיד רצו להשמיד אותנו, והאמצעים שעומדים לרשותם היום לא באמת מציגים איזו פריצת דרך איכותית מבחינת היכולת לעשות את זה.

כאשר עטאללה אבו א-סבח מדבר על "השקר האומר כי ישראל קיימת ותישאר" הוא בעצם מזכיר לנו את האמת: שזו הדעה הרווחת, גם באומות הערביות ובציבורים האיסלמיים.

מי צריך הרתעה
"החזרת כושר ההרתעה" הייתה אחד הנימוקים הרשמיים למחצה ליציאה למלחמת לבנון השנייה. אז ספק אם המטרה הזו הושגה, אבל אולי גם הגיע הזמן לשאול האם יש לנו עוד צורך ותועלת באותו כושר הרתעה מיתולוגי שאנו מייחלים לו תמיד.

הדיבורים על הרתעה החלו עוד מסביב לשולחן הדיונים של "הזקן" ב-1948. הדוקטרינה שעוצבה בשנים הבאות העדיפה הרתעה – כיעד בר השגה – על הכרעה שלא היה ברור שהיא אפשרית. עד שנות השמונים סבל צה"ל מנחיתות אסטרטגית מול צבאות ערב. גם הניצחון במלחמת ששת-הימים היה בעיקר תוצאה של פעילות מודיעינית טובה, ואולי גם של מהלכים טקטיים נבונים.

ההרתעה הייתה חיונית לישראל במהלך רוב שנות קיומה, כדי לחפות על כך שצבאות ערבים יכלו, לפחות בתיאוריה, להשמיד אותה. אבל ההתעצמות הכלכלית והצבאית של ישראל בשנות השבעים והשמונים, יחד עם הבריתות עם ארה"ב וההצטיידות בנשק האמריקני, ואז גם קריסת הגוש המזרחי, סתמה את הגולל על האפשרות הזו.

כעת, כשמדברים אצלנו על "איום אסטרטגי", מתכוונים לטרור. אבל האם הטרור הוא אכן איום על קיומה של מדינת ישראל? לפחות מבחינת אבידות בנפש, הטרור על צורותיו השונות נראה כמו איום משני לתאונות הדרכים, למשל.

מות ההרתעה, לידת הטרור
היסטוריונים ואנשי מדע המדינה תמימי דעים היום כי אסד וסאדאת יצאו למלחמת יום-כיפור עם מוטיבציות שונות. אסד יצא למלחמה כוללת במטרה להסב לישראל נזק גדול ככל האפשר (אבל כשהצליח יותר משציפה לא ידע לאן להמשיך). סאדאת יצא למלחמה מוגבלת, כדי לשפר עמדות לקראת משא ומתן מדיני.

כך או כך, מלחמת 73' הייתה הניסיון האחרון של מדינות ערב להתמודד בקרב פנים אל פנים. מכאן ואילך, נפתח תור הזהב של הטרור – אנטבה, מינכן, מעלות, בן-גוריון, משגב עם, קו 300, אקילה לאורו. השמות האלה ואחרים נצרבו בתודעה כאילו היו מלחמות עקובות בדם; אבל זו בדיוק מעלתו של הטרור, שכשמו ("Terror", פחד), נועד לקיים מאבק מוגבל עם השפעה פסיכולוגית גדולה, במקום שבו יחסי הכוחות אינם שווים.

טרור, לעיתים קרובות וגם במקרה שלנו, הוא גם כלי פוליטי בידיהן של מדינות שאינן יכולות ליזום פעולות צבאיות רגילות ולקחת עליהן אחריות. כך או כך, טרור לסוגיו אינו מנצח מלחמות ולא משמיד מדינות.

באותה מידה, החלומות הוורודים של הקיצונים האיסלמיים על השמדת ישראל או על התפוררות של ישראל מבפנים, נובעים מתוך הכרה – מודחקת אצל חלקם – עם כך שזה בעצם בלתי אפשרי. אלו רעיונות משיחיים או סיסמאות פוליטיות – לא תוכנית פעולה.

עם מה נשארנו מהמלחמה
באופן פרדוכסלי, כוח ההרתעה של ישראל בעידן הנוכחי הוא הכוח הטמון ברתיעה של אוכלוסיית במדינות שכנות מפני האפשרות ש"נחזיר אותן 50 שנה אחורה".

לישראל לא היה סיכוי לנצח במאבק נגד החיזבאללה כשם שלאף צבא סדיר אין יכולת לנצח אף צבא גרילה. אלא אם כן הוא מסוגל, פוליטית ומוסרית, למעשי זוועה גדולים יותר מאלו שעשתה ארה"ב בויאטנם – וישראל אינה מסוגלת לזה. פוליטית לפחות.

אבל כאמור – אין צורך לנצח במלחמה כדי לקצור הישגים פוליטיים. וישראל אולי לא הגדילה את כוח ההרתעה שלה אבל גם ספק אם איבדה ממנו משהו. הדיבורים של נסראללה על תבוסת ישראל מסעירים את הדמיון הפונדימנטליסטי, אבל התמונות של ביירות המופצצת חזקות לא פחות. את זה, אגב, אפשר היה להשיג בלי פעילות קרקעית. הגורם לפעילות הקרקעית הן ההכרזות האוויליות שבאו ממערכת הביטחון בתחילת הלחימה, וכמובן העובדה שהחיזבאללה הוסיף לירות רקטות על ישראל לכל אורכה.

אם חל שינוי כלשהו בכוח ההרתעה, הרי שזהו כוח ההרתעה של החיזבאללה כלפי תושבי הצפון שגדל. ההתנהלות של מקבלי ההחלטות בישראל כוונה יותר לצרכים פנימיים מאשר ליעדים אס
טרטגיים אמיתיים או מדומים.

בכל אופן, כל התפיסה של העולם הערבי כהמון אדם מונוליתי שחותר בכל כוחו להשמידנו, היא שטחית וטיפשית. כן, בוודאי שהם היו רוצים שנפסיק להתקיים – וזה די הדדי. אבל הפלשתינים שהעלו את החמאס והשיעים שתומכים בחיזבאללה, בסך-הכל התגייסו מתוך מצוקה כלכלית לטובת מי שהאמינו שייצג את האינטרסים שלהם בצורה טובה יותר.

המכנה המשותף למתאבד החמאסי וללוחם החיזבאללה הוא לא מוסלמי אלא כלכלי. אבל זה כבר עניין לדיון אחר.

החלטת מועצת הבטחון 1701 היא לא פחות מקרש הצלה לישראל. הממשלה מיהרה לאמץ אותה, ובצדק. לא שהייתה באמת ברירה, אבל גם אם נסראללה מקבל ומתלונן שקיפחו אותו אז עוד מישהו עלול להבין מזה שניצחנו, שזה הרבה יותר ממה שיכולנו לבקש.

האם ההחלטה הזו תביא לפירוז דרום לבנון? קשה להניח, אבל מי יודע. האם המלחמה חסכה את הצורך לשחרר אסירים כדי לקבל את החטופים חזרה? בספק. אבל המלחמה הזו הייתה יכולה להיגמר עוד במקום הרבה יותר גרוע מזה שהגענו אליו. נקווה רק שהפעולה הקרקעית הנרחבת שמתבצעת בזמן זה ממש תסתיים בשלום (שימו לב למשחק המילים המשעשע).