מפלגות ואותיות

היום מתחילה החלוקה הרשמית של אותיות לפתקי המפלגות. בטלוויזיה דווחו אמש שחלק מהמפלגות שלחו נציגים כדי שימתינו ליד משכן הכנסת, בשקי שינה, כבר לפני שלושה ימים. נציג עלה ירוק, על-פי השמועה, עזב באמצע ("בטח כדי להפיל ראש"). מה יקבלו הנציגים שנשארו? מה הם יבקשו?

החלטתי להציע רשימה אלטרנטיבית של אותיות (שימו לב שאפשר עד שלוש אותיות):

אשפמרצ-יחד. בהמשך לקו ה"אנחנו שמאלנים מסריחים".
בופ – עלה ירוק.
בלק – האיחוד הלאומי (כתיב חסר)
ג – יהדות התורה/אגודת ישראל. כי חדש אסור מן התורה.
גזע – שינוי. מה שנשאר.
דפק – ליכוד. (דפק, איך ירדנו ל-10 מנדטים)
ה, ו – פנויות לדעתי
ז – קדימה. מה שיישאר ומה שנקבל אחרי הבחירות מכל ההבטחות.
ח – ח"ץ (מפלגתם החדשה של פורז ולפיד). החטא (ע"ע ענש).
ט-כ – פנויות.
למה – מפד"ל.
מונ – מפלגת נהגי המוניות.
נ – מפלגת חברי הכנסת שאומרים "ני".
סלע – ליכוד (אם שינוי יתפסו להם את דפק ע"ע). בגלל סלע קיומנו כמובן.
ענש – ש"ס. ועונשו. (ע"ע ח')
פרצ – מפלגת העבודה. לא צריך להסביר.
צ – תפנית. צדיק אחד בסדום וקול אחד בקלפי.
קופ – אז בא-גד רץ או לא?
רקב – טוב, כל מפלגה בכנסת יכולה להתהדר בצירוף הזה.
שיק – המפלגה של פנינה רוזנבלום. ואל תגלו לה שאין לה. שיק.
תיק – לא צירוף על פתק של מפלגה, אלא מה שיש לבניזרי, הנגבי, ועוד כמה פוליטיקאים נכבדים.

הבנקים: עלוקות ברישיון

בנק הפועלים הוא הראשון להכריז על העמלה החדשה: 5.00 ש"ח על משיכה ממכשיר כספומט שמרוחק 500 מטר או יותר מסניף הבנק שלכם. על משיכות אחרות (כלומר, בסניף של הבנק או ממכשיר שקרוב אליו) נשלם "רק" 1.21 ש"ח, כמו קודם.

ההחלטה על העמלה החדשה מגיעה בעקבות צו שהוציא אולמרט, בתפקידו כשר התמ"ת. הצו הוצא לבקשת בנק ישראל, כ"שירות לציבור". בבנק טענו שזה ישפר את השירות ויביא מכשירי כספומט למקומות מרוחקים בפריפריה, שעד היום לא השתלם לבנקים להתקין בהם כספומטים.

בנק הפועלים הוא הראשון אמנם, אבל סביר להניח ששאר הבנקים יעניקו לנו מתנה דומה. הם תמיד מיישרים קו, מהר מאד, אם משום שהם מקיימים קרטל (עבירה פלילית, כידוע), או סתם בגלל שכשאחד מהבנקים מזיין אותנו אז השאר מקבלים תיאבון.

עכשיו, נסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:
א. ממתי בנק ישראל דואג לרווחתנו? או נשאל אחרת – האם קרה פעם שמתוך דאגה לרווחתנו גרם בנק ישראל להקטנה של עמלות?
ב. מדיניות בנק ישראל, המיישרת קו עם הטרנדים בכמה מדינות במערב, דוגלת בביטול בליברליזציה ובביטול מחסומים רגולטוריים (במילים אחרות: לתת לבנקים לעשות מה שהם רוצים). אבל תפקידו של בנק מרכזי, כמו בנק ישראל, הוא בין השאר לפקח על פעילות הבנקים. אילו דוגמאות אקטואליות יכול בנק ישראל להביא, בהן הוא מילא גם את התפקיד הזה שלו?
ג. אם כתוצאה מהסרת הפיקוח על העמלות יוקמו כספומטים באזורי פריפריה בהם לא היה משתלם לשים אותם קודם, מיהם לדעתכם האנשים שישתמשו בהם? האם לא מדובר באנשים שממילא אין להם כסף מיותר?
ד. ונגיד שזה הכרחי – מדוע להפיל את העמלה הזו על אנשים שאינם נמצאים באזורי פריפריה?

רק כדי לסבר את האוזן: חוק הגנת הצרכן, שאמור להבטיח את זכויותינו, אינו חל על בנקים ועל חברות ביטוח. לא שהוא נאכף על גורמים אחרים שעושקים ומרמים אותנו (על זה אחראי, אגב, משרד התמ"ת).

לעומת זאת, גורמים כמו בזק, חברות הכבלים והסלולר, כפופים לחוקי התקשורת ולרגולציה של משרד התקשורת. אחד מהתנאים שחייבים להתקיים כדי שיוכלו לשווק שירות חדש: הוא צריך להיות זמין לכל תושבי ישראל במידה שווה (או לרוב המכריע. יש דקויות שלא ניכנס אליהן).

לא שחברות התקשורת לא עושקות אותנו, אבל לעומת הבנקים חטאיהם כשלג ילבינו. ושוב אני חוזר לציטוט הנכון כתמיד של ברטולד ברכט: "מהו הפשע של שוד בנק, לעומת הפשע של להיות בעלים של בנק".
[ותודה לעמיחי]

פורום קדימה, טייק 2

אחרי שכתבתי כאן על פורום קדימה המוזר, מיהר שם מישהו והסיר את הסקר שכותרתו הייתה "למה לא לבחור בבנג'מין ניתאי". לא רק שהוא לא מופיע בעמוד הבית של הפורום, אלא נעלם גם מהארעיון.
קצת אחרי שהפוסט ההוא פורסם, עם התהיות לגבי הפורום הזה והמנהל שלו "אני כותב", הופיעה הפניה אל הפוסט מתוך הפורום. מאוחר יותר לא הצלחתי למצוא אותה, אולי בגלל שלא חיפשתי טוב ואולי בגלל שהורידו אותה.
"אני כותב", בכל אופן, הוריד פרופיל.

עמונה – להפריד בין פוליטיקה לזכויות אזרח

בימים האחרונים כבר התייחסתי בהרחבה לאירוע "פינוי" עמונה, ולא אחזור על מה שאמרתי. אני רוצה, בכל זאת, לעשות קצת סדר ולהוסיף כמה דברים.

הריסת הבתים הייתה הכרחית. הרס תשעת הבתים הלא חוקיים בעמונה היה בלתי נמנע. לקרקע יש בעלים רשומים, הייתה החלטת בג"ץ, ולכן ההריסה כשלעצמה הייתה פעילות לגיטימית של הרשות המבצעת.

האלימות הייתה מוגזמת. השאלות הקשות לגבי עמונה, קשורות לא לעצם ההריסה, אלא לאופן בו הדבר נעשה. כי קשה להתווכח עם כך שהייתה אלימות מוגזמת. אפשר לטעון לנסיבות מקילות, או לשמוח לאידם של אנשים שנפגעו, אבל זה לא קשור לעצם העובדה שהייתה אלימות מיותרת בחסות מדינת ישראל.

האלימות המוגזמת לא הייתה מקרית. בהקשר זה, קשה להתעלם מהעיתוי, ומהעובדה שהיו אנשים שהיה להם מה להרוויח (על כך הרחבתי ברשימה הזו).

אני מאשים, והאני מאשים שלי מופנה כלפי כל מי שהשתתף, באופן פעיל או סביל בפרשייה המביכה הזו, אבל באופן ספציפי: כל הגורמים שעליהם לתת דין וחשבון לציבור. גם העיתונות, שבימים אלה מיישרת קו עם מפלגת קדימה. גם את הנהגת המתנחלים, שלדעתי אשמה אולי גם בציניות וניצול של בני נוער שטופי הורמונים, אבל לפני הכל – אשמה באינפוטנציה ובאוזלת יד.

גם המפגינים אשמים. בכוונה אני לא אומר "המתנחלים", כי זה כינוי לקבוצה בת רבע מיליון איש, שרובם יושבים בשקט ומשלבים ידיים. כשאני אומר "המפגינים", אני מתכוון לכמה אלפי בני הנוער שהיו בעמונה. קודם כל, אני מתכוון לאלו שבאו לשם עם בלוקים, צבע, קרשים וכו' – אלה פשוט פושעים. אבל גם אלו שסתם הפגינו, אשמים שלא הפעילו יותר שיקול דעת.

רובם ילדים טובים, שאכפת להם ושרצו להביע את דעתם בצורה חוקית ולגיטימית. רובם באו לשם בלי בלוקים, לא תקפו שוטרים, ולמרות זאת הוכו בצורה מחפירה. בניגוד לגוש קטיף, הבתים בעמונה היו לא חוקיים, ולכן עדיף היה לילדים הטובים האלה להפגין במקום אחר.

מפקדי צה"ל אשמים. אם בגלל הוראה מגבוה, או שיקול דעת מוטעה של המפקדים בשטח, הגיעו לשטח היישוב עמונה אלפי בני נוער. הם עשו זאת לאור יום, והחיילים לא עצרו בעדם.

המשטרה אשמה. "אפס סבלנות", זוכרים? למה אפס? למה לא "מעט סבלנות"? אם זה היה לוקח יומיים במקום יום, ונגמר עם פחות אלימות – לא עדיף? פה לדעתי אשמתו של מפכ"ל המשטרה. במה אשמים השוטרים בשטח – לפחות אחד או שניים מהם – אפשר היה לראות בטלוויזיה. אין שום סוג של נסיבות בהן לגיטימי ששוטר יכה באלה מפגין בראשו, כשלא נשקפת לו כל סכנה וכשהמפגין פסיבי לחלוטין.

אין לי בעיה עם אף מקרה של מפגין שהוכה בגלל שזרק בלוקים. אבל שוטר שמכה מפגין שבוחר בהתנגדות פאסיבית הוא סכנה לדמוקרטיה.

הממשלה / מפלגת קדימה אשמה. בראש ובראשונה אשם אולמרט. הוא בעל התפקיד שאחראי על גורמי הביטחון המעורבים. הוא גם היחיד כמעט מבין בעלי התפקידים הרלוונטיים שהוחלף מאז ההתנתקות – והביא איתו כפי הנראה מדיניות חדשה.

לכן, בניגוד לדעת חברי יובל דרור, אני חושב שחברת-הכנסת יולי תמיר צודקת – יש להקים וועדת חקירה. ברור לי שהדרישה של תמיר באה ממניעים פוליטיים, ואני באופן אישי לא כל-כך משתגע על הבחורה הזו, אבל היא צודקת.

באשר ליובל – בימים כתיקונם מדובר באיש יקר, עיתונאי מוכר ובלוגר מוכשר. לכן אני מקווה שתסלחו לו על הפוסט הזה, ממנו הוא עלול להצטייר כאדם חסר רגישות עם נטיות פאשיסטיות קלות.

שלא לדבר על הנטייה ההתאבדותית החריפה שהתפתחה אצלו לאחרונה. שימו לב, למשל, לבחירת המילים כאשר התייחס לאחד הדברים שכתבתי על הנושא: "ברשימת השאלות הקשות שלו (זה אני. ש. .ג) לא ראיתי אף שאלה קשה ורובן הן מסוג השאלות שמאחוריהן תיאוריית קונספירציה בשלה, מרתקת ונבובה מתוכן."

אבל עזבו את העלבונות האישיים. דרור הוא אדם חריף, עיתונאי מצויין, ואדם שבדרך-כלל מאד רגיש לזכויות אדם. או לפחות לזכויות צרכנים, במיוחד אם מעורבת בעניין חברת מיקרוסופט, או מפלצת תאגידית אחרת. למרות זאת, הוא מגיב בשוויון נפש לבעיות שהצגתי, וזה משום שהוא לא מזדהה עם מאבקם של המתנחלים.

ובכן, אני חושב שחשוב להדגיש גם את זה: השאלה היא לא האם המאבק מוצדק או לא. השאלה היא מדוע יש אנשים (למשל: יובל דרור) שהם תמימים כל-כך לחשוב שהמחר האלה הזו לא יכולה להיות מונחתת על הראש שלהם.

אבל האם הייתה קונספירציה? אנחנו בעידן של קונספירציות ללא קונספירטורים. המערכת פועלת ביעילות, והיא יודעת מה לעשות גם בלי פקודה ישירה. החיילים והשוטרים קוראים עיתונים, מבינים את נימת הדברים של המפקדים – שהיא הדבר העיקרי שמחלחל מדרגי קבלת ההחלטות כלפי מטה.

אף קונספירציה לא עמדה מאחורי ההרג המיותר באירועי אוקטובר, או מאחורי אלימות השוטרים בהפגנת הסטודנטים, או מאחורי אלף מקרים אחרים של אלימות מוגזמת או מחדל תמוה. זה עניין של מדיניות.

עמונה וגבולות ההסתה בטוקבקים

ידיעה ב-ynet מצטטת טענות על שוטרי יס"מ שהטרידו מינית מפונות בעמונה. יהיה מעניין לעקוב ולראות מה יצא מהסיפור הזה (אם יש בו אמת אז צריך ללכת עם זה עד הסוף. ואם אין אז עד הסוף עם המתלוננות, כמובן).

אבל אותי מרתקות לא פחות התגובות לידיעה. חלקן מסיתות, משבחות את השוטרים המטרידים לכאורה, קובעות שהטרדה מינית בנסיבות כאלו היא לגיטימית, וכו'. זוהמה אמיתית. הבאתי כמה ציטוטים:

30. בפעם הבאה כשהרבנים שלכם שולחים אתכם
להפגנות פשוט תשארו בבית ואז לא תצטרכו לילל שקיבלתם מכות ונגעו לכם פה ונגעו לכם שם. מה רציתם, גם לירוק, גם לקלל, גם לזרוק אבנים, גם להרביץ ושהשוטרים יחלקו לכם סוכריות ופרחים?

32. חצופים. מוסלמים קטנים
מישהו ביקש מהמתנחלות הסתומות הללו להתנגש עם החוק?
כמו המוסלמים שמתלוננים בכל העולם שפוגעים בכבודם.
על תהיו חיות, לא יתנהגו אליכם כאל כאלה!

41. מי שמתנהג כך שלא יצפה אחרת!!!
משטרת ישראל וצה"ל יישרו כח!!!

44. וואוו ממש חסודות
המפגינות האלה ממש בתולות חסודות.
אין להן ולא היה להן מה לחפש שם.
כוחות הבטחון פעלו מצוין ואני מזכיר לבתולות שנזרקו עליהם בלוקים!!!!!!!!!!!!

50. מתנחלים
עם כל הכבוד מה שקרה שם זה רק באשמת המתנחלים הם הביאו את זה על עצמם!!!!!!
באם היו מתנפלים מרצון זה לא היה קורה
ושאני חושבת על זה הם יותר גרועים מהאויב -העם הפלשתינאי

68. עם מקל 10 מטר לא יגעו בכן
תחלמו בחלום. איזו בדיחה זו? מי יגע בכן? מילא בדניאלה וויס, אבל היא לא היתה הפחדנית. אבל שמישהו יגע בכן? יבשות, מרובעות,מכוערות כמו השטן. אל תצחיקו. אפילו שוטר שיהיה שנה על אי בודד לא יגע באחת כמוכן.חוץ מזה במצבכן, מי יאנוס אתכן? הרי תרוצו בלי הכרה אל כל אחד. אגב, שאלו את בני הישיבות, הם יסבירו לכן מה כתוב כאן. הם אלופי הסרטים הכחולים, ועכשיו גם אתן בסרט.

113. נערות סיפרו לרבנים ששוטרים הטרידו אותן?!?!
אני חושב שהם התבלבלו בין השוטרים לרבנים.
כי עד עכשיו מספרים לשוטרים שרבנים מטרידים.

140. סטטיסטית, הרבנים מובילים על השוטרים במספר סוטי המין

154. חלום
נראה כי לחלק מהצעירות בהתפרעיות ההשתתפות,הוא חלומן הרטוב.
היכן יפגשו צעירים (שוטרים) שכאלה?
באולפנה?…

טחינה בתרבות הקולינרית הישראלית

הטחינה הגיעה לארץ ישראל הרבה לפני שהגיעו לפה רוב הישראלים. בישוב הישן, שהיה מחובר יותר לתרבות הערבית של ארץ-ישראל וסביבתה, הטחינה הייתה חלק בלתי נפרד מהתפריט היומיומי.

בכל זאת, במשך כמעט חמישים שנה של ציונות (ופוסט ציונות) נותרה הטחינה בבחינת מאכל איזוטרי וכמעט לא מוכר. רוב האנשים הכירו את הטחינה רק מדוכני הפלאפל, ומאוחר יותר בצורה של סלטי טחינה מוכנים. בשנים האחרונות זה מתחיל להשתנות.

ז'אנר המתכון-סיפור
באופן מסורתי, מתכונים כוללים כידוע שני חלקים: המצרכים ואופן ההכנה. בשנות השמונים, הכניסה רות סירקיס לתרבות הבישול המקומית מרכיב נוסף: הסיפור.

הרעיון לא היה מקורי, אלא הגיע מספרי בישול שהודפסו בחו"ל (וכמה ספרים קודמים שהודפסו בארץ), אבל זה היה הביצוע המקומי הכי מוצלח שלו עד אז, והיה לו ההקשר הייחודי שלו.

בספר הבישול הידוע הראשון של סירקיס, "מהמטבח באהבה", הסיפורים היו קצרים – רק שלוש או ארבע שורות – לא ממש עלילתיים, ונועדו בעיקר להוסיף צבע ולעשות תיאבון. לא זו בלבד שהם נכתבו בכישרון, אלא שהם גם נכנסו לתוך חלל ריק כמעט, ולכן היה להם תפקיד חשוב כל -כך בהצלחה המסחרית של סירקיס.

עם התפתחות הז'אנר, הגיעו הסיפורים לכל מקום – מתפריטים במסעדות, דרך שקיקי תה, ועד לאריזות של כלי עבודה. זה השתלב בהתפתחות המואצת של התרבות הקולינרית הישראלית, שנדרש בה הרבה תוכן – אפילו בדוי – כדי למלא את הוואקום שהקיף את האוכל.

חרושת התרבות הקולינרית
הישראליות, שהדחיקה את המקורות התרבותיים הגלותיים שלה, הפכה את הבישול לתהליך פונקציונלי, ענייני, נטול גינונים או פולקלור. תרבות "הלחם עם המרגרינה" לא רק שלא הכירה את הטעמים שהביאו איתם הישראלים מהתפוצות, אלא לא הכירה בקיומם.

השניצל האוסטרי, הפלאפל הערבי, מרק העוף המזרח אירופאי – אלו מאכלים שהפכו "ישראליים" כדי לפצות על היעדר תרבות ישראלית מקורית, משום שהאתוס הציוני התנכר לגלותיות על כל צורותיה – כולל מוזיקה, שפה ופולקלור, וכולל אוכל.

אוכל אתני היה קיים תמיד, אבל בעיקר במסעדות פועלים. החידוש הגדול של שנות השמונים, הוא שהוא החל לעבור מהשוליים אל המיינסטרים. אל הפלאפל ה"ישראלי" ואל הפיצה – מאכל איטלקי שהגיע אלינו בצורתו האמריקנית – הצטרפו עכשיו מאכלים מזרחיים וים תיכוניים. מוסדות כמו רשת "סמי בורקס", ומסעדות תימניות כמו "נרגילה", נכנסו לתרבות הפנאי והאוכל בערך במקביל לכניסה אל המיינסטרים של המוזיקה היוונית, ושל המוזיקה המזרחית הקלה.

ישראל גם הלכה במידה רבה אחרי ההתפתחות הקולינרית המואצת במדינות המערב. היא מצאה את עצמה מדלגת בתוך שנים בודדות מ"הלחם הצרפתי" לבאגט, מה"מקרונים" בקטשופ לפאסטה, ומשמן הסויה לשמן הזית הבתול בכבישה הקרה.

הבישול כפנאי
במקביל, הפכה מלאכת הבישול ממטלה לתחביב, והחל עידן תוכניות הבישול. במהלך העשור האחרון, גדל מספר ההפקות המקוריות של תוכניות הבישול בערוצי הטלוויזיה מאחת או שתיים לכתריסר. גם האופי של אותן תוכניות השתנה – מבישול "כללי" או אקלקטי, לבישול אתני, ולבסוף לבישול "אותנטי", עם או בלי הקשר עדתי (ע"ע תוכניות הבישול של אהרוני וגברי בנאי, חיים כהן ועוד).

זהו תור הזהב של הבישול ה"עדתי" שנשאר במשך העשורים הראשונים לקיום המדינה מחוץ לכור ההיתוך, אבל רק בשנים האחרונות יצא מהארון. לכן, באופן טבעי, ישנה פריחה לא רק של מוצרים תעשייתיים שמנסים לשחזר את הטעמים האותנטיים, ולא רק של תוכניות וספרי בישול שמלמדים להכין את המאכלים המסורתיים, אלא גם של מסעדות שמכינות אותם (אוכל פרסי, עיראקי, חומוסיות, וכו').

התפתחות נוספת היא הזמינות הגבוהה יותר של מוצרי היסוד שדרושים להכנת אוכל כזה. מוצרים כאלה היו קיימים תמיד, אבל היום קל יותר למצוא אותם. כך, מוצרי הטחינה הגולמית, שפעם אפשר היה למצוא אותם בעיקר בשווקים מתמחים (לוינסקי למשל), נמצאים היום בכל סופר וחנות מכולת.

יצרני האוכל הגדולים לא נשארו אדישים למגמה הזו. ישנם מוצרי טחינה גולמית של חברות כמו אסם ועלית, שמצטרפים למוצרים וותיקים יותר כמו "טחינה זהב" הישראלית או "הנסיך" מעילבון. בהרבה יותר מרכזי קניות וחנויות, אפשר למצוא היום מוצרים שמגזר הערבי היו ידועים כבר במשך הרבה שנים: טחינה היונה, סמל היונה, אל ג'מל, ואחרות.

וכך, חוזרת התרבות האמיתית שמאחורי המאכלים והמסורות למלא את מקום ה"סיפור". הטחינה, מאכל שבמשך שנים אפשר היה לראות אותו בעיקר בצורתו הנוזלית, מטפטף מתוך פיתות של מנות פלאפל, זכה בהזדמנות נוספת.

רשימה זו היא חלק מפרוייקט הטחינה הגדול.

ענת דמון: MP3

המוזיקאית ענת דמון התארחה מוקדם יותר היום בפורום המוזיקה של ynet.
אם בא לכם לקרוא את השאלות והתשובות אז תפסיקו לקרוא ותקליקו כאן.

יהיה לכם מעניין במיוחד אם אתם בעצמכם עוסקים במוזיקה, כי יש לכם הזדמנות לדבר עם מישהי שהצליחה לעשות את זה – להיכנס ל-AMG (חפשו Anat Damon), להגיע לאולם המרכזי בפסטיבל MIDEM בקאן, ולהוציא אלבום – ובקרוב עוד אחד.

העצלנים שביניכם, ואלו שאין להם סבלנות, יכולים לקפוץ ישר לאתר של דמון ולהוריד את הסינגל, עם קצת תמונות ומידע.

מי שמתלבט מוזמן לקרוא כמה ציטוטים מהאירוח.
[הטקסט ללא גרשיים הוא סיכום של התשובות. המשפטים בגרשיים הם ציטוטים]

שאלה: מה מביא אישה כמוך, בתחילת שנות השלושים לחייה, לעזוב משרה נוחה בהייטק וללכת לעשות מוזיקה?
תשובה: כל החיים אהבתי מוזיקה וכתבתי מוזיקה לעצמי. פתאום, באמצע החיים, התברר לי שהחומרים טובים ושאני יכולה להוציא אלבום. זו הייתה הפנטזיה שלי, אז ברור שעזבתי את ההייטק והלכתי להגשים אותה.

שאלה: מהן ההשפעות המוזיקליות שלך?
תשובה: ביטלס, ג'ף לין, פיקסיז. וגם ביטלס. וגם לין. וגם פיקסיז.

שאלה: חוויה מיוחדת מכנס Midem בקאן לפני שבועיים?
תשובה: היה משהו שקשה לתאר. עיר קטנטונת, מוצפת באלפי אנשים שמתעסקים במוזיקה. קיבלנו יחס נהדר ומקצועי מצוות ההפקה, הופענו מול קהל מקסים ומפרגן.
"עם גיטרה אקוסטית מול מאות אמרגנים מכל העולם במושב של הכנס אותו ניהלו העורכת הראשית של BILLBOARD וסיר הארוי גולדשמידט, שהוא האמרגן הגדול באנגליה (LIVE AID, LIVE8). אנשים ש"כפו" אותי עליהם והשתתקו והקשיבו בדממה תוך כמה שניות".

שאלה: מה את אוהבת בעבודה על אלבום?
תשובה: "אני חייבת לומר שבתחום המוסיקה אני פשוט אוהבת הכל: הכתיבה, ההלחנה, השירה, האפקטים, הכבלים, התוכנות, הציוד, ההופעות, האנשים, הביזנס (שמבחינתי זה אינטרנט אינטרנט אינטרנט).
כל שלב הוא מלהיב. הרגע שאני קולטת שיש שיר… הטקסט שקורם עור וגידים. ואחר כך שמתחילים להבנות התפקידים של כולם זה מרתק… העבודה עם רן שם טוב, כמובן היתה שונה מאשר העבודה עם החבר'ה בחדר חזרות. עם העבודה המשותפת כבר יותר קל לי לומר מה אני מחפשת בעיבוד של שיר ופחות מסתמכת על 'זה כן, זה לא'.
כיום, לרוב, רון ושוקי מקשיבים לשיר ומתחילים לאלתר עד שאני קופצת מאושר על איזה מהלך אקורדים או תפקיד ומשם מתחילים לרוץ. מה שכיף בהרכב שלכולם יש רעיונות שכולם גם מקשיבים להם.
מקווה שעניתי על השאלה…. "