(איך כותבים – פריימריס או פריימריז?)
לאורך שנות השמונים והתשעים עברו בהדרגה המפלגות הגדולות בישראל לבחור את נציגיהן לכנסת בשיטת חדשה. שיטת הפריימריז (primaries), או "בחירת מקדימות" [ויקיפדיה] כפי שמקובל לקרוא להן בעברית מצוחצחת.
העקרון שבבסיס שיטה זו הוא פשוט: להגדיל את מספר האנשים בגוף שמרכיב את רשימת נציגי המפלגה לבחירות הכלליות.
במפלגת מפא"י, שהייתה הגורם המעצב החשוב ביותר של התרבות הפוליטית בישראל, הייתה נהוגה "וועדה מסדרת". ההצלחה המסחררת של ד"ש – מפלגת המרכז הישראלית הראשונה, והמפלגה הראשונה שקיימה פריימריז בישראל (1977) – הובילה בשנות השמונים את המערך לשיטת ה"עשיריות" ואת הליכוד ל"שביעיות" (ע"ע "נפגש בשביעיות").
פריימריז: מתפקדים לעומת מרכז
בשיטות אלה נבחרו המועמדים לכנסת על-ידי מרכז המפלגה, גוף בן עשרות אלפי חברים שנבחרו על-ידי ציבור המתפקדים הגדול פי חמישה לערך.
מפלגת העבודה לקחה את השיטה צעד נוסף קדימה: רשימת המועמדים מורכבת בבחירות בהן משתתפים כל המתפקדים למפלגה, כ-100 אלף איש בממוצע (תלוי באיזו מערכת בחירות).
בליכוד הונהגה השיטה הזו למשך מספר שנים במהלך שנות התשעים. ביוזמת בניימין נתניהו, הוחזרו הבחירות למרכז המפלגה שבו לנתניהו עצמו הייתה דריסת רגל חזקה – זה ההסבר לנצחונו בבחירות לראשות המפלגה בשנת 1993 (ההתמודדות נגד דוד לוי). לאריאל שרון מיוחס תרגיל דומה, בהתמודדות של שנת 2003.
ההיגיון מאחורי הפריימריז
כל אזרח בוגר בישראל יכול להתפקד לכל מפלגה (אך לא ליותר ממפלגה אחת). לכן, בשיטת הפריימריז, כל אזרח יכול לכאורה לא רק להצביע עבור המפלגה המייצגת אותו בצורה הטובה ביותר, אלא גם להשתתף בבחירת מועמדיה לכנסת. זו הסיבה שבעיני רבים שיטת הפריימריז נחשבת דמוקרטית יותר.
יהיה זה כנראה מדוייק לומר שהמעבר של המפלגות הגדולות לשיטת הפריימריז היה תוצאה של שלוש מוטיבציות:
א. השאיפה של שתי המפלגות, הליכוד והעבודה, להצטייר כדמוקרטיות יותר – כדי למשוך את הבוחרים.
ב. הרצון להעניק לציבור תמריץ להתפקד ולהשפיע, ובאותה הזדמנות לשלם דמי חבר ולמלא את קופת המפלגה.
ג. השאיפה של צעירים בשתי המפלגות ("הנסיכים") לנצל את כוחם הגדול ב"שטח", כדי להחליף את הדור הישן – זה של הוועדות המסדרות.
האם שיטת הפריימריז הצליחה?
להנהגת פריימריז במפלגות הגדולות בישראל היו השלכות הרסניות על הפוליטיקה הישראלית.
לכאורה, פריימריז מאפשרים לכל אזרח להתפקד, להשתתף ולהשפיע איזה מועמדים ירוצו לכנסת. יותר אנשים יכולים להשפיע.
מצד שני, זו שיטה שאינה מאפשרת לכל אזרח להיבחר כחבר-כנסת. כדי להיבחר, עליך להגיע לכמה שיותר אנשים בגוף הבוחר.
בליכוד, היה מי שחישב ומצא שקניית מקום בכנסת באמצעות מתן שוחד לחברי מרכז, לא צריכה לעלות יותר מ-20 אלף דולר.
בעבודה, עליך להוציא סכום דומה רק כדי לשלוח דיוור חד-פעמי לכל המתפקדים.
התוצאה: מעשי שחיתות
חלק גדול מהחקירות וכתבי האישום שהוגשו נגד פוליטיקאים ועסקנים פוליטיים בעשור האחרון, הם תוצאה ישירה של העלות הגבוהה של קמפיין בעידן הפריימריז.
החוק בישראל מגביל את סכום התרומה המותר (עומרי שרון, כזכור, צוטט כמי שאמר שההגבלה הזו היא בלתי אפשרית). לכן השיטה הזו נותנת עדיפות למועמדים עשירים ש"מביאים כסף מהבית", ולמועמדים שמוכנים לעבור על החוק ולקבל תרומות לא חוקיות שהן בבחינת שוחד.
כשמדובר על "חדירת גורמים פליליים לפוליטיקה" או על "קניית הבחירות בכסף" (כפי שאמרו מבקרי מדינה, פרקליטי מדינה ויועצים משפטיים על כמה מפלגות בישראל), כדאי לראות בזה תוצאה ישירה של שיטת הפריימריז.
שתי פנים של "הון ושלטון"
תום פרידמן כתב על כך בהקשר של מימון בחירות בארה"ב, שכניסת הפשע המאורגן לפוליטיקה היא דרכו להלבין את עסקיו. אנשי אקדמיה שונים בישראל שעסקו בנושא, אמרו יותר מפעם שהמנגנונים המפלגתיים הם דרכם של סקטורים מקופחים להתקדם ולעקוף את האפליה המובנית בחברה הישראלית.
כך או כך, הפריימריז – גם בליכוד וגם בעבודה – היא הפרוצדורה שמעגנת את שלטון הכסף במדינת ישראל. כדי להיבחר צריך הון, ולכן רק טבעי שהנבחרים מייצגים את "בעלי ההון" או אינטרסים כלכליים אחרים.
זוהי השלמה של יישור הקו עם הניתוח המרקסיסטי של השיטה הפרלמנטרית, שמגדיר את בית הנבחרים כ"מקום חלוקת ההון".
מה אפשר לעשות
העיתונאי אמנון אברמוביץ' (ע"ע אתרוג) מכל האנשים, היה הראשון לדעתי להעלות את הרעיון של חזרה לשיטת הוועדה המסדרת.
אני לא יודע אם זהו הפתרון הטוב ביותר, אבל סביר להניח שהוא יהיה טוב יותר מהמצב הקיים.
אפשרות אחרת היא ליצור גוף ציבורי שיתווך בין התורמים לבין המפלגות, ולהתיר מימון פעולות תעמולה רק מהכסף הזה ורק תחת פיקוח. כל תעמולה לגיטימית תהיה מדווחת עד לפרט האחרון, וכל תעמולה בלתי מדווחת תהיה פלילית. זה קצת מורכב לביצוע, ויגביל מאד את נפח התעמולה – אבל קשה לחשוב על משהו שיהפוך את הבחירות בישראל למאוסות פחות, ובעיקר: יש סיכוי שזה יחזיר לדמוקרטיה הישראלית את כבודה האבוד.
