לסביות הן נשים

"הצרכים הרפואים הייחודיים של הלסביות". זו הכותרת של הידיעה שבלינק, שפורסמה היום ב-ynet. פולואפ למאמר שפורסם בבטאון ההסתדרות הרפואית בישראל. הכותרת החשודה משכה אותי לקרוא, ולצערי חשדותיי התאמתו – ויסלחו לי חבריי הלסביות – אבל כנראה שפשוט אין דבר כזה כמו צרכים רפואיים ייחודיים של לסביות. הלסביות, מסתבר, הן פשוט נשים, ויש להן צרכים רפואיים של נשים.

ציטוטים לדוגמא:
"ברוב המכריע של המקרים הרופא לא מודע כלל להיבט המיני של מטופליו, גם משום שהוא לא שואל את זה וגם מפני שהמטופלים לא טורחים לציין בפניו, למשל, את עובדת היותם חד מיניים. כיוון שהרופא לא מודע לנטייה המינית של המטופלת, הוא לא ער לבעיות רפואיות מיוחדות שנגזרות מכך".

ובהמשך:
"אותו מחקר מדגיש שכיוון שפעילותה המינית של הלסבית כוללת החדרת אביזרי מין, גובר גם אצלה הסיכון ללקות בזיהומי לדן. גורמי זיהום שנמצאו אצל הנשים הלסביות הם קלמידיה, גונוריאה, פטרת לדנית, עגבת וגם נגיף האיידס. כותבי המאמר טוענים שלאור העובדה שזיהומי נרתיק ומחלות שמועברות במגע מיני רלוונטיים גם עבור נשים לסביות, הרופא צריך לשאול את המטופלת על האפשרות שנחשפה למחלת מין ולתשאל אותה על ההרגלים המיניים שלה ועל מספר שותפיה המיניים".

הידיעה גם מסבירה שבמקרים מסויימים רופאים שמטפלים בלסביות לא מבצעים בדיקות חיוניות, משום שהם מניחים שהן אינן חשופות למחלות מין באותה מידה. אולי משהו לא בסדר בהיגיון שלי, אבל מה שאני הסקתי הוא שעדיף שהרופא לא ידע מהי ההעדפה המינית של המטופלת. שיטפל בה כמו בכל אשה אחרת.

הידיעה (ואולי גם המאמר) מתייחסים אמנם לסיכונים בריאותיים מיוחדים שמאפיינים נשים לסביות (מלבד מנהגן המוזר לדחוף חפצים ל"לדן", משהו שכמובן נשים רגילות לא עושות): "הנשים הלסביות נוטות שלא ללדת ילדים, או לחלופין לדחות את ההריון והלידה לאחרי גיל 30, מצב שמביא בתורו לחשיפה ממושכת יותר של רקמת השד לגירוי אסטרוגני, שעלול להעמיד אותה בסיכון לפתח ממאירות."

נשמע כמו טיעון רציני. רק שגם במקרה הזה, הגורם שמכניס את המטופלת לקבוצת סיכון ייחודית לא קשור להיותה לסבית. הרופא לא צריך לברר מהי ההעדפה המינית של המטופלת כדי לצפות את "נטייתה שלא ללדת ילדים". הוא יכול פשוט לשאול אותה האם יש לה ילדים או לא. ואם "המטופלים לא טורחים לציין בפניו, למשל, את עובדת היותם חד מיניים", אז אולי עדיף שלא ידחף את האף שלו.

ואגב, ידיעה כזו לא הייתה צריכה להתפרסם בקטגוריה ששמה "סקס" אלא בקטגוריית "בריאות האשה". ואם אתם לא מבינים מה לא בסדר כאן אז זו בדיוק הבעיה.

כן ל-MP3, לא לחברות התקליטים

הדבר שעליו כמעט לא מדברים בסערת הקרב סביב שיתוף הקבצים, היא כמה שהשיתוף עושה טוב למוזיקה.

אני חושב שזה נהדר שמישהו כמוני, שקנה הרבה קסטות ודיסקים ושחק אותם במשך השנים עד דק, יכול להוריד את המוזיקה שלו בפורמט MP3 מחדש. אני מדבר על מוזיקה שכבר שילמתי עליה. אני מדבר גם על מוזיקה שלעיתים קרובות אי אפשר בכלל לקנות אותה בשום מקום. עבור רבים, אני מניח, זו המוזיקה שלעולם לא היו משלמים עליה ממילא.

ה-MP3 והשיתוף עשו טוב למוזיקה. לאותה מוזיקה שאף אחד לא היה קונה אותה או מאזין לה, ושבחלק מהמקרים אנשים גם מאזינים לה וגם קונים אותה בזכות רשתות השיתוף. בדיוק בגלל זה יש אמנים שתומכים בשיתוף הקבצים. והחלק היפה בכל העניין הוא שרשתות שיתוף הקבצים יכולות להתחלף, להשתנות, להיעלם ולחזור, אבל לא הפורמט הזה. עצם קיומו הוא זה ששינה את ההיסטוריה של המוזיקה – מה ואיך עושים בו יכול להשתנות. זה התחיל באתרי Web, נמשך ב-FTP, עבר ל-P2P וימשיך מן הסתם להתפתח. נאפסטר, אודיו גלקסי, קאזה, אימיול – היד עוד נטויה.

פורמט ה-MP3 עשה לנו ולמוזיקה הרבה טוב. אבל כמובן, כשהתעשייה חשבה על "החלפת פורמט" היא לא התכוונה לכזה פורמט.

כבר הסברתי אינספור פעמים מדוע המאבק בשיתוף הקבצים הוא איוולת. אם זה נראה עכשיו שהמאבק קצת יותר רציני, אז זה רק מחמת הזיכרון הקצר שלנו. מנאפסטר לאימיול מספר המשתפים גדל פי חמישים (או פי עשר. תלוי ממתי סופרים – לפני ואחרי ש-RIAA החליטה לתבוע). כאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ.

ואם הנושא בוער בעצמותיכם אז אתם מוזמנים להוסיף ל-238 התגובות לטקסט הזה, שפורסם כבר בתחילת השנה אבל בשבועיים האחרונים זוכה לעדנה מחודשת (בזכות לינקים מעמודי השער של Lala ז"ל ו-WarezFaw עה"ש ואחרים).

ליבוביץ', טחינה, חתולים, ביטלס

טוב, אני מקווה שלא תכעסו עליי יותר מדי, אבל לא – אין שום קשר שאני יכול לחשוב עליו בין ישעיהו ליבוביץ', טחינה, חתולים והביטלס.

אתם שותפים לניסוי (רוצים להשתתף בניסוי?… רוצים להשתתף…).
הניסוי נועד:
א. לבחון את רגישות המבקרים באתר למילות מפתח שונות.
ב. להבין כמה מכם מתעניינים בדברים מסויימים עליהם אני כותב, וכמה מכם מתעניינים במה שאני כותב באופן כללי.
ג. ליחצ"ן את רשימת התפוצה החדשה שלי.
ד. להבין על מה ועד כמה אתם רוצים שאכתוב – וגם על מה לא.

בקשותיי מכם הן אלו (לא חובה, אבל אני אהיה אסיר תודה):
א. להירשם עכשיו לרשימת התפוצה, בעזרת הלינק שבטור הימני. אבל רק אם אתם רוצים לקבל ממני הודעות על פוסטים חדשים.
ב. לנצל את מנגנון התגובות, או את לינק ה"כתבו אליי" (למעלה מימין) כדי להגיד לי מה דעתכם על האתראישי שלי ומה הצעותיכם לשיפור.
יתקבלו בברכה:
מחמאות נלהבות וחמות (רצוי בתגובות) – אך גם
ביקורות נוקבת ועוקצנית  (באימייל)
הצעות ורעיונות
בקשות מיוחדות (אני אשתדל להיענות. בכל זאת, התאמצתם…)

צימוק: אתם מוזמנים לנצל את ההזדמנות ולהשפיע – לעזור לי להחליט במה יעסוק אחד מהפוסטים המושקעים הבאים שלי: ישעיהו ליבוביץ', טחינה, חתולים או ביטלס.

דיר באלק! אל תעשו פדיחות. אם אתם מתנבכים בקלות תכתבו תגובות בעילון שם.
לחסרי חוש ההתמצאות שביניכם, ואלו שסתם מעדיפים לינקים:
בשביל לשלוח אימייל לשוקי הקליקו פה
בשביל להצטרף לרשימת התפוצה של שוקי תלחצו כאן
ובשביל תגובות לשוקי תלחצו למטה, על הכפתור שאומר "הוספת תגובה".
[ולנדב: תודה מראש על ה-SMS המפרגן, אבל תתחיל לכתוב תגובות יא נקניק]
[ולאלון, בהודו הרחוקה: אוהב אותך מאד חבר]
[ולשרון: איפה את בסוכות?]
[לא מספיק התחכמויות לפוסט אחד {התחלתי לדבר לעצמי}{עצמי עונה: 'בהגיענו, אז נתחיל כל יום להתעמל'}. טוב, די.]

אנשי תמיכה בלי חוש הומור

פרוייקט הנקודות הבוערות פורסם ערב החג בערוץ המחשבים של ynet. הרעיון היה לקחת כמה נושאים כאובים מהווי הגולשים ולהגיד את מה שחושבים רבים ובדרך-כלל לא נאמר. השתדלנו שיהיה ענייני אבלגם משעשע.
כל המשתתפים הם אנשים שיודעים לכתוב ויודעים על מה הם כותבים. אני חושב שהפרוייקט כלל כמה הברקות, ונגע בכמה נקודות חשובות, אבל אחד מהטקסטים שכתבתי ("בדקת אם המחשב בחשמל") כנראה נגע למישהו בנקודה רגישה.
הטקסט עוסק בשירותי התמיכה הגרועים שרוב ספקי האינטרנט נותנים. ירדתי קצת על אנשי התמיכה ועל איכות השירות, ומישהו (או אולי כמה אנשים) הגיב בסדרה של טוקבקים תוקפניים במיוחד בהם הוא מכנה אותי "ישראלי מכוער" וכיוצא באלו כינויים.
טוקבקים, גם כשהם מכוונים לפגוע, בסך-הכל עושים לי בעיקר שירות טוב. גם את דעתי בנושא הישראלי המכוער – הביטוי והתופעה – כבר הצגתי כמה פעמים בכל מיני דברים שכתבתי. דעתי האישית והאובייקטיבית (אמא שלי מסכימה) היא שאני דווקא די יפה, אבל אני לא כל-כך הנושא אז נעזוב אותי רגע בצד.  
אבל זו הזדמנות טובה לדבר על עניין התמיכה הטכנית, ולומר פה דברים שלא התאים לומר ב-ynet.

התמיכה הטכנית של ספקי האינטרנט בישראל – ולא רק שלהם אם כבר מדברים על זה – היא, במילה אחת: מחורבנת. אני מכיר את הדברים משני צדי המתרס, וצר לי על אנשי התמיכה המוכשרים, הטובים, הידענים והמשקיענים שמקבלים חרא של כסף ועוברים התעללות יומיומית. יש גם כאלה.
העניין הוא שרוב אנשי התמיכה אינם כאלה. רוב "אנשי התמיכה", הם טלפנים עם מערכת מחשב שאמורה להחליף את הידע הטכני שצריך היה להיות להם. הם משיבים למתקשר תשובות מוכנות, שלא תמיד מתאימות לבעיה ובעיקר לא מתאימות לידע שלו.
כשאני מתקשר ושואל אם יש בעיה בשרת ה-DNS של הספק אני לא רוצה שיגידו לי להתקין מחדש דרייברים. כשאני ממתין חצי שעה על הקו אני לא מעוניין שייקחו ממני פרטים ויבטיחו לחזור – מה גם שהם כמעט אף פעם לא חוזרים. ובעיקר אני מצפה שלא ישקרו לי, מה שנוכחתי לדעת שקורה לעיתים קרובות.
האשם הוא לא באנשי התמיכה אלא בחברות, שמצד אחד מבטיחות תמיכה מסביב לשעון ומצד שני לא מוכנות לשלם את המחיר ולכן מעסיקות אנשים לא מספיק טובים ומשלמות להם שכר מגוחך. באופן טבעי הלקוח שמקבל שירות גרוע מתעצבן ומתרגז ומקלל את כל מי שנקרה בדרכו. שזה לא כל-כך יפה אבל גם לא כל-כך מפתיע. חלק מהקורבנות הם אנשים טובים שדווקא משתדלים לעשות את העבודה כמו שצריך ולפעמים גם מודים בחצי פה שהם עצמם לא מרוצים מהשירות שהלקוח מקבל.  
אלו מכם שהם תומכים או נתמכים מתוסכלים ורוצים לספר, מוזמנים לעשות את זה. אם יש לכם סיפורים מסמרי שיער על שירות גרוע זה המקום לספר (רק בלי שמות, אלא אם כן אתם מוכנים לצרף את הפרטים המלאים שלכם. צר לי).

שנה טובה ומחשבה

איזה יופי יש בברכה הזו: שתתגשמנה כל משאלות לבנו לטובה.
לא צריך יותר מזה.
אני מאחל לכולכם בריאות, ואהבה, ושמחה ואת כל הטוב שבעולם. אבל לפני הכל אני מאחל לכם שלבכם יהיה מלא תמיד במשאלות ושכולן יתגשמו לטובה.

ומחשבה לשנה החדשה:
בספר "יותם הקסם" (או "קאיטוש המכשף" כפי שהוא נקרא במקור ובתרגום החדש), מספר יאנוש קורצ'ק בין השאר על התובנה של הגיבור שלו – כשהוא זוכה במשהו מישהו אחר מאבד אותו.
זה רעיון מאד מטריאליסטי, אפילו הייתי אומר מרקסיסטי, ובכל מקרה – זה רעיון "כלכלי", במובן שהוא לוקח את תופעת המחסור כנתונה.
אבל בדיוק כשם ש"אין דבר שהוא מעבר למידה" כך "יש דברים שאין להם שיעור". לא תמיד כשאתה מקבל משהו זה אומר שהוא נלקח ממישהו אחר. החיים מלאים במצבים בהם זה נהנה וזה אינו חסר.
עגנון חותם את "סיפור פשוט" בשיחה בין גיבוריו בשאלה האם האהבה מתרבה עם כל ילד או שהיא סופית ומתמעטת, מתחלקת בין הילדים שנולדים. אם אני מבין נכון, זהו מסר חשוב של הסיפור – שמי שאהבתו סופית ומתמעטת לא יכול להיות מאושר. במובן הזה, האהבה הרומנטית של הירשל הגיבור מתגלה כמוגבלת במהותה. דווקא אשתו מינה, ה"לאה" של הסיפור, מתגלה בהשלמה הסטואית שלה עם גורלה כמי שמסוגלת לאהבה יותר ממנו.
לקחים? לא לאהוב במקום. לאהוב בנוסף. פשוט ככל שזה נשמע, אבל לא טריוויאלי – זה הרי לא פשוט להיות פשוט. אז מי ייתן ותהיה לנו שנה פשוטה.

מחשבון החוצפה ומשהו של ליבוביץ'

חנן כהן בהברקה שתעשה לכם לחשוב: מחשבון החוצפה.
אני מברך על ההמצאה החשובה, אבל נדמה לי שיש מקרים בהם היא לא שימושית. למשל, אי אפשר לחשב בה את מידת החוצפה של בעלי חברה ידועה, שהגיע לפשיטת רגל, הכניס את החברה לפירוק, ואז קנה אותה מחדש. את העובדים שלו הוא שלח לקבל פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי – סיפור אמיתי, שאני מקווה שיגיע לתקשורת בקרוב.

דרושים, מלבד המחשבון החדש של חנן מחשבון לחוסר רגישות, מחשבון לחוסר אכפתיות, לאדישות, לתאוות בצע.
ואסיים בציטוט מישעיהו ליבוביץ' (מהזיכרון): האדם הוא יצור שניכר ביכולתו הבלתי מוגבלת לחוש אדישות לגורל זולתו.

מח"שבנו לעצמנו

טוב, אז מח"ש תחקור מחדש את ארועי אוקטובר. חקירה מחודשת צריכה להיות – אל תטעו בעניין הזה. אבל האם מח"ש היא זו שצריכה לחקור?

ארועי אוקטובר עוררו במגזר היהודי כעס, פחד ושנאה כלפי הציבור הערבי. העיתוי המטומטם, שנבחר כנראה במידה רבה מתוך שאיפה צינית להביא לתוצאות אלימות, בוודאי לא הועיל. מעט אחרי כבר נודע שהיו מעורבים בארועים הללו פרובוקטורים פלסטינים, חלקם חמושים, ונותר החשד שקשה להתנתק ממנו – שהארועים הללו תואמו עם הרשות הפלסטינית שבדיוק פתחה באינתיפאדת אל אקצא.

אבל בין זה לבין הנסיבות הספציפיות בהן נורה כל אחד מההרוגים יש מעט מאד. סביר להניח שהיו תקלות, תאונות, הרג בשוגג, ירי מתוך בהלה וכיוצא באלו. אבל לפחות בחלק מהמקרים העדויות מהשטח כמו גם הזהות של ההרוגים והעבר נטול-האלימות שלהם, מעוררים ספקות קשים לגבי ממצאי החקירה הראשונה של מח"ש.

להזכיר, זו אותה משטרה שפרשיה דרסו את מפגיני "זו ארצנו". אותה משטרה שדפקה מכות לעוברי אורח שנקלעו לכביש החסום בשביתת הסטודנטים. זו אותה משטרה שביותר מדי מקרים – מכנופיית מע"צ ועד עמוס ברנס – הרשיעה אנשים שזוכו אחר-כך, על סמך הודאה שנגבתה בכוח, או על סמך ראיות ספק-מפוברקות. גם כשיש זיכוי, כמעט אף פעם אין מסקנות אישיות.

אז עכשיו מח"ש תחקור מחדש ואולי והפעם יימצאו שעירים לעזאזל. או שאולי יהיו מסקנות אישיות נגד בכירי המערכת שהיו אחראים, אם לא במעשה אז במחדל? איכשהו לא נראה לי.