קבוצה של ניצולי שואה פנתה לאחרונה לאו"ם בבקשה לעזרה. זה מפתיע, מוזר, מביש ובלתי נתפס, אבל אחד מכל שלושה ניצולי שואה שחיים בישראל סובל ממצוקה כלכלית. וכפי שהסתבר לנו בשנים האחרונות – לא רק בנקים בשוויץ גזלו את רכושם של יהודי אירופה, אלא גם מדינת ישראל עשקה הרבה ניצולי שואה.
ערב הבחירות, פגשנו החברה שלי ואני את יעקב כפיר ממפלגת "הציונות החדשה". איש מקסים עם סיפורים עצובים. הם לא נכנסו לכנסת ולכן מתפתחת בימים האלה, בלית ברירה, פעילות חוץ פרלמנטרית שנועדה להזיז משהו בעניין.
בלינק תמצאו עצומה מקוונת בנושא, וייקח לכם בדיוק שתי דקות לחתום – אז תעשו את זה.
"מורדים חברתיים" זה ביטוי מעט מוגזם וקצת קלישאי, אבל תודו שזה מרענן. מרנין אפילו. הצבעה על תקציב שנדחית מסיבות חברתיות, ולא בגלל שמישהו לא קיבל מספיק ועושה שרירים. "מרידה" שלא נועדה – כנראה – לניגוח וצבירת הון פוליטי אישי, אלא נעשית מתוך מחוייבות לקו הפוליטי המוצהר של חברי פרלמנט. להזכיר – אנחנו מדברים על ישראל.
כדאי לחדד, למי שלא מצוי בפרטים: זוהי הצבעה בקריאה ראשונה על חוק התקציב. התקציב הוא תקציב נתניהו. ההסכמים הקואליציוניים אמנם כוללים שינויים ותיקונים שונים, חלקם "חברתיים", שאמורים להיכנס לתקציב עד להצבעה בקריאה שנייה. לכן, העברת התקציב בקריאה ראשונה, נועדה להיות הליך בירוקרטי ותו לא – חשוב מסיבות טכניות ובלתי חשוב מבחינה מהותית.
עדיין, זהו תקציב שאי אפשר לתמוך בו. אפילו שהוא ישתנה, ואפילו שהמצב שבו תקציב מדינה טרם אושר נכון לחודש מאי – חשוב מאד להגיד את זה – הוא בעל השלכות הרסניות למשק, ופוגע במיוחד בעסקים קטנים.
לפעמים יש חשיבות גדולה גם לצד הדקלרטיבי, ולכן ההתנגדות של הח"כים להצבעה הזו היא במקומה. מה גם שלפני יומיים, הוכרזה רכישה של חברה ישראלית במחיר של 4 מיליארד שקל. מתוכם, 1.2 מיליארד ילכו לתקציב המדינה. מספיק כדי לממן 70% מהסיכומים של אולמרט עם העבודה, הגימלאים וש"ס, לגבי שכר המינימום, קיצבאות זקנה, סל התרופות וקיצבאות הילדים. לא צריך מאתיים פקידי אוצר וחודשים של דיונים כדי לבצע לפחות את השינוי הזה, כבר עכשיו.
כמה דורות גדלו על הסיסמא האלמותית "חייל שפר את הופעתך" (בכלל, נדמה לי ששווה להקדיש פוסט מיוחד לסיסמאות צבאיות. האיומה ביותר שפגשתי: "עם קצת ירק וזיעה נפריח השממה". בררר…).
כמובן שבצה"ל יש דרך אחת ליהנות מהופעה משופרת, והיא ללבוש דגמ"ח. אף סוג אחר של מדים לא נראה טוב מדי על אף אחד.
החיילות, מני קדם, נהגו לשפץ קצת את המדים. פעם קיצרו חצאיות, היום מקצרות מכנסיים. לא בבית ספרנו, מסתבר. חבל.
תשובתה של ג'ו לשאלה שבכותרת, בפורום השואה ואנחנו ב-ynet (לינק למטה):
"יש לי הרבה נגד המדינה.
אני יכולה לפרט כמה מהדברים, דברים עדכניים, כמו למשל שמינו ממשלה בזבזנית עם 25 שרים, חלקם חסרי כל תפקיד וכל משמעות פרט למתנה פוליטית, ומיד אחרי כן העלו את מחיר הלחם ב-7%.
כמו למשל שניצולי שואה קשישים גוועים כאן ברעב ובלי תרופות והמדינה לא מוצאת אפילו את ה-4% האומללים שהיא התחייבה מזמן לתת לקרן לרווחת ניצולי השואה. כמו למשל שהבנקים מרוויחים את רוב כספם מהעמלות שלי, מוחקים חובות למיליונרים, ומחלקים 'דיבידנדים' (עלק דיבידנדים) לבכירים בלבד, והפיקוח על הבנקים ובנק ישראל לא חושבים שזה משהו מעניין מספיק כדי להתערב. יש להם מספיק על הראש, כמו איך להוציא את כל הכסף הרב שאני משלמת להם.
כמו למשל שהעם כאן חושב שזה בסדר גמור שהמדינה תחלק מתנות למיליארדרים מהכסף שלנו, אבל זה ממש לא בסדר להאכיל ילדים רעבים מהכסף שלנו, כי הם הרי חטאו בזה שנולדו לאבא שמאמין בדברים אחרים. מה גם שאנשים חושבים שהדברים שהאבא הזה מאמין בהם הם מספיק נכונים כדי להיכנס לאנשים לצלחת, למערכת היחסים, לאופן הבילוי בשבת, אבל לא מספיק נכונים כדי למנוע רעב והשפלה מילדים קטנים.
כמו למשל שאנשים כאן מוטרדים מה'בעייה הדמוגרפית', אבל חושבים שמשפחה יהודית מרובת ילדים זה טפילות ונצלנות. וכמו למשל שחבר כנסת יהודי ביום השבעת הממשלה מוצא לנכון להכחיש שואה על ידי השוואת חברי כנסת ערבים לאלו שנשפטו בנירנברג.
יש לי עוד הרבה דברים ברשימה הזאת. בסך הכל חרא של מדינה הצלחנו לעשות כאן ב-58 שנים, מדינה שרק הולכת ומתדרדרת בכל קריטריון חברתי ואנושי. אבל איזה מזל שזו עדיין מדינה דמוקרטית, ושאני כאזרחית המדינה הדמוקרטית הזאת רשאית – ואף חייבת, כחובה אזרחית – להגיד את כל הדברים האלו, לשנוא את איך שנראית המדינה שלי, אבל גם לחשוב ולהאמין שהיא יכולה להיראות גם אחרת, להגיד את זה בכל מקום, ולעשות גם ככל שביכולתי (שרובה כוללת דיבורים. איזה מזל שאני חושבת שדיבורים זה מעשה) כדי לשנות את פני המדינה".
הכנסת ה-17 תהיה גברית יותר מקודמתה, ושוב אני שומע קולות פמיניסטיים מתוסכלים שמוחים על המצב הזה.
מה שיפה בתסכול פמיניסטי (ויסלחו לי החברה שלי, אחותי, אשתושל, רינת, ועוד כמה פמיניסטיות מהוללות שאני מכיר), הוא שכמעט תמיד הוא מופנה בכיוונים הלא נכונים (למשל: נגד חזיות).
אפשר לכעוס על הממשלה ועל הכנסת, על המפלגות ועל המצביעים. אבל אולי עדיף לא להתמקד באשמה אלא באפשרויות הפעולה.
אחת הסיבות לתסכול הגדול, אם אני מבין נכון, היא העובדה שהנשים לא רק שלא מקבלות ייצוג הולם בשום מסגרת פוליטית, אלא שהן גם לא מצליחות להתאגד.
הרבה נשים – גם כאלה שאינן פמיניסטיות רדיקליות – היו רוצות לראות יותר פנים נשיות בכנסת ובתפקידי שרים. למעשה, גם הרבה גברים – אני ביניהם – מאמינים שייצוג החסר של נשים הוא משהו שכולנו מפסידים ממנו. אני יכול להתלות בעניין הזה באילנות גבוהים (ותודה לעליזה לביא שהביאתני עד הלום בקורס המגדר שעברתי אצלה), אבל בואו נסכים שלנשים יש את האיכויות הבלתי מעורערות שלהן, שמוחמצות כשהן סובלות מייצוג חסר.
אז מה עושים?
אם המטרה היא לראות יותר נשים בכנסת, אז הדרך היא לא להקים עוד מפלגת נשים וגם לא לצאת להפגנות. הדרך הנכונה היא להתפקד לאחת המפלגות הגדולות, ולעצב מחדש את הרשימה שלה.
כדי להכניס חצי תריסר מועמדות לרשימה לכנסת ה-18, לא צריך לגייס מאות אלפי מתנדבות. אלפים בודדים יספיקו. בפריימריז ממוצעים בליכוד ובעבודה (ועד הבחירות הבאות גם בקדימה מן הסתם, אם תוסיף להתקיים), משתתפים כמה עשרות אלפי בוחרים. אריתמטיקה פשוטה תראה שבכל תסריט לא צריך יותר מאלפים בודדים של קולות כדי להכניס יותר ממועמד אחד (בשביל לחשב כמה בדיוק נצטרך להתעמק בשיטות הפריימריז השונות. אם יש מישהו שמבין בזה ורוצה לעשות את העבודה במקומי הוא מוזמן).
אז בנות, במקום לכעוס תתחילו לפעול. יש לכן קדנציה שלמה (אולי) כדי להתארגן, לבחור מפלגה, להחליט על מועמדות ולהכניס אותן לכנסת ה-18.
תשננו לעצמכם: 13 לאוגוסט 2006. זה התאריך בו ימלאו 100 ימי החסד לממשלה שהושבעה אמש. כל אחד מכם יודע מדוע הצביע למי הצביע. אם הצבעתם לקדימה, לעבודה, לש"ס או לגימלאים, עליכם להמתין ולראות מה ייעשה בימים שיבואו. ואם תחשבו שהנבחרים שלכם מועלים בתפקידם, התפקיד שלכם הוא לא לקטר על זה שהם נבלות אלא לצעוק את זה.
