עמיר פרץ ב-ynet

עמיר פרץ שוחח אתמול עם הגולשים ב-ynet. אלא מכם שהחמיצו, יכולים לקרוא את ההודעות המלאות או את הסיכום כאן.

עבור העסוקים והממהרים הכנתי תקציר.

***

האם הניסיון שלך מספיק כדי לכהן כראש ממשלה?
פרץ: …הייתי רוצה לשאול אותך, האם עדיף חוסר ניסיון או ניסיון רע? הרי ניסיונם של המועמדים האחרים מעיד שהם נכשלו בתפקידיהם. גם בנימין נתניהו כראש ממשלה וגם אהוד אולמרט כראש עיריית ירושלים.
…אני אולי היחיד בין המועמדים שמכיר את כל משרדי הממשלה, היחיד שהיה בנגישות אל כל המערכת הממשלתית. אני מכיר את ההרכב של משרד הביטחון, אבל אני מכיר גם את משרד הרווחה, משרד השיכון, משרד האוצר, משרד החוץ. ומכיר גם את המשרד לאיכות הסביבה. לכן, דווקא הניסיון שלי הוא העשיר ביותר.

מה דעתך על חוק ההסדרים והנושא של חוקה בהסכמה, שעלה לכותרות בתקופה האחרונה.
פרץ: אני מתנגד התנגדות מוחלטת לחוק ההסדרים. הוא מסרס את הכנסת, מפחית באיכות החקיקה ועושה זילות לפעולה הפרלמנטרית. לכן, אני מתכוון לבטלו.
אני רואה במאמץ להביא לחוקה מאמץ חשוב ביותר. יחד עם זאת, אני מתנגד למושג "חוקה בהסכמה", כי כאשר אומרים זאת, מתכוונים מראש לכך שהפשרות בתוך החוקה יהיו על חשבון האוכלוסיות שלא תהיה להן נציגות שתאבק למענן בזמן הדיון על פרטי החוקה: נשים, מיעוטים, אוכלוסיות מוחלשות ועובדים. אני חושב שהחוקה צריכה בראש ובראשונה להגן על האוכלוסיות החלשות יותר, כי האוכלוסיות החזקות יודעות להגן על עצמן.

מה דעתך על פוליטיקאים ש"עושים לביתם"?
פרץ: מי שמחליט לשרת את הציבור, המבחן הראשון שלו הוא ההחלטה להתמסר לציבור, וזה מתחיל בדוגמא אישית. אני גר בשדרות. פעם הבית שלי עלה כ-180 אלף דולר, היום הוא כנראה שווה קצת פחות מ-130 אלף דולר בגלל הקסאמים. אבל המחיר שלו לא מעניין אותי, כי אני אוהב לגור בשדרות.
אני מאמין שאורח חייו של אדם משפיע גם על עמדתו וגם על מחוייבויותיו. אני אינני מחוייב למיליונרים, אלא למיליוני האנשים שמחכים למהפך החברתי.

כיצד תתמודד עם ממשלת חמאס המבקשת להשמידנו?
פרץ:
אסור לתת הכרה לרשות הפלסטינית בשליטת חמאס, צריך לחזור למערכת יחסים עם המועצה הלאומית הפלסטינית, ששם החמאס אינו חבר.
צריך להעביר דרכם את הסיוע כדי שהם כגורמים מתונים יותר, יתחזקו לקראת הבחירות הבאות.
צריך לפעול בשכל, בחוכמה, ולמצוא את הציר הנכון שדרכו נוכל לעשות את הפעולות ההומניטריות שאין ספק שרק ישרתו את מדינת ישראל.

האם יש לך פתרון לירי הקסאם לעבר ישראל?
פרץ: אני גר יחד עם משפחתי בשדרות… היום, אני מבהיר לילדי שהעמידה מול הקסאמים היא בעצם המפתח להמשך תהליך השלום.
מי שמבטיח לאזרחי ישראל שניתן באמצעים צבאיים לגרום לכך שלעולם לא יפול שום קסאם, מטעה את הציבור. הדרך לחסום את הקסאמים היא באמצעות הסכם מדיני שבו גורם ברשות הפלסטינית, יקח על עצמו את האחריות לכך.
עד אז, צריך לעשות את כל הפעולות הנדרשות הן בפיתוח אמצעי הרתעה… ובאמצעות הגדלת שטחי הפירוז בינינו לבין הרשות הפלסטינית, בכדי להרחיק את טווח הקסאמים.

תמצת במילים אחדות את העמדה הבטחונית מדינית: מה עמדתכם ביחס להסדר הקבע העתידי?
פרץ: את נושא מפת הקבע לישראל צריך לחלק לשניים: ראשית, האיזורים שאין עליהם מחלוקת שיישארו תחת ריבונות ושליטה ישראלית: גושי ההתיישבות הגדולים. נצטרך להציע הצעות יצירתיות, כמו חילופי שטחים או חכירה (כמו בהסכם עם ירדן, ש.ג.).
באשר לאיזורים האחרים: אין ספק שעדיף לבצע יציאה מהשטחים מתוך הסכם, אך אני אינני מתכוון להשלים עם קפאון מדיני ולכן אבצע מהלכים חד צדדיים, מתואמים עם הקהילה הבינ"ל. ראשון המהלכים יהיה פינוי המאחזים הבלתי חוקיים, המהלך השני יהיה מימוש חוק של פינוי-פיצוי ומתן אפשרות למתנחלים לצאת תוך הסכם עם הממשלה.
אין זה בא במקום השלמת גדר הביטחון ופעולות הבינוי והמיגון סביב ישובי עוטף עזה, שאני גר באחד מהם (שדרות).
באשר לרמת הגולן – מכיוון שמדובר כרגע בפרטנר סורי חלש, כל אמירה בנושא רמת הגולן בשעה הזו, תהיה אמירה מוקדמת ולא חכמה.

האם לדעתך אנשים מצביעים או לא מצביעים לך מסיבות עדתיות?
פרץ: בעיני השד העדתי הוא אויב המאבק החברתי, כי הוא תמיד הפריד בין הקבוצות שהיו צריכות לשתף פעולה במהפיכה החברתית. הייתי רוצה לראות שעולים חדשים שגרים בחדרה, משתפים פעולה עם עולים ותיקים שגרים באור עקיבא ועם ערבים שגרים בטייבה.
גם אלה וגם אלה וגם אלה משלמים את מחיר הפער החברתי.
אני בהחלט גאה בכך שאני מרוקאי, אבל אני רוצה שהעובדה שאני מרוקאי, לא תהווה שיקול להצביע עבורי או נגדי. הייתי רוצה שישפטו אותי על פי עמדותיי, על פי האמינות שלי ועל פי ההתמדה שלי במאבקי לאורך כל הדרך.

איך זה שיש כל כך הרבה עניים במדינה אבל בסקרים הם לא מצביעים בשבילך?

פרץ:
ככל שאתה עני יותר, אתה מאמין פחות ביכולת לשנות את המציאות שנקלעת אליה. ידוע שעניים מממשים פחות את זכויותיהם הדמוקרטיות בכלל ואת זכויותיהם החברתיות בפרט. אבל יש תכונה למהפיכה חברתית שהיא מתקיימת רק ביום שהיא מתרחשת, כי אחרת היא לא מהפיכה ולעניים וכמובן לקבוצות נוספות, תינתן ההזדמנות לעשות זאת ב-28 למרס, ואני בטוח כפי שבכל מקום בעולם מהפיכות חברתיות התרחשו בניגוד לצפוי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם ברשות
הפלסטינית החמאס זכה לא בגלל השאלות הלאומיות שהוא העמיד, אלא בגלל תחושת הפלסטינים כנגד השחיתות השלטונית ונגד העושק והמצוקה שהם היו שרויים בהם.
לצערנו, המהפיכה ברשות הפלסטינית היא מהפיכה חברתית, אבל קיבלנו ממשלה לאומנית, מסוכנת שנגדה אנחנו חייבים להלחם.

שטיגליץ על שכר המינימום

אחת ולתמיד – לכו לקרוא מה אומר זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ על הרעיון של העלאת שכר המינימום. מומלץ.

למי אתה הולך להצביע?

את השאלה שבכותרת אני שואל על בסיס יומי, כמעט את כל מי שאני פוגש. רציתי לשתף אתכם בכמה תשובות מעניינות שאני מקבל:

"לא יודע, כולם חרא"
תשובה לא נדירה, שלעיתים קרובות מסתירה את העובדה שהנשאל חושב להצביע למפלגה שהוא מתבייש להצביע בשבילה.

"נראה לי שאני לא אצביע. או שאני אצביע לעלה ירוק"
הפעם, כך נראה, עלה ירוק מצליחה לקבל תשומת לב חיובית בזכות התפקיד שלה כמושא להצבעת מחאה. לאן נעלם האלקטורט הטבעי בין שני המנדטים שלה מהבחירות הקודמות? בכל אופן, יש לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה הפעם.

"לא יודע, אולי לקדימה"
אני שואל את עצמי איזה אחוז מ-40 המנדטים (סליחה 39 מנדטים, סליחה… טוב, נצטרך לעקוב ולראות) שבסקרים הם כאלה. אלו, ברוב המקרים, אנשים שכשמספרים להם מיהו אהוד אולמרט פותחים עיניים גדולות ומעלים ארשת תמהה. לרוב אני מנסה גם לשאול אותם אם הם יודעים מי עוד נמצא ברשימה (נגיד – צחי הנגבי, חיים רמון, פרס, דליה איציק, גדעון עזרא).

"אני לא מצביע"
מעט אנשים מביעים כוונה חד משמעית לא להצביע. אחוזי ההצבעה, אולי יותר מכל דבר אחר, יקבעו את תוצאת הבחירות.

האם התקשורת אובייקטיבית?

בפוסטים קודמים כבר הסברתי מדוע אני חושב שהתקשורת הישראלית רחוקה מאובייקטיביות. ניסיתי להסביר מדוע, וכיצד מתנהלת הקונספירציה נטולת הקונספירטורים הזו.

אבל ככל שעובר הזמן, מגיעים אליי עוד ועוד סיפורים – חלק מהם גם מגובים במסמכים – על מעשים חסרי בושה של צנזורה ודיסאינפורמציה בעיתונות. בדרך-כלל מדובר על הוראות, ישירות יותר או פחות, שמעבירים עורכים בכירים בעיתונות היומית ובאתרי האינטרנט לעורכים הזוטרים. על מי ועל מה לדווח, על מה לא לדווח, איזה שמות אסור להזכיר, וכן הלאה.

כמעט בכל שבוע מגיע אליי סיפור עסיסי אחד כזה לפחות – אני מכיר הרבה אנשים שעובדים בעיתונות. למרבה הצער, כל סיפור כזה מגיע עם תחינות, חרמות והשבעות שלא אחשוף את הסיפורים ואת המספרים, לבל יבולע להם. ומכיוון שמדובר בפרנסה של אנשים אחרים אני סותם את הפה, למרות שבכאב לב.

לאנשי התקשורת שביניכם אני מציע לבקר – אם טרם עשיתם זאת – בבלוג של Velvet. בתור במה שמוקדש לתככי התקשורת, על טהרת החיסיון העיתונאי, זו כתובת מצויינת להדלפות בעילום שם וטשטוש זהות.

לאלו מכם שלא עוסקים בתקשורת, אני מציע לשנן את המסר: אי אפשר להאמין היום לאף אחד.

יהודה לוי ואני

האתר MyHaritage העלה לאחרונה מערכת מקוונת לזיהוי פנים, שיכולה לספר לכם למי אתם דומים. או ליתר דיוק: לאיזה סלבריטי אתם דומים.
כמובן שהייתי חייב לנסות אותה, ושלא במפתיע גילית שאני לא דומה לשום סלב (מאד קיוויתי שיצא שאני דומה לחברי, יובל דרור, אבל זו הייתה תקוות שווא). אבל – וזה אחד הדברים היפים במערכת הזו – היא לעולם לא פוטרת אותה בלא כלום. כשהיא לא מצליחה למצוא התאמה של 100 אחוז, הוא מציגה לך חצי תריסר תוצאות של ידוענים ומציינת מהם אחוזי ההתאמה בין פניך לפנים שלהם.
בניסיון הראשון לא ממש הלך לי. הסלבריטי שהכי דומה לי (74%), מסתבר, הוא ג'ושוע ג'קסון (דוסון קריק). הצלחות נאות (68-70%) היו לי גם במגזר כוכבי המדע הבדיוני והפנטזיה: אורלנדו בלום ("טרויה", "שר הטבעות"), יואן מקגרגור (אובי וואן), ו… קרי פישר (הנסיכה ליאה), לא פחות.

אבל אין ספק שההצלחה הגדולה באמת היא בדמיון היותר-ממסויים (67%) שנמצא ביני לבין יהודה לוי. וזה בתמונה גרועה שלי…

ואני אומר – אם יהודה לוי עצמו, עם 100 אחוזי דמיון לעצמו (אני מקווה), מסוגל לדלג בין אפרת בוימולד לנינט טייב, להצטלם לפרסומות עם יעל בר זוהר ולהיכנס למכנסיים במידה 38, אז אפשר רק לנחש למה אני אהיה מסוגל כשתיגמר הדיאטה. (בעצם, במחשבה שנייה, אני חושב שאני בכל זאת יותר דומה ליובל מאשר ליהודה לוי).

הקלות הבלתי נסבלת של הבעת דעה

אני מאמין גדול בחופש הביטוי. כלומר, בזכות של אנשים להגיד את דעתם – גם אם היא תמצית האיוולת. זכותו של כל אחד להיות מטומטם, גם בלב וגם בקול רם.

אבל האינפלציה במספר טורי הדעה שמתפרסמים באתרי האינטרנט הגדולים, מעוררת בי לעיתים הרהורי כפירה. אני לא חושב שצריך להשתיק אנשים שמדברים שטויות – אבל אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שנותנים להם במה.

במשך שנים כתבתי וערכתי, ופרסמתי טורי דעה של אנשים מבוגרים, מנוסים וחכמים ממני. רק אחרי שבע שנים של כתיבה עיתונאית וארבע שנים כעורך מגזין, הרשיתי לעצמי לפרסם טור אישי. עשיתי את זה בחיל ורעדה, מתוך יראת קודש, ובחשש מסויים שאני לוקח על עצמי משימה שגדולה עליי. הייתי אז בן 29.

לקח זמן עד שהעזתי לומר דברים בלי להוסיף בכל משפט שני "לדעתי", "אם אינני טועה" ו"נראה ש". עד היום, כמעט 6 שנים וכ-100 טורים אחרי, אני משתדל להיזהר ולזכור את מקומי. עדיין אני משתאה, מתמלא קנאה, בכל פעם שאני קורא טור של כותב בוגר, מיושב, בשל ומגובש ממני, שגם כותב הרבה יותר טוב.

לפעמים, אלו דווקא אנשים כמו חברי יובל דרור שמפתיעים אותי. עם יובל, אני לא מסכים כמעט על שום דבר, אבל תמיד נהנה לקרוא אותו, וכמעט תמיד מוצא בדברים שלו זווית ראייה שמעוררת בי מחשבה. וגם יובל, שהוא בן גילי, ועוסק בכתיבה בערך אותו מספר שנים כמוני, התחיל לכתוב טורים רק בשנים האחרונות.

לכן קשה לי לגלות סובלנות כלפי טורים שכותבים עיתונאים צעירים, שאין בהם לא שיקול דעת ולא ענווה, לא עמקות ולא ניסיון, ולעיתים קרובות – גם לא תוכן אמיתי ולא שפה רהוטה.

אני לא בטוח שזו הגדרה מדוייקת לטור שנאת העשירים של חגית ברונסקי, העורכת החדשה של ערוץ הכלכלה ב-NRG. למען הגילוי הנאות, חשוב להוסיף שברונסקי מחליפה בתפקיד אדם מוכשר מאד ומוערך מאד בעיני, שהוא גם חבר קרוב. ברונסקי גם נראית בחורה נחמדה (יפה בכל אופן), ואין לי שום דבר אישי נגדה, כך שהחלטתי שלא להשתלח בה, בניגוד לחברי חמוטכה שמשון, שלמען ההגינות חייבים לומר שעשה זאת בכישרון ובחן רב.

כתיבת טור אישי היא מהדברים שנכון לומר אודותם שכל עכבה לטובה. יש בלוגים, יש פורומים, יש טוקבקים – יש הרבה במות פחות מחייבות שבהן אדם יכול להביע את דעותיו בחופשיות יחסית, ולהביך את עצמו הרבה פחות.

הנאום שלא שמעתם

לפני שלושה שבועות, במסגרת כנס הרצליה, הציג עמיר פרץ לבוחרים בישראל את "מפת הדרכים המוסרית". את הנאום שידר בזמן-אמת רק ערוץ 1. זה בניגוד לנאום של אהוד אולמרט, למחרת, ששודר במקביל בשלושת ערוצי הטלוויזיה.

אתר מפלגת העבודה העלה לאחרונה את הנוסח המלא של הנאום, בטקסט ובוידאו. כדאי מאד לקרוא ו/או להאזין ואפשר לעשות את זה כאן.

לטובת העסוקים שביניכם (בושו), אני מציע את התקציר שלהלן.

***

"מדינת ישראל נמצאת באחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה שלה, באחד הרגעים המשמעותיים ביותר לקביעת עתידה.

לצערי הרב, לאורך שנים, רבים יודעים לאבחן את הסכנות האסטרטגיות שישראל מתמודדת עמן ומציעים מהלכים טקטיים בלבד שאינם מהווים פתרון כולל למצוקות החברה הישראלית. בכוונתי לפעול באורח שונה ולהציע לציבור הישראלי מפת דרכים מוסרית כוללת, שיש לה פרק מדיני ופרק חברתי-כלכלי והיא תנחה את מכלול הצעדים המדיניים והכלכליים שאני מציע.

הפרקים קשורים זה בזה שכן לא ייכון שלום ללא צדק חברתי ולא יושג צדק חברתי ללא התקדמות בתהליך השלום.

לא אוכל לפרוש כאן את התוכנית כולה. החלק שאציג היום נשען על מספר הנחות עבודה: ההנחה הראשונה כוללת שתי אמות מידה ההכרחיות להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אמת המידה המוסרית ואמת המידה הדמוגרפית.

ההנחה השנייה כוללת קביעת יעדים אסטרטגים והערכת הסכנות האסטרטגיות שישראל מתמודדת עמן בשני מעגלים הקפיים.

ההנחה השלישית קובעת כי מנהיגות חייבת להביא למצב בו  מדיניות  מעצבת מציאות ולא מציאות כופה מדיניות…"

"שאלת המדינה היהודית והדמוקרטית ברורה מאליה, אנו עם שבמשך שנים היה למיעוט במדינות הגולה ולכן העיקרון של שוויון לכל האזרחים, והעיקרון של חיזוק המיעוטים החיים בקרבנו נובע מהחוויה ההיסטורית שלנו, והוא הדרך היחידה להבטיח כי הדמוקרטיה הישראלית אינה רק משאת נפש…

מדינות המפרץ ממתינות להתקדמות במסלול הפלשתיני ולכן הן יכולות לשמש גורם חיובי המגבה תהליכים מדיניים נכונים אם יתממשו. שינוי המצב בעיראק מאפשר לנו להסיט את מרכז תשומת הלב למצב באיראן.

האיום האירני. אסור בשום אופן להקל ראש בנושא זה…
[עלינו] לנהוג באיפוק וחוכמה שתחזק את ההכרה של הקהילה הבינלאומית כי מדובר בבעיה שהיא בגדר איום על העולם החופשי כולו. אין הבדל בין עמדת המפלגות השונות בכל הנוגע לצורך להיערך נגד הימצאותו של נשק גרעיני במדינה המצהירה על השמדת ישראל. ההתבטאויות הפומביות שנשמעות בישראל בתקופה האחרונה עלולות להזיק למאמץ ולא לחזקו".

"סוריה ולבנון. אמנם מדובר בשתי סוגיות מורכבות ושונות לחלוטין אך הן עדין מושפעות האחת מהשניה. לבנון חייבת להוכיח כי היא מסוגלת למנוע את פעילות החיזבאלה, מכיוון שאנו מתכוונים להמשיך ולפעול בכל תוקף ובכל האמצעים נגד כל פעילות אלימה בצפון. באותה מידה איננו מתכוונים לשחרר את סוריה מאחריות למתרחש מעבר לגבולה.

השלטון הסורי הנוכחי חלש אבל אני מזהיר מהנטייה לצאת מגדרנו מרוב שימחה כאשר יש חשש שמשטרים עוינים נחלשים ומתמוטטים.

האינטרס הישראלי הוא  להימנע ממצב שנהייה מוקפים באנרכיה מכל עבר. אם המשטר הלבנוני יתמוטט, והמשטר הסורי יתמוטט, והרשות הפלשתינאית תתמוטט – אולי נוכל לבשר לעולם שצדקנו, שאי אפשר לסמוך על כינון דמוקרטיה בעולם הערבי. אך היווצרות אנרכיה בעולם הערבי השכן היא סכנה חמורה שיש לנו עניין למנוע".

"הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לב הסכסוך של מדינת ישראל עם העולם הערבי. הוא מזין אותו, הוא המחסום של מדינות מוסלמיות ברחבי העולם להתקדם אל עבר פשרה עם ישראל ולכן הטיפול בסכסוך הישראלי פלשתינאי חייב להישאר בסדר עדיפות עליון.

לצערי הרב לא השכלנו לקבל החלטות אמיצות בזמן הנכון, ולכן אנו מתמודדים עם  מציאות הרבה יותר מורכבת ומסובכת. אני שומע את הקולות שאומרים:  סליחה, טעינו, הגענו להכרה, עכשיו אנחנו מוכנים לפשרות. סוף, סוף הבנו את המובן מאליו.

מי ייתן דין וחשבון על המחיר הכבד ששילמה מדינת ישראל על השנים שחיינו בסכסוך דמים תחת האשליה של ארץ ישראל השלמה? מי ייתן דין וחשבון על הגיבוי לפורעי חוק שניתן במשך שנים?

…אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע אני מזכיר היום את מחלוקות העבר. הסיבה פשוטה – כשבוחנים מנהיג צריך לשאול 3 שאלות: מתי הוא הציג את עמדותיו? איך הוא אמר את דברו? ואיזה מחיר הוא היה מוכן לשלם עבור עקרונותיו?

ב-1984 כיהנתי כראש המועצה בשדרות. כבר אז האמנתי בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. במפלגת העבודה עסקו אז עדיין בזכות ההגדרה העצמית לפלשתינאים. הויכוח הזה ניטש בעוצמות שכאשר מביטים עליהן היום זה נראה מגוחך. והנה מגיע ראש מועצה צעיר משדרות ואומר: חברים יקרים, תפסיקו לעסוק בעבר, אם נתמוך היום בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, המדינה החדשה שתקום תהיה פחות קיצונית ופונדמנטליסטית.

ואני שואל אתכם, האם באמת צריך להיות אסטרטג דגול כדי להבין זאת או שכל אדם בר-דעת יכול היה להבין כי השאלה המוסרית של עם כובש, הנה שאלה שמכרסמת במהות החברה הישראלית, מחלישה אותה וגורמת לצעיריה להטיל ספק במחויבותם למדינה?"

"במסגרת הפרק המדיני [במפת הדרכים המוסרית] מפלגת העבודה שואפת להגיע לה