שוקי גלילי SR

אני חושב שהגיע הזמן להכריז רשמית שתמו מאה ימי החסד של ממשלת ישראל. אמנם נותרו עוד שבועיים עד לתום מאה הימים, אבל אנחנו כבר יודעים במה יתעסקו פה בשבועיים הקרובים. שום דבר שקשור למה שהובטח בבחירות.

אני הצבעתי למפלגת העבודה. אני חושב שהיה לה מספיק זמן מהבחירות ועד עכשיו, להתעשת, לסיים את המלחמות האישיות, ולהתחיל לפעול בהתאם למצע שלה. אישית, אני מתכוון לעשות שימוש באתר עבודה שחורה כבמה ולדרוש משרים וח"כים מטעם העבודה לקיים את ההבטחות שלהם לבוחר. מה שלא צריך להפריע לי להעביר כאן, במקביל ובדיעבד, ביקורת חד צדדית על מה שנעשה בפועל.

ולמי ששואל את עצמו: לא, אני לא חושב שטעיתי כשהצבעתי למפלגת העבודה וקראתי לאחרים לעשות כמוני. אני חושב שזו הייתה המפלגה היחידה מבין אלו שהיה להן סיכוי לזכות בשלטון שהבטחותיה לבוחר היו ראויות. 

ובדיעבד, כשההבטחות לא מתקיימות, צריך לנהוג בדיוק כפי שהיינו נוהגים במקרה של הבטחה שהופרה מצד ספק שירות ששילמנו לו: לדרוש לקבל את מה שמגיע לנו. להטריד את אנשי ה"שירות" שלו בטלפונים ובמכתבים, להלשין עליו לעיתונות, לאיים ש"נתנתק", לאיים לתבוע כשיש עילה, ולהכפיש אותו באזני כל מי שמוכן לשמוע. 

לפעמים זה עובד, ולפעמים אין ברירה אלא לממש את האיום ולהתנתק. ואגב התנתקות… 

בהמשך לרשימתה של נעמה כרמי מה כאן לא מוסרי, אני רוצה לחדד מעט את הדיון בשאלה האם צה"ל הוא אכן "הצבא המוסרי ביותר בעולם" או האם הוא צבא מוסרי בכלל.
הנחת העבודה שלי, אגב, היא שצבא יכול להיות מוסרי. אם למשל – כמו במקרה של צה"ל – הוא מוגדר כגוף שמטרתו לשמור על בטחונם של אזרחי מדינה, ובתנאי שהוא אכן עונה על ההגדרה הזו. עניין שפשוט במקרה של צה"ל הוא טעון הוכחה.

כדי לפשט את הניתוח, בחרתי להסתמך על רוח צה"ל המסמך הידוע כ"קוד האתי של צה"ל" שחיבר אסא כשר. אני מתעלם במכוון מהנסיבות השנויות במחלוקת שבהן המסמך הזה נתחבר, ומתרכז בשאלה האם ערכי צה"ל בפועל תואמים את הערכים המוצהרים במסמך.

בהתאם למסורות ולמוסר
נתחיל בהגדרות הכלולות במסמך עצמו: "רוח צה"ל הוא תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת בשירות סדיר ובשירות מילואים…. 'רוח צה"ל' ישמש את צה"ל, על חייליו, מפקדיו, יחידותיו וחילותיו, בעיצוב דפוסי הפעולה שלהם… 'רוח צה"ל' יונק מארבע מקורות:
* מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל.
* מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטים, חוקיה ומוסדותיה.
* מסורת העם היהודי לדורותיו.
* ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו. ".

אני מרשה לעצמי להתעלם מההגדרה הרקורסיבית (הראשונה) ומההגדרה העמומה (השנייה), ולהתרכז בשני האחרונים: מסורות העם היהודי וערכי המוסר האוניברסליים.

כבוד האדם, ערך האדם
נתחיל במוסר האוניברסלי. המסמך מפרט ואומר: "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד… החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם".

הבחנות אלו חשובות כדי לאשר שלפחות ברמה הדקלרטיבית, צה"ל אינו מבדיל או לא אמור להבדיל בין חיים לחיים. גם חייו של אדם שאיננו ישראלי ולא יהודי, הם בעלי ערך שנגזר מערכי המוסר האוניברסליים.

ואם לחבר ל"מסורת העם היהודי לדורותיו" – גם שם נמצא שיש ערך לחיים באשר הם, אפילו בזמן מלחמה ו/או כאשר הצד השני איננו מוסרי.

"כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה" אנו אומרים בתפילת ונתנה תוקף בערב יום-הכיפורים. והמקרא מבהיר לנו היטב, כי רוח זו של אמון באדם נכונה גם כאשר אותו אדם איננו יהודי.

ערך החיים ביהדות
זה מודגם היטב במשל הקיקיון בספר יונה, עליו אומר אלוהים: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו… ואני לא אחוס על נינוה, העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשר רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה (?)" (יונה ד' י')

במילים אחרות: בעיני אלוהים לחיים באשר הם יש ערך והם ראויים לחמלה. גם כשאלו חיי האנשים והבהמות בנינוה, עיר של כופרים חוטאים. גם כשכבר גזר עליהם מוות, הוא מעניק להם אפשרות להינצל ושואל את יונה: אתה "מרחם" על הקיקיון – אז שאני לא ארחם על תושבי נינוה? אתה חושב שבכזו קלות אני מוותר על כל החיים האלה?

ערכים בזמן מלחמה
לא רק חיי אדם אם כן, אלא גם חיי בהמות. ואפילו על עצים נאמר "כי האדם עץ השדה(?)" (דברים כ' י"ט). גם בזמן מצור על עיר – כלומר, במצב של מלחמה – אסור לפי היהדות אפילו לכרות עצים "חפים מפשע". שלא לדבר על אנשים חפים מפשע. מלחמה אינה צריכה להיות כרוכה בהרג של חפים מפשע, וגם מי שאינם חפים מפשע – עדיף, אם אפשר, לא להרוג אותם.

איך הערכים האלה באים לידי ביטוי על רקע אילוצי המלחמה? הקוד האתי קובע: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך… החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". נדמה לי שזה מתיישב פחות או יותר גם עם המסורת היהודית וגם עם הערכים האוניברסליים.

נותר רק לבדוק: האם צה"ל משתמש בנשקו ובכוחו "אך ורק במידה הנדרשת"? האם הוא עושה "כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם" של הלבנונים?

מה נעשה בפועל
במסמך הקוד האתי אין יומרה למנוע כל אלימות מיותרת באשר היא, אבל הוא דורש מהחייל והמפקד לבדוק היטב את האמצעים בהם הם עושים שימוש, כדי לשאוף לכך שמעשיהם יהיו מוסריים.

בראיון שערך מירון רפופורט עם אל"מ א' (אליו נעמה כרמי הפנתה) אומר רפופורט, בהתייחס למסקנות העולות מדברי האל"מ: "העובדה שיש אזרחים בתוך בית לא מגינה עליו מפני התקפה". מדברי האל"מ גופם הוא מצטט את המשפט הבא: "הנושא של חיי אדם הוא הערך העליון, אבל חיי אזרחי ישראל וחיי חיילי צה"ל קודמים". 

הדברים האלה כבר לא בדיוק תואמים לרוח הדברים כפי שהצגנו אותה עד עכשיו. יש בהם התרופפות מסויימת, לפחות למראית עין. ומדובר – להזכיר – בקצין בכיר בצה"ל שלפחות על-פי הצהרותיו נראה שהוא רוצה להיות אדם מוסרי, או לחשוב על עצמו כעל כזה. מצד שני, אין ספק שגופם, כבודם ורכושם של תושבי לבנון נפגעים.

אז האם האמצעים שנעשה בהם שימוש הם מתאימים? במידה הנדרשת? האם צה"ל עושה כל שביכולתו כדי למנוע את זה? או נשאל אחרת – האם הדרג המדיני בישראל, שהוא זה שמכתיב – או אמור להכתיב – את פעולות הצבא, מקב