ביאליק כותב לשרי העבודה

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

…לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?
וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.

…וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,
זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,
לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?

…וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,
עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,
לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם
וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?

…מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?
אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם?
אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?

…אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

מתוך ראיתיכם שוב בקצר ידכם, חיים נחמן ביאליק.
מוקדש לשרי העבודה, שעם אישור תקציב המדינה לשנת 2007 העניקו משמעות חדשה למילות השיר האלמותי הזה, בן שבעים וחמש השנים.

תקציב המדינה

לא הספקתי להתייחס להצבעה על תקציב הממשלה החדש. גם אין לי כוח לכתוב על זה יותר מדי. רק את זה: התקציב גרוע, מדיניות הכלכלית גרועה, ומפלגת העבודה נתנה לזה יד. זו הייתה ההזדמנות הגדולה שלהם לקיים את הבטחתם לבוחר והם כשלו.

זבל מי שמלכלך את מיקרוסופט

פרומו חדש לתחקיר שישודר בתוכנית של אמנון לוי, פונה למכנה המשותף הנמוך של משתמשי המחשב בישראל. התחקיר עוסק בהפצה לא חוקית של רשיונות לתוכנות מיקרוסופט, והפרומו ליהג איזו הפחדה בסגנון "עובדים עליכם" וכו', ואז הציג תמונה של ביל גייטס ואמר משהו כמו "מיהם שני הישראלים שעובדים על האיש הכי עשיר בעולם".

סרטון נמוך, למרות שכמעט פליני בהשוואה לסרטוני ההפחדה המקוריים – של אלו שטביעות אצבעותיהם נראות בבירור על התחקיר של לוי: BSA.

זו ספקולציה שלי כמובן, ואולי אני טועה. בכל אופן, אני לא מבין למה להוציא תקציבי הפקה על נושאים שמיקרוסופט וחברות אחרות כבר משקיעות בהם הרבה כסף.  

עוד תשדירי פרסומת שמביאים לי את הסעיף הם אלו של חברת הביטוח AIG. תשדירים עם אמירות בסגנון (אני מצטט מהזיכרון וקצת מאלתר): "אין לך ביטוח? לא נורא. הרי אין סיכוי שתנין יברח מגן החיות וינגוס לך רגל, ותגמור הומלס בחרא של עצמך בתחנה המרכזית החדשה" (טוב, אילתרתי הרבה, אני מודה. אבל זה פחות או יותר הכיוון).

שיטת השיווק באמצעות ההפחדה, המתוארת בהרחבה בספר Winning Through Intimidation (ברח לי עכשיו שם הכותב), היא עתיקת יומין – ולמעשה גם די שחוקה. אתה יכול כך לשכנע אנשים לשלם לך כסף פעם אחת, אבל מתישהו ימאס להם ממך – ומה שבטוח, לאהוב אותך הם לא יאהבו.

וזה בדיוק מה שמיקרוסופט ו-BSA צריכים להבין: לגרום לאנשים לשלם לכם באמצעות קמפיינים של הפחדה, ועידוד מערכות עיתונים והפקות של תוכניות תחקיר לעסוק בנושאים האלו כשירות לציבור כביכול, לא תגרום לזה שיאהבו אתכם. ואם היא תגרום לזה שישלמו לכם, הניחו שזו תהיה הפעם האחרונה.

ואם כבר יורדים נמוך, אז למה לא ללכת ישר על ז'אנר "זבל מי שמלכלך", הקמפיין האלמותי של המשרד לאיכות הסביבה.

כן, ככה זה – זבל מי שמלכלך, חרא מי שמקלל, נשבור ת'חושלאמא שלך אם תהיה אלים, וצריך להיות עשיר כדי לשלם על תוכנות. תחשבו על זה.

תמונות מחומת ברלין

רק 1400 מטרים נשארו ממה שהיה פעם חומת ברלין, אבל יצירות הגרפיטי שמופיעות עליהם הן חוויה מענגת למדי. בשנה שעברה לא הספקתי. השנה, צילמתי כ-60 תמונות. בקרוב אארגן את הטובות שבהן ואפרסם כאן עם קצת הסברים. בינתיים אני מביא כמה טעימות.
 

להיות ימין שמאלני

"…הנה, אתם בודאי אומרים לעצמכם, מפריע לו מה שנעשה בעזה? סימן שהוא שמאלני. וזה הכי גרוע. כי מה זה קשור, בעצם, מה שנעשה שם לימין ושמאל? למה הימני לא זועם על הנעשה בעזה בדיוק כמו השמאלני? הרי להיות ימני זה לא אומר להיות חסר מוסר ורגישות, נכון? להיות ימני ולהאמין בארץ ישראל השלמה לא אומר שצריך לדגול ברצח והרעבה המוניים של אוכלוסיה כבושה, נכון? אתה לא חייב לאהוב את כל הערבים בשביל לא למנוע מהם תרופות, נכון?"
(מתוך הפוסט הזה של דרור פויר.)

נכון. וזו בדיוק הסיבה שאני בעצמי הפכתי מ"ימני" ל"שמאלני". כלומר, אם להיות ימני זה להאמין בזכותנו על הארץ אז אני עדיין ימני. אבל אם להיות שמאלני זה לחשוב שאנחנו אחראים לגורלם של הפלשתינים אז אני שמאלני.

ואם להיות ימני זה להאמין שמי ששולח מחבלים להתפוצץ בערי ישראל לא ממש חייב להמשיך לחיות, אז אני ימני. אבל אם לחשוב שחיסול של אדם כזה יחד עם משפחה או שתיים זה דבר שאסור לעשות זה להיות שמאלני – אז אני שמאלני.

ויש עוד, אבל הבנתם.

אז נסו לקרוא מה שאומר פויר. אמנם סמולני, וכולנו יודעים מה עושה אחותו וכו', אבל כותב יפה. ואולי גם אתם תחשבו שהוא אומר דברים של טעם.

ותבואו להפגנה הערב, 20:30 בכיכר רבין. יהיו הרבה הרבה אנשים.  

חובטים בעמיר פרץ

עמיר פרץ אומר שעד עכשיו הוא "נתן לכולם לחבוט בו". עכשיו הוא יעשה סדר.
ובאמת, מתבקש לשאול – מדוע כולם חבטו בו? ולמה הוא נתן להם לחבוט בו? והאם באמת מידת חביטותו היא שאלה של רצון והחלטה, ועכשיו כששינה מדיניות המצב ישתנה.

הרבה אנשים שהצביעו לפרץ ולמפלגת העבודה מרגישים מרומים. במיוחד אנשים כמוני, שגם טרחו לשכנע הרבה אחרים ללכת ולהצביע ולתמוך בסיכוי לשינוי שהמפלגה הזו הציעה.

האם מפלגת העבודה שיקרה לבוחר? התשובה לשאלה הזו לא באמת חשובה. מה שחשוב הם המעשים. גם השותפות של מפלגת העבודה באיוולת המלחמה בלבנון היא מאכזבת – ואף אחד לא יינקה מהעניין הזה, זו לא אשמתו של פרץ בלבד. אבל אמרתי לפני הבחירות ולכן לא הופתעתי אחרי, שאני מאמין באמת ובתמים שההבדלים בין העבודה, הליכוד וקדימה מבחינה מדינית-בטחונית הם קוסמטיים. האכזבה הגדולה היא במישור הכלכלי-חברתי.

הטעויות הספציפיות של פרץ בהקשר הזה הן התמיכה בקיצוץ בתקציב המדינה למימון המלחמה, וההצעה המטופשת להטיל מיסים חדשים על תושבי המרכז. אלו הצעות מיותרות מבחינה כלכלית ומגונות מבחינה חברתית. זהו המשך לאותה מדיניות כלכלית שהובילה למיתון העמוק של השנים האחרונות, וזהו צחוק הגורל שדווקא ביבי הוא זה שמתנגד עכשיו למדיניות הזו. 

המהלכים האלה הם מעשים שמצטרפים למחדלים. יש הבדל בין לא לקיים מה שהבטחת לבין לאמץ מדיניות שמנוגדת לזו שהובילה לבחירה שלך.

אגב, אני לא חושב שפרץ הוא שקרן גדול. בעיני, מה שמוכיחה התנהלותו הפוליטית מהבחירות ועד עכשיו, הוא לא שלא התכוון לקיים את הבטחותיו אלא שאין לו מושג איך לעשות את זה. או שאין לו את האומץ, או התבונה, או כושר המנהיגות. מה זה משנה בעצם – רוצה ולא יכול, יכול ולא רוצה, בשורה התחתונה את העניין החברתי הוא לא משרת. על זה הוא נבחר, ואם "הסדר" שהוא הולך לעשות לא יוביל לשינוי במישור החברתי, אז עדיף שייקח את הרגליים וילך כבר עכשיו. מה שעבר עליו בינתיים זה כלום לעומת הזובור שמחכה לו.

***

כמו שהבטחתי, אני הולך להציק למפלגת העבודה באותה דבקות שבה ניסיתי לעזור לה במערכת הבחירות. לא מעניין אותי מה יקרה איתה בבחירות הבאות, ובאופן כללי – מפלגת העבודה כשלעצמה לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי הוא לגרום להם לעמוד מאחורי מה שהבטיחו.

זו, עבורי, מטרת הפעילות במסגרת עבודה שחורה. יוזמה שלדעתי כדאי לכל מי שהצביע למפלגת העבודה להצטרף אליה. לתפיסתי, ההצבעה בבחירות היא רק השלב הראשון – חשוב לא פחות לדרוש מהנבחרים לקיים את מה שאמר מצע המפלגה שלהם, ולהבהיר להם אם הם לא יעשו זאת הם ישלמו בכיסאות שלהם. וזה צריך להיות הכי אישי: מי שייתן את הדין הם לא רק המפלגה אלא גם ובעיקר האנשים שיושבים בשמה בכנסת.

על פרץ, באופן ספציפי, מוטל להוכיח שהוא מוכן להקריב את קיומו הפוליטי – אם עוד יש כזה – כדי להגשים לפחות חלק מהמטרות הרשמיות שהציב לעצמו לפני הבחירות. אבל גם האנשים שמקיפים אותו, ונהנים לחסות בצל הכישלונות שלו שמושכים מהם את האש, צריכים להתרגל לרעיון שכמו שהדברים נראים עכשיו – הם הולכים הביתה.

אז כמה גרמנים היו נאצים בעצם?

כמו הרבה אנשים גם אני הלכתי שולל אחרי המיתוס לפיו רוב הגרמנים היו נאצים. כשביקרתי בגרמניה לראשונה בשנת 1993, כל קשיש מאפיר שיער נראה לי כמו קצין אס.אס. בדימוס. כל זקנה נדמתה בעיני לאווה בראון או לני רייפנשטל, או שדמיינתי אותה עובדת כאחות "רחמנייה" לצדו של מנגלה. ואפילו שנה שעברה, בביקור הראשון שלי בברלין, חשבתי לעצמי שהיום בעצם "אין בעיה" כי אפילו אנשים בני שישים ושבעים עוד לא נולדו, או שהיו ילדים קטנים, בתקופה הנאצית.

אבל מה הייתה התמיכה בנאצים בפועל? נכון לחלק לתקופות שלפני ואחרי עליית הנאצים לשלטון במרץ 1933.

בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, הם הצליחו להגיע ל-37 אחוזים מקולות המצביעים בשיא (יולי 1932). באותן בחירות היה שיעור ההצבעה כ-84 אחוז, כך שהשיעור הידוע של הנאצים מתוך כלל האוכלוסייה היה כ-31 אחוז: כמעט 13.8 מיליון נאצים. בבחירות הבאות, שנערכו בנובמבר אותה שנה, אחוז ההצבעה הכולל ירד והמפלגה הנאצית באופן ספציפי איבדה שני מיליון קולות.

מרגע עליית הנאצים לשלטון, הבחירות בגרמניה כבר לא היו חופשיות. הקומוניסטים זרמו בהמוניהם לדכאו, או סתם נרצחו. מי שסתם לא תמכו בנאצים, גילו מהר מאד שהם אינם יכולים שלא לשלוח את ילדיהם לפעולות הנוער ההיטלראי, וזמן לא רב אחרי זה הילדים שלהם כבר עקבו אחריהם – ובמידת הצורך גם הלשינו על חוסר הנאמנות של ההורים. לכן, לתוצאות הבחירות שהתקיימו בגרמניה החל משנת 1934 אי אפשר להתייחס כ"בחירה" מצד אזרחי גרמניה.

הנעלם הגדול הן הבחירות של 1933. אלו הבחירות הספק-חופשיות היחידות בהן הנאצים קיבלו יותר קולות ממפלגות השמאל בגרמניה: 44 אחוזים לנאצים לעומת 27 אחוזים למפלגות השמאל (ה-KPD הקומוניסטית וה-SPD הסוציאל-דמוקרטית. מפלגת המרכז קיבלה כ-10 אחוזים נוספים).

ההיסטוריונים יודעים לספר איך הנאצים עלו מ-2 אחוזים ל-44 אחוזים בתוך חמש שנים (או למעשה, ל-38 אחוזים מקולות הבוחרים, אם מתחשבים באחוזי ההצבעה בפועל). גם בבחירות האלה, כשהיטלר הוא קאנסלר והרמן גרינג שר הפנים, הנאצים לא זכו לרוב – וההיסטוריונים יודעים לספר שזה הפתיע ואיכזב מאד את היטלר. הם גם יודעים לספר שהתחזקות הנאצים על חשבון השמאל הייתה תוצאה של שריפת הרייכסטאג, בה הם האשימו את הקומוניסטים.

טכנית, גם אם שוכחים שהנאצים ניהלו את הבחירות של 1933, וליוו אותן במסע הפחדה – הרי שהם מעולם לא קיבלו רוב. לאותם קשישים שראיתי בגרמניה ב-1993 היה סיכוי טוב יותר להיות מתנגדי-נאצים (מלכתחילה ובוודאי בדיעבד) מאשר נאצים בעצמם.

מעשית, קצת יותר משליש מהגרמנים בשלהי רפובליקת ווימאר תמכו בנאצים. אבל כפי שאנחנו יודעים מההיסטוריה הפוליטית במדינות אחרות, בשעות קשות הרבה אנשים נוטים להצביע למועמדים ומפלגות "חזקים" תוך סתימת אף. וזה קורה אחרי התקדים של הנאצים בגרמניה.