על "פוגרום עמונה"

הניסיון הילדותי והמגוחך להטביע בתודעה את הצירוף "פוגרום עמונה", יכול היה להיות סמל לקלקול באידיאולוגיה וברציונל של הימין הרדיקלי.

בכוונה אני אומר "ימין רדיקלי", למרות שהם אפילו לא מאד רדיקליים, משום שאני לא רוצה לומר "מתנחלים". מדובר בקבוצה קטנה, שכמו מתנחלי חברון ותפוח לא מייצגת אף אחד מלבד את עצמה.

למה "קלקול"?

קודם כל, כי לקרוא למה שקרה בעמונה "פוגרום", זה פשוט עיוות של המציאות. מה שהיה בעמונה, כנראה, היא אלימות מבישה וחסרת אבחנה של המשטרה כנגד אנשים רבים, בתגובה לאלימות מבישה של מעטים. מה שעשו השוטרים, אולי סיכן חיים אבל לא קיפד חיים. לכן המילה "פוגרום" לא רק שאינה שייכת כאן, אלא גם פוגעת בזכרם של אנשים בנהרגו בפוגרומים אמיתיים.

הקלקול הוא לא רק סמנטי. יישוב הארץ הוא רק חלק מהאידיאולוגיה של הציונות הדתית, ובוודאי שאינו מטרה שמקדשת אמצעים – לא אלימות ולא רטוריקה אלימה. מבחינה רציונלית, הניסיון לעשות ספין נוסח "טבח ליל הסדר" (נתניה 2002), הוא לא רציני ומועד לכישלון. שם היו 37 הרוגים, כאן היו 200 פצועים – זה לא דומה.

לא טלאים כתומים ולא מילים ריקות מתוכן צריכים לעמוד בחזית ההסברה של הימין. יש בימין גם קולות שפויים, שצריכים להישמע. אלו שצועקים מצליחים, לפני הכל, להשתיק את חבריהם.

 

דוברי המפלגות: עוברים מסך?

הרשימה שלהלן מסכמת דגימה מקרית של הופעות טלוויזיוניות של פוליטיקאים במהלך היום שחלף. זו, כמובן, רק דעתי האישית ובלה בלה בלה. בהמשך אשתף אתכם בעוד רשמים שיהיו לי.

אחמד טיבי
המוטו:
ישראל העלתה את החמאס.
ההופעה: אמינה ופחות מעוררת אנטגוניזם מהרגיל. טיבי אפילו התייחס באמפתיה לעליית החמאס כשאמר למנחה (נדמה לי שקירשנבאום): "אתה כועס ואני מבין אותך".
בשתי מילים: הולך ומשתפר

אופיר פינס
המוטו:
נבחר יו"ר חדש, הוא מחליט
ההופעה: נראה עייף, לא מלוטש, אפור. אמין אבל אבל לא מספיק משכנע.
בשתי מילים: דיאטה. תספורת.

גדעון סער
המוטו: נתניהו מילא את הקניונים. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר.
ההופעה: מלוטשת אך מלוקקת. נותן תחושה של אופורטוניסט, מתנשא, מנותק.
בשתי מילים: לא אמין

אבישי ברוורמן
המוטו:
התוכנית שלי, המפלגה בעד, שטיגליץ אישר
ההופעה: רהוט, דעתן, ענייני, משכנע. קצת נוקשה לטעמי.
בשתי מילים: אולי תחייך?

יובל שטייניץ
המוטו:
לא מובן
ההופעה: אני בהתקף חרדה, הצילו, אני הולך להקיא!
בשתי מילים: קסנקס, מהר

חיים רמון
המוטו:
ביבי בפאניקה, פרץ מבטיח ולא יקיים
ההופעה: מביך את החרצוף שלו. קשה לנתק את רמון של היום מזה שרק אתמול היה בעבודה ושלשום היה חבר טוב של פרץ. הביטחון והמיומנות בהם הוא מדבר יוצרים תחושה שמדובר באדם חסר עכבות מוסריות.
בשתי מילים: חוק הבריאות 

הדיווחים על שרון במבחן האתיקה

עניין אחד שלא עלה במסגרת הדיון במצבו הרפואי של שרון, הוא הבעיה האתית בדיווחים העיתונאיים שקשורים בו.

הבעיה נמצאת בשני מקומות. ראשית, מבחינת האתיקה העיתונאית – "זכות הציבור לדעת" קיימת כל עוד קיים עניין ציבורי. אבל אותו "עניין ציבורי" הוא לא מושג שמתייחס – כפי שאפשר אולי לחשוב בטעות – לכל מה שמעניין את הציבור.

העניין הציבורי הוא בעצם האינטרס הציבורי (ע"ע כפל המשמעות של המילה האנגלית "Interest"), כלומר – לציבור יש זכות לקבל מידע שיש לו נגיעה לחייו, שמשפיע על החלטותיו, שיכול להועיל או להזיק לו. מבחינה זו, אורך קטע המעי הגס של אריאל שרון שהוסר בניתוח, הוא פריט טריוויה חסר משמעות במקרה הטוב. הדיווח עליו הוא פורנוגרפיה לשמה. זו גם פגיעה בכבוד החולה ובזכותו לפרטיות.

לציבור יש זכות לדעת על מצבו של שרון, משום של"שרון", הדמות, יש חשיבות ציבורית. לגורלו של האיש יש רלוונטיות לסוגיות רבות, בראש ובראשונה בהקשר הטריוויאלי של עצם הסיכוי שישוב לעמוד בראש ממשלת ישראל. זו, אגב, גם הדוגמא הטובה ביותר למעילה של התקשורת באמון הציבור: אף דיווח לא אמר את הדברים כפי שהם, והסביר מדוע אין סיכוי ששרון ישוב להיות ראש ממשלה. חלק מהפרשנים והפובליציסטים אמרו את זה בעדינות או בעקיפין.

מכל מקום, לציבור מגיע לקבל את המידע הרלוונטי, שעיקרו: ראש הממשלה שרון איננו בהכרה, לא מתפקד, לא ידוע אם ומתי ישתנה מצבו, והסטטיסטיקה הרפואית מצביעה שאין למעשה סיכוי שישוב לתפקד. לכן, לא זו בלבד שלא ישוב להיות ראש ממשלה, אלא גם לא יהיה לו חלק אחר בחיים הציבוריים.

ומכיוון שכך, ולמרות הנורמה של הסרת החיסיון הרפואי מראשי ממשלה (בארה"ב זה מעוגן בחוק, בישראל לא), אין שום הצדקה לדיווח המפורט שמקבל מצבו הרפואי של שרון. מרגע שאיבד את הכרתו לפני חמישה שבועות וחצי, הפסיק שרון להיות אישיות ציבורית. נדרשת ההפרדה בין הדמות המכונה "שרון", שיש לה עדיין תפקיד בתודעה הציבורית, לבין אותו אדם ששוכב מחוסר הכרה בבית החולים הדסה.

כאן בדיוק חסרה גם ההבחנה האתית מצד הרופאים. שרון הציבורי, ראש הממשלה והפוליטיקאי, הסכים אמנם להסרת החיסיון הרפואי שלו כדי להתאים את עצמו לנורמה הציבורית. הוא עשה זאת מתוך הכרה מלאה, בהיותו בתפקיד ציבורי שאולי מצדיק נורמה כזו.

בהקשר זה, השבץ השני של שרון שונה מהראשון. במקרה הראשון, לוויתור של שרון על החיסיון היה תוקף, מכיוון שעדיין היה ראש ממשלה מכהן, ואמור היה לחזור לתפקוד. במהלך הזמן שבו לא תפקד – בין אם היה בהכרה או לא – הוא היה אישיות ציבורית.

אבל כאמור, זה כבר לא המצב, ולכן הנסיבות בהן ויתר על החיסיון כבר לא תקפות. לשרון אין יומרה לחזור לראשות הממשלה – אין לו יומרות בכלל, משום שבשביל יומרות צריך הכרה. הוא לא מכהן כרגע בתפקיד ציבורי, והטיפול בו – לרבות הכבוד לפרטיותו – לא צריך להיות שונה מאשר הטיפול בכל חולה.

לכן, רופאי בית-החולים הדסה, ופרופ' מור יוסף בראשם, חוטאים לדעתי מבחינה אתית. אין שום הצדקה רציונלית למה שנעשה, במיוחד כשניכר שהדיווח לתקשורת כלל לא משרת את המטרה המקורית שלו. לא ברור אם זה נעשה בלחץ של עסקנים ומקורבים, או כתגובה לאורה המסנוור של תאורת העיתונות, אבל ברור שזה פסול.

פארסת שרון

במהלך סוף השבוע נותח ראש הממשלה שרון ניתוח חירום, במטרה "להציל את חייו". פרופ' מור יוסף, מנהל בית-החולים הדסה, אמר לעיתונאים: "מצבו קשה אך אין סכנה מיידית לחייו של שרון". הכותרות הכריזו כי חייו של שרון ניצלו.

אפשר לציין לטובה את הניסיון של פרופ' מור יוסף "לרמוז" על ההגדרה המדוייקת יותר למצב של שרון: "ראש הממשלה נמצא בבית החולים הדסה 39 יום, במהלך הזמן הזה הוא נמצא, כידוע, בתרדמת… חשוב לציין: הבעיה המרכזית של ראש-הממשלה שרון היא חוסר ההכרה… כמובן שבמקביל אנחנו עוקבים אחרי כל הפרמטרים הקשורים למצבו של ראש הממשלה, בתקווה, בתפילה בטיפול, שראש הממשלה יתעורר".
אפשר היה, אולי, לוותר על ההערה האחרונה.

בהשוואה לשאר האנשים בידיהם שרון שבוי, פרופ' מור יוסף יכול להיחשב לאמיץ יחסית. לו היה אמיץ עוד יותר, היה קורא לילד בשמו: ספק אם נכון לקרוא למצבו הנוכחי של שרון "חיים", אלא אם כן אנחנו מוכנים להפסיק לראות בו אדם ולהתרכז לקיום שלו כאורגניזם. לא לחינם מכנים אדם במצב הזה "צמח".

לומר ש"הבעיה העיקרית של שרון היא התרדמת", נשמע כמו בדיחה גרועה. זה מזכיר לי, במחילה, קטע מהמערכון Fatal Beatings של רואן אטקינסון:
"עושה רושם שלבן שלך אין כל עניין בחיי בית-הספר. הוא לא משתתף בשעורי ההתעמלות, ועברו שבועות מאז שמורה כלשהו קיבל ממנו עבודה בכתב. אם להודות על האמת מר פרקינס, לולא הוא היה מת – הייתי מסלק אותו מבית-הספר".

פארסה.

אתנחתא חתולית קלה

אני שונא לחוב חובות וגרוע בגביית חובות. כך יוצא שאני מין אישיות גרעונית כזו (די עם משחקי אסוציאציות, באתי לפה לכתוב על חתולים).

הערב, עברה החתולה הקטנה שלי, ס', ניתוח. לא מסוכן, אבל כזה שכלל הרדמה מלאה. בשעות האחרונות היא ערה וישנה לסירוגין, מתעוררת ונוהמת ונושכת ונרדמת בחזרה. חתול מתוק להדהים ס'. בגון כתום אפרסק, קופצנית, חכמה.
כל מי שיש לו חתול חושב שהחתול שלו הכי מיוחד. לי יש שתיים, ואני חושב ששתיהן הכי מיוחדות. אני יודע שאני לא יכול לשכנע אתכם שדווקא הן, החתולות שלי, באמת הכי מיוחדות. אני גם יודע שיש אנשים שאין להם סבלנות לדיבורי חתולים בבלוגים. אני בעצמי, לא תמיד יש לי סבלנות לדיבורים של אנשים על החתולים שלהם. לחתולים עצמם, לעיתים קרובות יש לי הרבה יותר סבלנות מאשר לבעלים שלהם.

אבל נו, ס' עברה ניתוח, תבינו אותי. נורא מסכנה, נורא נוגעת ללב. החתול הזה, הכל-כך רגיש ואינטליגנטי – הריכוז הנדיר הזה של עדינות ורגישות ויופי ביצור כזה קטן – חלש ומסכן עכשיו.

***

במקור, רציתי בעצם לכתוב פוסט שהכותרת שלו היא תערוכת השלל. לא ממש הצלחתי להגיע לזה בפתיחה. פשוט לא יכולתי שלא לחשוב על החתלתול הכתום שישן עכשיו בחדר השני.

אבל הנה היא, בכבודה ובעצמה: תערוכת השלל.

טוב, על הכותרת נאלצתי לוותר כי אנחנו בתקופת בחירות. אני מניח שחלק מכם לא מתעניינים במה שיש לי על פוליטיקה – או סתם מאד לא מסכימים איתי על כל מיני דברים – אז כל הדיבורים האלה פשוט מייבשים אתכם.
לכן, לא רציתי לתת כותרת שתגרום לחלק מכם לחשוב שגם זה פוסט פוליטי. הוא לא – הוא על חתולים.

"תערוכת השלל", כידוע, היה שמה של התערוכה שהתקיימה במרכז הירידים, א.ק.א. "גני התערוכה", בשנת 1983. היא הציגה את שלל מלחמת לבנון. כהומאז' לאותה תערוכה, ספק נוסטלגית, ובפרספקטיבה של זמן שלימדה אותי אילו מלחמות הן החשובות באמת בעולם שלנו – אני מגיש לכם את הגירסה החתולית של אותה תערוכה.

מה שיש בתמונות שלפניכם, אינם טנקים מסוג T72, קטיושות, תחמושת קלה וקני ארטילריה. מה שיש לכם כאן הם:
4 מטבעות, 3 עכברי צעצוע, 3 פעמוני צעצוע עגולים קטנים; 2 חבילות סוכריות קטנות; 8 קליפות עץ/פרחים מיובשים דקורטיביים-ריחניים; חבילת סוכריות טאמס נגד צרבת; קישוט-סרט של מתנה; סוללה אחת; קוצץ ציפורניים; מצית אחד, גומיה אחת; חלק מצעצוע פלסטיק; סוללה אחת; חשבונית; עטיפת סוכריה; ג'וק קטן; גליל נייר טואלט, שחוסל במבצע מרהיב, בשני חלקים; חתיכת פיתה יבשה. ועוד כתריסר פריטים לא מזוהים.  

סה"כ כ-40 פריטים שנתפסו במלחמה שהכרזנו החברה שלי ואני: מלחמת שלום הסלון. המלחמה הזו נועדה להראות אחת ולתמיד לארגון אש"פ (איחוד השמפים) מי בעל הבית במזרח התיכון, ובדירה. היא גם נועדה לשקם את ארסנל הצעצועים של ארגון הטרור הרב-רגלי הזה, שהתדלדל מאד לאחרונה. למיטב זכרוני, היו בו לפחות 7-8 עכברי צעצוע; כ-5 כדורים מחומרים שונים, עם או בלי נוצות; 3 צעצועים עם קאט-ניפ; ועוד חצי תריסר צעצועים שאין להם שמות.

בסופו של דבר, צעצועים רבים לא נמצאו. אלו שנמצאו, הם ה"פריטים" שלפניכם.

הפריטים נמצאו ונאספו מתחת לרהיטים שבסלון, אחרי ששני חתולים העונים לשמות ס' ור' דחפו אותם לשם תוך כדי משחק. ס' ור' היו מופתעות מאד מהפשיטה שלנו. בשלב מסויים הן הגיבו בהתלהבות רבתי, ומספר הפריטים בתערוכה שלנו הצטמצם מהר מאד לחצי בערך. אבל רגע לפני, הצלחנו ללכוד את התמונות הללו. אין ספק: מהמוצדקות שבמלחמות שלנו.

כך תוכלו להשפיע [מעורבות פוליטית למתקדמים]

אחת השאלות שמעסיקות לאחרונה רבים מאלו ש"חיים באינטרנט" – מן הסתם רבים גם מכם – היא האם האינטרנט בשלה לשמש ככלי בו כולנו יכולים להשפיע באופן דמוקרטי על חיי המדינה, פני החברה, מדיניות השלטון, וכו'.

כבר הבעתי את דעתי בעבר, כי אני – בניגוד לדעתם רבים – מאמין שאפשר בהחלט להשפיע. אני מאמין שרבים מאתנו כבר משפיעים, ושהבעיה היא לא עם מידת ההשפעה שיש לרשת אלא במידת העניין של אנשים לנסות להשפיע. או באמונתם ביכולתם להשפיע – תוצר לוואי טבעי של החיים במדינה כמו שלנו, בתקופתנו.

אני לא אגזול את פרנסתם של כל עמיתיי שכבר כתבו וכותבים על הנושא הזה (חפשו את הכתבה של עמיחי יעקבי בגיליון החדש של netמגזין. שימו לב לדברים שכותב בנושא חנן כהן. ותעקבו באופן כללי אחרי מה שמתרחש באתרים ובפורומים שקשורים לבחירות). החלטתי להתרכז כאן בנושא שקרוב מאד ללבי: טוקבקים.

כשלעצמי, אני לא כותב הרבה טוקבקים. בין השאר, כי יש לי במה משלי להשמיע בה את הדברים שלי (מומלץ לכולם, צאו לדרך!).

למרות זאת, בתקופה האחרונה התחלתי להגיב, עניינית, לכל נושא חשוב – עד כמה שאני מספיק. לפעמים אני אפילו חותם בשמי המלא. חברים חדי עין, שזיהו את מעשה ידיי, שואלים אותי אם הכל בסדר. כל מיני אנשים מתחילים להתייחס אליי כאל תמהוני. ולמה בכל זאת אני טורח להביך את עצמי? כי זה חשוב. כי זה משפיע.

אני לא בטוח, אגב, איפה קוראים את הדברים שאני אומר יותר אנשים – בטוקבקים או כאן, באתר שלי (טוב, בבלוג שלי). ל-ynet, נענע, ואתרים אחרים שאני מבקר בהם, נכנסים טיפ-טיפה יותר אנשים מאשר לרשימות. זה נכון. אבל כמה מהם כותבים טוקבקים? וכמה קוראים?

כמה נקודות שכדאי לחדד:
א. באתרי האינטרנט הגדולים יש בכל יום כ-15-20 אלף תגובות. אם מאחורי כל תגובה עומד גולש, זה בערך 1% מכלל הגולשים בישראל.
ב. להערכתי, לפחות חצי מהתגובות הן "כפולות" (כלומר, גולש אחד כותב חמש תגובות באותו שם / שמות שונים) או "מזוייפות" (תגובות של יחצ"נים ובעלי עניין אחרים). לפעמים הרבה יותר.  
ג. לכן, אפשר להניח, בלי הגזמה, שבערך פרומיל או שניים מהגולשים בישראל נוהגים להגיב. ואם על כל אחד מהם יש מאה גולשים שקוראים – ואני בספק – עדיין מדובר בשיעור של 1-5% מהישראלים.

זה לא כל-כך הרבה. למעשה, זה לא הרבה יותר ממספר הכניסות לבלוג שלי בחודש האחרון (עוד סטטיסטיקות על שידורי ניסיון). מה שאומר, שלו אתם – האנשים שמגיעים לכאן – הייתם מגיבים יותר, היו פה הרבה תגובות. אם הייתם מגיבים, נגיד, בכל כניסה חמישית שלכם, הייתי מקבל 200 תגובות לכל פוסט.

אז באמת, תרשו לי לשאול – למה במקום שבו נראה שלפעמים יכול להתקיים דיון, רובכם שותקים כמו דגים? אתם ממשיכים להגיע, כמובן, אבל מסתתרים מאחורי אוסף של רכיבי חומרה, תוכנות ופרוטוקולים, במקום להראות את פרצופכם, או – חלילה – להשמיע את קולכם. אתם יודעים מה, אל תשמיעו – תכתבו תגובה.

אני מאד נהנה גם מהאימיילים, הסמסים, שיחות הטלפון, טפיחות השכם ("היי, לא ידעתי שאתה מומחה לטחינה") וכו'. מאנשים שמכירים אותי ולפעמים גם מאנשים שלא. אבל זה לא דומה לתגובה, שבה אתם מדברים לא רק אליי, אלא לכל מי שנכנס לכאן אחריכם – לפעמים מאות, לפעמים אלפי אנשים.

אני מוכן להסתפק בפחות מ-200 תגובות לפוסט, אבל בתנאי שאתם תשתדלו להגיב קצת יותר. אני גם אשתדל לא לשפד את אלו מכם שיגידו דברים שאני לא מסכים איתם, משהו שניכר שעולה לי בדמים – אבל באמת שזה לא מרשעות.

אני גם מבטיח להתעלם מטרולים, עד כמה שאצליח. אני מודה שהם מעניינים ומשעשעים אותי, אבל מקבל את זה שאי אפשר יהיה לתקשר איתם עד שהם לא ירצו בזה באמת, ולכן מבטיח להפסיק לעשות את הניסיונות האבודים האלה.

עניין נוסף: אלו מכם שמפעילים אתר, מחזיקים בבלוג, או נוהגים לכתוב טוקבקים, מוזמנים להתחיל לתת לינקים. אם אתם מסכימים, או אם אתם חושבים שחשוב לקרוא את מה שאני אומר, או אם אתם חושבים שאני אידיוט וצריך לקשור אותי בכיכר השוק ולסקול אותי בגרגרי חומוס לחים – תכתבו את זה, תשלחו לינק לכאן, ותנו לאנשים נוספים ליהנות.

הלינקים שתתנו, ייצרו תנועה טבעית לכאן, וגם יעזרו לאותם דברים שאני אומר שמעט אנשים אומרים, לזנק לתוך העמודים הראשונים של התוצאות במנועי החיפוש.

ועוד משהו: כשאתם מפנים לכאן אל תשתמשו בביטויים כמו "שוקי גלילי בקריאה נרגשת". אין פה שום דבר מרגש. ככה (ה)אינטרנט עובדת. 😉

האם אפשרית צמיחה בלי פגיעה בעניים?

האמירה החצופה של נתניהו על כך שהוא יחסל את העוני בתוך שלוש שנים, הולידה גל של בדיחות מתבקשות ששואלות האם הכוונה לעוני או לעניים.

אישית, אני חושב שביבי לא יחסל את העוני, כשם שאולמרט ושעון הזהב שלו לא יחסלו את העוני. וזה משום שהשיטה בה הם מאמינים שיש לחסל את העוני (או טוענים שהם מאמינים) היא של "כלכלת החלחול למטה", שמניחה שצמיחה כלכלית מתמשכת תביא בסופו של דבר לרווחה בכל שכבות האוכלוסייה.

על כך אומר בספרו זוכה פרס נובל, הכלכלן ג'וזף שטיגליץ: "ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות לא תמכה בתיאוריות ובהיפותזות הללו… כלכלת החלחול למטה לא הייתה מעולם יותר מאמונה, משאלת לב… דוגמא דרמטית של העת האחרונה היא הצמיחה באמריקה… המשק צמח, אבל העניין המצויים בתחתית הסולם החברתי גילו שהכנסותיהם הריאליות יורדות".

בהמשך מסביר שטיגליץ, כי בסוגים שונים של מדיניות כלכלית ניתן להשיג:
א. צמיחה על חשבון הגדלת העוני
ב. אפס צמיחה אבל הצלחה בצמצום של העוני
ג. או – גם צמיחה וגם צמצום העוני
שטיגליץ מוסיף כי "לעיתים קיימת גם מדיניות של הפסד לשני הצדדים, המביאה רווח מועט אם בכלל לצמיחה ולעומת זאת גורמת לעלייה משמעותית באי-השוויוניות החברתית. במדינות רבות הדוגמא למדיניות הזאת היא הליברליזציה של שוק ההון". ההדגשה שלי.

שטיגליץ מוסיף ומסביר בספר, על הליברליזציה לצורותיה, עם דוגמאות שמזכירות את המהלכים של נתניהו וגם של אולמרט. אצלנו בישראל, בכלל, אוהבים להלל את הרעיון של "אפס רגולציה", בלי להבין מה ההשלכות. כלומר, ברור שהתערבות יתר של המדינה בחיינו ובכלכלה שלנו, היא בעיה. הבירוקרטיה של המערכות השלטוניות יכולה לשתק כל סוג של פעילות כלכלית מרגע שהיא מניחה עליה את ידיה.

שטיגליץ הוא לא חסיד של רגולציה ושל כלכלה ריכוזית, אלא אומר בפשטות שמה שלא נעשה בהדרגה נכשל. והוא מדגים מכלכלות ברחבי העולם שנוהלו בסגנון ביבי-אולמרט, ובסופו של דבר נכשלו.

במילים אחרות: רוב הסיכויים שנשאר עם יותר עניים ובלי צמיחה.

***

ומעניין לעניין באותו עניין: סיפרתי כאן על הגולש המתקרא "אני כותב" ופורום מפלגת קדימה שהוא מנהל בתפוז. לפחות כל הודעה שלישית שלו אומרת משהו בסגנון: "עובדות, תציגו עובדות" והוא עצמו מפזר לינקים לכל עבר כשהוא מנסה להוכיח מדוע מפלגת קדימה שיפרה בשלוש שנות שלטונה (?!) את המצב הבטחוני, הכלכלי, התיירות, העלייה וכו' וכו'.

בהודעה הזו, נקטתי בשיטה דומה כדי לבסס את הטענה שביבי ואולמרט טובים לעניים באותה מידה. אני מביא כאן את הלינקים, למרות שאני בטוח שתרצו לבקר בפורום מפלגת קדימה כדי לראות מה יגיב מאור הגולה "אני כותב".

נתחיל בזה שדו"ח העוני לשנת 2001 דיבר על 1.169 מיליון עניים. הדו"ח לשנת 2005כבר התהדר ב-1.58 מיליון עניים. ואם אתם רוצים לראות את העקביות, לאורך תקופת סילבן וביבי, אז כאן תמצאו את שאר הדו"חות.

אבל אם נדמה לכם שרק ביבי וסילבן פעלו ל"חיסול העוני", אז כדאי לעקוב אחרי היוזמה ההולכת ומשגשגת של חברם, אהוד אולמרט: תוכנית ויסקונסין.

כיום כבר ידוע שהתוכנית היא כישלון: בשלב הראשון 82% התייצבו, אבל רק ל-3% אחוזים נמצאה עבודה. ואלו שנמצאה להם עבודה, האם זה שיפר את מצבם? לא ממש. הם עדיין עניים, כי הם מקבלים פחות משכר מינימום.

ואם נדמה לכם שזה מקרה, אז דעו לכם שאולמרט ידע.

ראשית, היו מי שהזהירו מראש ש"תוכנית ויסקונסין תפגע במובטלים"
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3107992,00.html

שנית, פורסם ברבים ש"אחת החברות בפרוייקט ויסקונסין נגועה בשחיתות"
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3107992,00.html

שלישית, גם בני פפרמן, מנהל הרשות לתכנון כ"א במשרד התמ"ת הודה במבוכה שאולי הם טעו שהלכו בכיוון הזה, כי "התוכנית היא יותר שיטורית מאשר טיפולית"
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2906452,00.html

וזה עוד לפני שהתוכנית בכלל התחילה, ולמרות זאת לא עצרו אותה.

בקיצור: אולמרט פועל לחיסול העוני בדיוק כמו ביבי. יחד הם בוודאי יצליחו לחסל את העוני תוך 3 שנים, או אולי קצת יותר. כמה שייקח לכל העניים למות.