שוקי גלילי SR

בכנסת ה-17 תכהן ממשלה גדולה, בת 28 שרים לפי הפרסומים. העלות המשוערת של הניפוח הזה לתקציב המדינה היא כ-100 מיליון שקלים לשנה.

הסיכומים בין קדימה למפלגת הגימלאים יעלו לתקציב המדינה כ-600 מיליון שקלים. ההסכם עם ש"ס יעלה 1.8 מיליארד שקלים. אם כי בניגוד להוצאה על ניפוח הממשלה, בשני המקרים האלה מדובר על כסף שיעבור לשכבות החלשות, ולא בכסף שישמן את המערכת הפוליטית.

כל שקל שהולך לקשיש או למשפחה מרובת ילדים הוא רווח נקי של המדינה. מדוע? משום שהגדלת ההכנסה הפנויה של משק בית מהעשירון התחתון מנוצלת תמיד, במלואה, לצריכה. הטבות מס מהן נהנים גם העשירונים העליונים, משמשות פחות לצריכה ויותר לחיסכון או להשקעה, כלומר – יש סיכוי טוב יותר שהן יגרמו להקטנת התוצר מאשר להגדלה שלו. הגדלת תשלומי ההעברה לשכבות החלשות – בניגוד לשקרים שמספרים לנו כל מיני "מומחים" – מייצרת צמיחה. וזה מלבד הערך ההומניטרי שלה.

איזה צמיחה מייצרים 28 שרים? לא מייצרים. אז ניפוח הממשלה הוא בזבוז מרגיז, אבל כדאי גם לתפוס אותו בפרופורציות. 100 מיליון שקלים הם 0.035% מתקציב המדינה. זהו הון עתק דמיוני במונחים של אדם פרטי, אבל כסף קטן במונחים לאומיים.

נגיד שעמיר פרץ, בתפקידו כשר הביטחון, ירצה לתקן את העוול הזה. איזה קיצוץ יידרש בתקציב הביטחון כדי לכסות את הבזבוז על השרים המיותרים? 0.15% מתקציב הביטחון, שהם כ-0.4 פרומיל מתקציב המדינה. ואיזה קיצוץ יידרש כדי לממן את ההטבות לקשישים ולמשפחות מרובות ילדים ולהגדלת שכר המינימום? לכל היותר 6.6% מתקציב הביטחון, שהם כ-1.5% מתקציב המדינה.

על-פי התוכנית הכלכלית של ברוורמן, מימון השינויים בסדר העדיפויות של הקצאת התקציבים, נועד להתבצע בהתחלה על-ידי שינוי האחוז מהתקציב שהוקצה לחיסכון. מדובר על כסף שמדינת ישראל "שמה בצד", שנתניהו הגדיל כדי למצוא חן בעיני קברניטי הניאו-ליברליזם בקרן המטבע הבינלאומית, למרות שהם עצמם כבר לא בטוחים שהם יודעים מה הם עושים.

דרכים נוספות לממן את כל הנ"ל: מס בשיעור 2% על שמונת העשירונים העליונים, קיצוץ בהיקף של 1-2% בכל אחד ממשרדי הממשלה, או – כאמור – קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון ברוח מסקנות וועדת מרידור שהגישה את מסקנותיה בשבוע שעבר. בקיצור: יש מאיפה לקצץ, יש מה לעשות עם הכסף, והעלות השערורייתית של הממשלה החדשה היא מעצבנת בגלל שהיא דוגמא רעה, אבל חסרת משמעות אמיתית בתוך התמונה הגדולה יותר. 

כל מיני אנשים כמו החבר פיקו (כאן) עסוקים עכשיו בחיכוך ידיים, למראה הסכינאים שיוצאים מהחורים במפלגת העבודה. הרבה אנשים המתינו בכיליון עיניים לשלב הזה, אם מתוך אהבת המן או שנאת מרדכי.

לא נעים לראות מפלגה יורה לעצמה ברגל, אבל לפני שמחליטים אלו מסקנות להסיק, כדאי קודם כל, להתחיל בזה שנתפוס דברים בפרופורציות.

מפלגת העבודה החליפה בחצי שנה את ההנהגה שלה, הכריזה על עצמה כמפלגה סוציאל דמוקרטית, והכניסה לרשימה שלה לכנסת שורה של אנשים חדשים – שרבים מאיתנו, כולל אותי, קיווינו לראות בתפקידי שרים בממשלה שקמה בימים אלה. 

מפלגת העבודה גם החליפה כ-60 אחוז מהמצביעים שלה בחדשים. חלק מהישנים, עברו לקדימה בעקבות פרס, אחרים לא היו מסוגלים להצביע למפלגה שעומד בראשה מרוקאי, ורבים – גם אנשים שלמדו לתעב את נתניהו ואת מדיניות האוצר בראשותו – הפנימו את התעמולה הניאו-ליברליסטית שלו, ואת התעמולה האישית נגד פרץ. כמעט אני מתפתה לומר ברוך שפטרנו.

את מקומם של המצביעים שעזבו, תפסו רבים כמוני – אנשים שלא הצביעו מעולם למפלגת העבודה. חלקם, כולל אותי, גם תעבו את המפלגה הזו. בלי פרס, רמון ואיציק וכשאהוד ברק לא עומד בראשה, ההצבעה לעבודה הייתה קלה יותר. זו גם המפלגה היחידה שהציגה אלטרנטיבה – כי עם כל הכבוד לעבודה הפרלמנטרית החשובה של כמה מפלגות קטנות, אף אחת מהן לא הצליחה ולא תצליח לחולל בישראל שינוי משמעותי.

סליחה שהפסדנו
כדאי להפנים: לא ניצחנו בבחירות. לו היינו מנצחים בבחירות אז ברוורמן היה שר אוצר ואיילון היה שר ביטחון, ומתן וילנאי, כמו אהוד ברק ובוודאי דני יתום, היו הולכים עכשיו לחפש את החברים שלהם.

אבל זה לא המצב. לפרץ אין את הכוח הדרוש כדי להעניק תפקידים למי שהוא רוצה, מעל ראשיהם של חברי המרכז. ולמרות השינויים ברשימה, במצביעים, במצע ובהנהגה, מפלגת העבודה היא מפלגה זקנה, שזקוקה להתרעננות. המפלגה הזו, שזוהמה במשך שנים במחנאות, אגואיזם, ודחף בלתי נשלט להרס עצמי, צריכה להתנקות. עד אז, אנשים כמוכם וכמוני הם לא המצביעים המובטחים לבחירות הבאות – הם אלו שהצביעו כבר, ועכשיו הולכים לדרוש את מה שהובטח.

בינתיים, עמיר פרץ פועל בתוך מערכת אילוצים לא טריוויאלית. אהוד ברק עדיין בשטח, בוחש ומזיק. ישנם אנשים כמו מתן וילנאי שמוכנים למכור את אמא שלהם בשביל סיכוי לתפקיד בעתיד. וישנו מרכז המפלגה שאי אפשר להתעלם ממנו ומכוחו.

העובדה שמוקדם יותר היום (א') פרץ הצליח להעביר במרכז המפלגה החלטה שמהווה בעצם תמיכה בו, מעידה שהוא לא איבד את השליטה במפלגה שלו. משהו שספק אם היה מצליח לעשות בלי עזרתם של חלק מהאנשים שעתידים לכהן כשרים בממשלה הבאה. זה פרגמטיזם, והוא מצטלם פחות טוב מהאידיאליזם של דב חנין אבל גם יש לו יותר סיכוים לחולל שינוי.

הרצוי והמצוי
כל מיני אנשים הגיבו בלעג על הרכב רשימת השרים של פרץ, ושאלו מה קרה ל"נבחרת". למרות שבסך-הכל, חמישה מבין ששת המינויים שלו תואמים בדיוק את הקריטריונים עליהם הצהיר: מיקום ברשימה לצד וותק.

בשום תסריט, אגב, לא היו מתנגדי פרץ (מתן וילנאי, קולט אביטל, דני יתום) מועמדים ריאליים לתפקידי שרים. כל המינויים – פרט לאחד – הם של אנשים שהקדימו אותם ברשימה ו/או וותיקים מהם בפוליטיקה (אלא אם כן הקריירה הדיפלומטית של אביטל נחשבת לניסיון פוליטי).

ברוורמן ואיילון, שני אנשים שאני באופן אישי הייתי רוצה לראות בתפקידי שרים, רצו הפעם לראשונה ברשימת מפלגת העבודה. והמינוי השישי היה צריך לדעתי להיות אחד משני אלה, ולא שלום שמחון. 

בכל אופן, יש את הרצוי ויש את המצוי, ולא בטוח שיש לנו כלים לקבוע עד כמה גדול היה כושר התמרון של פרץ בין שני אלה. ובכלל, המינויים והתפקידים הם חלק מהסיפור. קווי היסוד וההתחייבויות שפרץ קיבל מאולמרט הם נושא חשוב בפני עצמו (אני אקדיש להם פוסט נפרד), שלא הרבו בימים האחרונים לעסוק בו. ומה שהכי חשוב: מה יקרה במהלך הקדנציה הזו. מה יעשו שרי העבודה, מה תעשה הממשלה ביוזמת ממשלת העבודה, והאם כשיגיע שלב העשייה יוכח שפרץ חזק מספיק כדי להשתמש במנדט שקיבל למטרות הנכונות.
 
הדברים החשובים באמת
בשורה התחתונה, מה שחשוב באמת זה מה יקרה אחרי הרכבת הממשלה. בארבע השנים הבאות. כל האוננות המתמשכת הזו של התקשורת על תהליך הרכבת הממשלה, ועל כל המריבות והסכסוכים וההיעלבויות שמתלווים אליו, מסיטה את תשומת הלב מהעניין האמיתי.

ההתרכזות הספציפית במפלגת העבודה, גם מסיטה את תשומת הלב מהמינויים הצפויים בקדימה (כמו זה של הירשזון כשר אוצר או זה של רוחמה אברהם כסגניתו). אבל כאמור, נצטרך להמתין ולראות מה ייעשה – פשוט מהצד של קדימה יותר מדי דברים נראו ונראים צפויים, ומצדה של מפלגת העבודה יש הבטחות ברורות וחשובות שיש לקיים, או לפחות לנסות לקיים.

על פרץ למשל, כשר הבטחון הבא, יוטל להוביל קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון. על יולי תמיר כשרת החינוך, יוטל לבצע שינוי עמוק במערכת החינוך. שני אלה יחלשו יחד על כשליש מתקציב המדינה, בשנים מבית שלושת משרדי הממשלה החשובים ביותר והמשפיעים ביותר על חיינו בעתיד הקרוב ובשנים הבאות.

התפקיד של מצביעי העבודה לא נגמר, אלא – כמו שאומרת כותרת המשנה של הבלוג הזה – רק התחיל. ללכת להצביע ולהביא אנשים אחרים זו הייתה המשימה הדחופה אך טריוויאלית. המשימה האמיתית, והקשה, היא לשמש כקבוצת לחץ מגובשת כדי להשפיע על התנהגות הממשלה דרך האנשים שבחרנו. 

ועוד תפקיד, עוד פחות נעים שכנראה חלק מאתנו נצטרך לקחת על עצמנו, הוא להתפקד למפלגה ולהעיף קיבינימאט את השאריות של מה שהייתה בעבר ואנחנו לא רוצים שתהיה בעתיד. לא כי היא יקרה ללבנו או שום בולשיט דומה, אלא כדי שמחריביה ומחריבינו לא יצאו מתוכה.