אחת השאלות שמעסיקות לאחרונה רבים מאלו ש"חיים באינטרנט" – מן הסתם רבים גם מכם – היא האם האינטרנט בשלה לשמש ככלי בו כולנו יכולים להשפיע באופן דמוקרטי על חיי המדינה, פני החברה, מדיניות השלטון, וכו'.
כבר הבעתי את דעתי בעבר, כי אני – בניגוד לדעתם רבים – מאמין שאפשר בהחלט להשפיע. אני מאמין שרבים מאתנו כבר משפיעים, ושהבעיה היא לא עם מידת ההשפעה שיש לרשת אלא במידת העניין של אנשים לנסות להשפיע. או באמונתם ביכולתם להשפיע – תוצר לוואי טבעי של החיים במדינה כמו שלנו, בתקופתנו.
אני לא אגזול את פרנסתם של כל עמיתיי שכבר כתבו וכותבים על הנושא הזה (חפשו את הכתבה של עמיחי יעקבי בגיליון החדש של netמגזין. שימו לב לדברים שכותב בנושא חנן כהן. ותעקבו באופן כללי אחרי מה שמתרחש באתרים ובפורומים שקשורים לבחירות). החלטתי להתרכז כאן בנושא שקרוב מאד ללבי: טוקבקים.
כשלעצמי, אני לא כותב הרבה טוקבקים. בין השאר, כי יש לי במה משלי להשמיע בה את הדברים שלי (מומלץ לכולם, צאו לדרך!).
למרות זאת, בתקופה האחרונה התחלתי להגיב, עניינית, לכל נושא חשוב – עד כמה שאני מספיק. לפעמים אני אפילו חותם בשמי המלא. חברים חדי עין, שזיהו את מעשה ידיי, שואלים אותי אם הכל בסדר. כל מיני אנשים מתחילים להתייחס אליי כאל תמהוני. ולמה בכל זאת אני טורח להביך את עצמי? כי זה חשוב. כי זה משפיע.
אני לא בטוח, אגב, איפה קוראים את הדברים שאני אומר יותר אנשים – בטוקבקים או כאן, באתר שלי (טוב, בבלוג שלי). ל-ynet, נענע, ואתרים אחרים שאני מבקר בהם, נכנסים טיפ-טיפה יותר אנשים מאשר לרשימות. זה נכון. אבל כמה מהם כותבים טוקבקים? וכמה קוראים?
כמה נקודות שכדאי לחדד:
א. באתרי האינטרנט הגדולים יש בכל יום כ-15-20 אלף תגובות. אם מאחורי כל תגובה עומד גולש, זה בערך 1% מכלל הגולשים בישראל.
ב. להערכתי, לפחות חצי מהתגובות הן "כפולות" (כלומר, גולש אחד כותב חמש תגובות באותו שם / שמות שונים) או "מזוייפות" (תגובות של יחצ"נים ובעלי עניין אחרים). לפעמים הרבה יותר.
ג. לכן, אפשר להניח, בלי הגזמה, שבערך פרומיל או שניים מהגולשים בישראל נוהגים להגיב. ואם על כל אחד מהם יש מאה גולשים שקוראים – ואני בספק – עדיין מדובר בשיעור של 1-5% מהישראלים.
זה לא כל-כך הרבה. למעשה, זה לא הרבה יותר ממספר הכניסות לבלוג שלי בחודש האחרון (עוד סטטיסטיקות על שידורי ניסיון). מה שאומר, שלו אתם – האנשים שמגיעים לכאן – הייתם מגיבים יותר, היו פה הרבה תגובות. אם הייתם מגיבים, נגיד, בכל כניסה חמישית שלכם, הייתי מקבל 200 תגובות לכל פוסט.
אז באמת, תרשו לי לשאול – למה במקום שבו נראה שלפעמים יכול להתקיים דיון, רובכם שותקים כמו דגים? אתם ממשיכים להגיע, כמובן, אבל מסתתרים מאחורי אוסף של רכיבי חומרה, תוכנות ופרוטוקולים, במקום להראות את פרצופכם, או – חלילה – להשמיע את קולכם. אתם יודעים מה, אל תשמיעו – תכתבו תגובה.
אני מאד נהנה גם מהאימיילים, הסמסים, שיחות הטלפון, טפיחות השכם ("היי, לא ידעתי שאתה מומחה לטחינה") וכו'. מאנשים שמכירים אותי ולפעמים גם מאנשים שלא. אבל זה לא דומה לתגובה, שבה אתם מדברים לא רק אליי, אלא לכל מי שנכנס לכאן אחריכם – לפעמים מאות, לפעמים אלפי אנשים.
אני מוכן להסתפק בפחות מ-200 תגובות לפוסט, אבל בתנאי שאתם תשתדלו להגיב קצת יותר. אני גם אשתדל לא לשפד את אלו מכם שיגידו דברים שאני לא מסכים איתם, משהו שניכר שעולה לי בדמים – אבל באמת שזה לא מרשעות.
אני גם מבטיח להתעלם מטרולים, עד כמה שאצליח. אני מודה שהם מעניינים ומשעשעים אותי, אבל מקבל את זה שאי אפשר יהיה לתקשר איתם עד שהם לא ירצו בזה באמת, ולכן מבטיח להפסיק לעשות את הניסיונות האבודים האלה.
עניין נוסף: אלו מכם שמפעילים אתר, מחזיקים בבלוג, או נוהגים לכתוב טוקבקים, מוזמנים להתחיל לתת לינקים. אם אתם מסכימים, או אם אתם חושבים שחשוב לקרוא את מה שאני אומר, או אם אתם חושבים שאני אידיוט וצריך לקשור אותי בכיכר השוק ולסקול אותי בגרגרי חומוס לחים – תכתבו את זה, תשלחו לינק לכאן, ותנו לאנשים נוספים ליהנות.
הלינקים שתתנו, ייצרו תנועה טבעית לכאן, וגם יעזרו לאותם דברים שאני אומר שמעט אנשים אומרים, לזנק לתוך העמודים הראשונים של התוצאות במנועי החיפוש.
ועוד משהו: כשאתם מפנים לכאן אל תשתמשו בביטויים כמו "שוקי גלילי בקריאה נרגשת". אין פה שום דבר מרגש. ככה (ה)אינטרנט עובדת. 😉
