שוקי גלילי SR

ראיתי הערב בטלוויזיה צילומים מישיבת מפלגת קדימה, בה אושר (פה אחד כמובן) תקנון המפלגה. במרכז ישב אולמרט. מימינו רוני בראון, משמאלו מאיר שטרית. קיבלתי סחרחורת.

בעיתוי מפואר, החליט חברי הטוב שמש (השם המלא שמור במערכת שידורי ניסיון) לתרום לי פוסט על מאיר שטרית, אדם אחריו הוא עקב מקרוב במשך זמן רב. הדברים לפניכם.

——

מאיר שטרית: שר האוצר הבא?

אם הסקרים נכונים, מפלגת קדימה תרכיב את הממשלה הבאה. ה"נבחרת" שעומדת בראש קדימה לא משאירה מקום רב לדמיון בשאלה מי ישבו סביב שולחן הממשלה, אבל יש בכל זאת כמה פרמטרים שכדאי לבחון לגבי המינויים הקריטיים.
 
אחד האנשים שמתחרה בפועל על תיק האוצר הוא מאיר שטרית. לא זה המקום להיכנס לשיקולים של אולמרט בעד או נגד מינוי שכזה, אבל מינוי כזה הוא אפשרי ואפילו סביר. וכדי להכניס את העניין לפרספקטיבה הנכונה, כדאי לבחון את התנהלותו של שטרית בנושאים כלכליים שעמדו על הפרק בקדנציה שמסתיימת.

קפיטליסט יותר מביבי 
לפני כשלוש שנים, עם הרכבת ממשלת שרון השנייה, מונה שטרית למשרד האוצר. בהתחלה נראה היה כי התפקיד שתפרו לו בליכוד – השר במשרד האוצר, לצידו של ביבי – מתאים למידותיו. הפרשנים זיהו את שטרית בתור הנשק הסודי של נתניהו כנגד האג'נדה החברתית של עמיר פרץ, מעין קרב של יע"פ ביע"פ (יוצא עיירת פיתוח).
 
שטרית הפתיע ובגדול. מהר מאד הוא נתגלה כקיצוני יותר מנתניהו בכל הקשור לקיצוצים בתקציבי הרווחה. באמצע 2003, בראיון הזוי שנתן לאחד מכלי התקשורת, הוא צוטט כאומר: "אם אני יכולתי אז כל אחד יכול", הגדיר את 290 אלף המובטלים הרשמיים שהיו אז בישראל בטלנים מרצון, ושלח אותם לעבוד באיסוף אשפה.

כדאי להזכיר, שבימים ההם המשק היה בשפל, עבודה לא הייתה גם בזבל, והקיצוצים שנעשו היו באמת "בבשר החי". 
 
וזו הייתה רק ההתחלה. הוא המשיך להכות בבטן הרכה של המדיניות הכלכלית. תקף באופן אגרסיבי את מקבלי הקצבאות, התכסח עם הביטוח הלאומי, תמך בהעלאות מסים (המע"מ טיפס אז בהוראת שעה ל-18% ושטרית צוטט כמי שמתנגד להורידו), והיה מעורב בשורה של רפורמות שביצע האוצר – למרות שלא תרם להם מאום מלבד יחסי ציבור גרועים. כמו כן, העלה שטרית גם מספר הצעות חוק הזויות למדי, שלא בהכרח תמכו באיכות החיים של הציבור (הנה טור על אחת מהן, מעצבנת במיוחד).

סוציאליסט יותר מפרץ 
אבל כדי להבין מהי האידיאולוגיה האמיתית של שטרית, כדאי לדלג לשלהי 2005. באותם ימים התחולל במשק מאבק מעניין בנוגע לפתיחת קו הטיסה לניו-יורק לתחרות. ב"קרב על השמיים הפתוחים", כפי שכונה המאבק בעיתונות הכלכלית, השתתפו אל-על וישראייר מצד אחד, ומשרדי האוצר, התיירות והתחבורה מהצד השני. 
 
במרכז המאבק עמדה השאלה האם אל-על תמשיך להיות הספקית היחידה של טיסות סדירות בקו. כמה חודשים קודם, נדרשה הממשלה להכריע בידי מי תהיה סמכות ההחלטה על שוק הטיסות – האם תישאר בידי שר התחבורה, או תתחלק בינו לבין משרדי התיירות והאוצר. נתניהו, כהמשך למלחמתו במונופולים, קבע שצריך לפתוח את השמים לתחרות ותמך בכך שההחלטה תתחשב גם במשרדי התיירות והאוצר. שר התיירות דאז – הירשזון – תמך גם הוא.
 
דווקא משרד התחבורה, בראשות שטרית, התנגד. למה? שימו לב להסבר של השר שטרית שהביא עמי אטינגר ממעריב: "שום מדינה בעולם לא מוותרת על נכסיה האסטרטגיים, וגם אין אף מדינה, זולת ארצות-הברית, שבה נהוגים 'שמים פתוחים'… מן הראוי שישראל תנהג כך גם כן ולא תפקיר יותר מ-7,000 עובדים בתעשיית התעופה המקומית".
 
אהה, "הנכסים" ו"העובדים". פתאום נראה כי השר שטרית מוטרד מהתחרות, ולפתע הוא מתעניין בעובדים. ומה עם רוח התחרות החופשית שהטיף לה במסגרת שירותו במשרד האוצר? 

אופורטוניסט יותר מכלנתר 
מה שמביא אותנו להצטרפותו של שטרית לקדימה. קדימה, שגם היא אינה כפופה לאיזו אידיאולוגיה כלשהי שאפשר לחשוב עליה, מתלבשת על שטרית כמו כפפה ליד.

ולמרות זאת היה מפתיע לראות את שטרית מציג את המצע הכלכלי של קדימה. איפה הבושה? הוא, שזרק את המובטלים והעניים לכל הרוחות, מציג לפתע יומרות רווחה יוצאות דופן ומבכה את המהלכים הכלכליים שהיה שותף להם בימי נתניהו. כאילו הכל היה חלום רע, ושטרית עצמו לא לקח בו חלק פעיל ומכוער במיוחד.
 
ההצטרפות לקדימה היא ללא ספק מהלך מנצח של שטרית. אידיאולוגיה היא דבר כל כך מכביד בפוליטיקה המקומית ואופורטוניזם זו האסטרטגיה הנכונה בבחירות הנוכחיות. השאלה היא איזו אג'נדה יאמץ שר האוצר שטרית כאשר יכנס למשרד? האם יתמוך בחיסול הפערים והעוני? האם יגן על מונופולים ועל ה-עובדים? אף אחד, כנראה גם שטרית עצמו, לא יכול לדעת את זה עכשיו.