אני לא בטוח אם זו רק הסביבה הקרובה שלי, או שמדובר במגמה רחבה יותר, אבל אני שומע עוד ועוד אנשים שאומרים שהפסיקו לעקוב אחרי דיווחי התקשורת אודות המלחמה.
אני נוטה לחשוב שזה לא בגלל התנגדות או אדישות אלא יותר בגלל ניפוח הראש שמספקות מהדורות החדשות. האוננות הבלתי פוסקת על כל בדל אינפורמציה, כמו אחרי פיגועים. הרי ברור שמה שאנחנו רואים בתקשורת היא פיסה קטנה של מציאות שנבחרה בקפידה מתוך יריעה רחבה יותר. מדהים גם להסתכל על העיתונים, ולראות איך לא נשאר כמעט כלום מלבד המלחמה.
פרשת ההטרדה המינית לכאורה של השר חיים רמון הרי הייתה יכולה להיות מושא לאוננות אינטנסיבית כמעט באותה מידה (ואגב, אני רואה צורך להזכיר שהאיש לא הורשע. אישית, אני מתעב אותו, אבל זה לא תפקידה של התקשורת לשפוט אותו. היה כמעט משעשע לראות איך ביום רביעי התקשורת כבר כמעט הרשיעה את המאשימה בבידוי ראיות, ולמחרת עברה ההרשעה חזרה לרמון. אני לא מאמין לא לזה ולא לזה). ולא אמרנו עוד כלום על קצב.
ואם פרשיות מין עסיסיות זזות הצידה מפאת כבודה של פורנוגרפיית המלחמה, אז מה יגידו אזובי המצב החברתי. לוביסטים זריזים כבר דואגים לפיצוי של בעלי העסקים בצפון, בשעה שעובדי רשויות לא מקבלים משכורת מזה חמישה חודשים. חברת מרקורי מבליחה לרגע, אך בקושי, עם הרכישה בסכום של 4.5 מיליארד – אז אין פלא שאף אחד לא מדבר על כך שהפחתת המע"מ לא נאכפת, שעל רקע המלחמה ישנם פיטורים אינטנסיביים בניגוד לחוק, ושאותם אנשים שרעבו בימי תעמולת הבחירות רעבים גם עכשיו.
אז אם נמאס לכם מדיבורים על מלחמה אל תסתפקו בלהעביר ערוץ ולשתוק. דברו על כל הדברים האחרים, שכמו תמיד נדחקים החוצה בהדף התותחים.
אפשר לחטוא בכלליות, ולומר שיחסיו של ערן עם חתולים היו דומים מאד ליחסיו עם בני-אדם, רק חמים יותר.
כלומר, ערן נהג להציע לחתולים את אהבת החינם שלו, בדיוק כמו שהציע אותה לבני אדם. בסופו של דבר, הם תמיד נכבשו בקסמיו. היו כאלה שלקח לו זמן להתחבב עליהם – אבל כולם נשברו בסופו של דבר.
כך זה היה אצל בני אדם – עם חתולים, היה לוקח להם בערך שלוש וחצי שניות להבין שהם אוהבים אותו.
ערן עצמו, השאיר אחריו שלושה חתולים. כשביקרתי אצלו בבית פעם, ראיתי את החתולים האלה – שמנמנים, רגועים, בריאים ויפים. ראיתי, ושמחתי בשמחתם שיש להם מישהו שדואג להם כמו שצריך, וגם מעניק להם המון אהבה. אבל ערן נהרג בתאונה בשבוע שעבר, ועכשיו מחפשים החברים שלו שנטלו על עצמם לטפל בענייניו, אנשים שהם מכירים – חברים או חברים של חברים של ערן – שיאמצו את החתולים היתומים.
תארו לכם מה היה קורה לו כתבה שעוסקת במערכת העיכול, כמו זו שדיברתי עליה כאן, הייתה מנסה להיות תקינה פוליטית ומנוסחת בשפה נקייה. נניח, תחשבו שהייתם קוראים עליה את מה שיש ליחצניו שלך התחת – או יחצניה של מערכת העיכול כולה – להגיד עליו.
זה היה הולך בערך ככה:
"חלק מהתפוקה צפה על פני מים, חלקה האחר שוקע. הסיבה נעוצה בריכוז הגזים הטבועים בחומר. ככל שהריכוז גבוה יותר, כך ישתפרו תכונות הציפה שלו".
"…פליטת הגאזים מהעכוז היא בעלת הרכב כימי דימני, כאשר הערכים הממוצעים הם כ-59% חנקן, 21% מימן 9% דו תחמוצת הפחמן, 7% מתאן ו-4% חמצן. החומר הפעיל בפליטה הוא גז מימן גופריתי. תשומות מזון עשירות בגופרית, ייעזרו ליצור פליטה איכותית יותר".
"רוב הפרטים פולטים כ-14 פעמים ביממה, ובסך-הכל חצי ליטר גז. המין הבוגר רגשית פולט מספר פעמים דומה למין שיודע שהוא צודק, אך הוא עושה זאת באמצעים מעודנים יותר ובסביבה מבוקרת. טמפרטורת הפליטה מגיעה ל-37 מעלות צלזיוס, והיא משתחחרת במהירות של כ-6 מטרים בשניה שהם קצת יותר מ-20 קמ"ש (מהירות של כרכרה מהירה)".
העיתונאים שבין קוראיי בוודאי מבינים על מה אני מדבר.
אלו מכם שרוצים דוגמא ליחסי ציבור כפי נראים במציאות (או ליתר דיוק, איך נראים יחסי ציבור ששווים לתחת), מוזמנים לעקוב אחרי מערכת היח"צ שנעשית למלחמת לבנון. תחליטו בעצמכם אם זה לא נשמע כמו יחסי ציבור לתחת.
כתבה נפלאה שהתפרסמה בערוץ הבריאות של ynet, שפכה עבורי אור על הרבה נושאים הקשורים במערכת העיכול שלי ועד עתה לטו בעלטה.
שאלות שטרדו את מנוחתי במשך שנים, נענות בכתבה הזו בצורה מענגת ממש. למשל: מאז הצבא אני משנן ש"מי שטוב טובע, מי שמשקיע שוקע ומי שחרא צף". אבל רק עכשיו למדתי שהמדע כבר מצא נוסחא מדוייקת יותר: "חלק מהיציאות צפות על פני מים, אחרות שוקעות. הסיבה תלויה בריכוז הגזים הטבועים בגוש הצואה. ככל שהריכוז גבוה יותר, כך גוש הצואה יצוף".
הכי אהבתי את החלקים שהתייחסו לעולמי הרוחני והרכבו החומרי. למשל: "נפיחה ממוצעת מורכבת מ-59% חנקן, 21% מימן 9% דו תחמוצת הפחמן, 7% מתאן ו-4% חמצן. המרכיב המסריח שבנפיחה הוא גז מימן גופריתי. תזונה עשירה בגופרית, תביא לנפיחויות בעלות ריח עז יותר. בין המזונות הללו: מוצרי חלב, ביצים, כרוב ושעועית"
ולאורך כל הדרך, יש גילויים מרתקים ומשובבי לב ונפש: "מרבית האנשים פולטים נפיחות כ-14 פעמים ביממה שהם כחצי ליטר גז. בניגוד למיתוס, נשים אינן משחררות גזים פחות מגברים. טמפרטורת הנפיחה מגיעה ל-37 מעלות צלזיוס בזמן הבעירה. הפלוץ הממוצע מגיע למהירות של כ-3 מטרים בשניה שהם קצת יותר מ-10 קמ"ש".
אתם עלולים לחשוב שזה מצחיק, אבל יש אנשים שיתייחסו לזה ברצינות גדולה.
החיזבאללה שולח בשעות האחרונות הודעות SMS מפחידות ללקוחות אורנג', ומודיע להם שעליהם להתפנות מבתיהם בגלל התקפת טילים מתקרבת. "לוחמה פסיכולוגית ב-SMS" קוראים לזה ב-ynet. אם נסראללה היה מבין משהו בלוחמה פסיכולוגית היה שולח להם את ההודעות שאני מקבל ב-SMS מסלקום.
את הפוסט הזה העליתי לפני כמה ימים, ואני מעלה מחדש לאור ההתפתחויות (ותודה למגיב אנוכי שהעיר את תשומת לבי).
***
"אילו הייתי רמטכ"ל, אני מבטיח לכם שהחיים היו הרבה יותר שקטים כאן. אני אהיה הרמטכ"ל התבוסתן הראשון של המדינה. הרמטכ"ל הפרנואיד, ההיפוכונדר הראשון בתולדות צה"ל. 'אמאל'ה, מלחמה', הייתי מבשר לעם שיושב מול המסך…
…הייתי מעדיף [את הרמטכ"ל] עם בקבוק וודקה ביד, כך מול המסך, מסביר שזה עוזר לו להתמודד עם הזוועה. שיהיו לו כדורים נגד דיכאון והוא יבלע אחד כל חמש דקות… שיעמוד שבור מול התושבים ויגיד בעיניים דומעות: 'אני מה זה מצטער על כל הזבל הזה. אבל אנחנו חייבים. אתם מבינים. אני בחיים לא הייתי ככה יוצא למלחמה. זה לא בשביל הכיף ולא בשביל שום כבוד. אני שונא את זה בדיוק כמוכם, אבל אין ברירה'".
סייד קשוע, חמוד כרגיל, בטור עצוב שהתפרסם בהארץ.
במסגרת עבודתי כעיתונאי שמסקר את תחום ההייטק, הגיעה אליי הודעה לעיתונות מאחד ממשרדי יחסי-הציבור. הכותרת: "חיפה על המפה (ולא רק של נסראללה)".
אמרתי לעצמי: את ההודעה הזאת אני לא מכניס. אמרתי ומחקתי.
מה הם חושבים לעצמם?
ערוצי הטלוויזיה מלאים פרסומות שמוכרות לי מלחמה. מוכרות לי קייטנות במקלטים, ושירותים מוזלים לתושבי הצפון. אומרות לי ש'כולנו ביחד מאוחדים וחזקים', כדי למכור לי מוצרי חלב, מכשירי חשמל, מכונית. על תחנות האוטובוס מופיע דגל ישראל, מחולל, קרדום לחפור בו. זה בטח מנצל איזו פינה לא מנוצלת של תקציב, ויש על זה עמלה למישהו במשרד הפרסום, שאולי גם מתקצב פרסומות בטלוויזיה שבהן מנסים לדגדג לי את בלוטות הלאומיות כדי למכור לי עוד משהו.
ואתם יודעים מה? זה מחליא אותי.
