הבלונד, על-פי תיאוריה הולכת ורווחת, עובר מן העולם. מין תהליך שהוא שילוב של אקולוגיה וגנטיקה, שאמנם צפוי עוד להימשך כמה מאות שנים לפי הערכות זהירות, אבל דינו של השיער הזהוב כנראה נחרץ.
איזה ניצחון מר על תיאוריית הגזע. הרבה אנשים היו מוותר בשמחה על הארים, אבל מה נעשה בלי הבלונדיניות?
לברלין יש הרבה צבעים משלה, אבל הבלונד הוא לא הבולט שבהם. יש הרבה עיניים כחולות, המון. הייתי אומר אפילו שזו דרך מצויינת להבחין בין הגרמנים לזרים. וכן, יש גם בלונדיניות. אבל אלו לא הבלונדיניות שאתם מדמיינים, ואין הרבה מהן גם כך.
רק כשחזרתי לארץ הבנתי כמה הצבעים של ישראל מדבריים. כן, יש אצלנו גם ירוק, אבל צבעי החום והחול מכסים שטח הרבה יותר גדול מבאירופה. זה לא חדש כמובן, אבל כשחזרתי מברלין לא רק ידעתי את זה אלא ממש הרגשתי.
לפעמים ההבדלים בין ארצות הם פחות בגודל ובצורה, פחות בתכנים ובשפה, ויותר בצבע. בברלין – כשהיא לא נעשית אפורה וגשומה, מה שמסתבר שיכול לקרות גם בחודש יוני – זה לא רק ההרבה-יותר-ירוק, ולא רק האבנים המפוייחות ממלחמת העולם, או הכחול של נהר השפרה. זו פשוט פאלטה אחרת של צבעים.
מהבלונד, בכל אופן, תשכחו. וזה נכון מה שאומרים: הישראליות יפות יותר.
מבט ממערב על "אי המוזיאונים". משמאל, נהר השפרה. זה לא רק נראה כמו גלויה, גם מרגיש ככה.
לימי השלטון הסובייטי מתייחסים הברלינאים מתוך דיסוננס בלתי ניתן לפתרון. מצד אחד, אלו היו השנים של מסך הברזל. כמאה ושמונים מזרח ברלינאים מצאו את מותם במשך השנים תוך כדי ניסיון לערוק למערב. הגרפיטי מצדה המערבי של החומה, הפך לאחד הסמלים של ברלין המאוחדת – מופיע על הכל, מקירות בתים ועד טנדרים, ואיש כמעט לא טורח לנסות למחוק אותו. אלפי קילומטרים של קשקושים ויצירות מופת.
ההתגברות על הקומוניזם, איחוד העיר, ואיחוד גרמניה בכלל, נרשמו בתולדות העיר כאחת מנקודות האור הבודדות בהיסטוריה המודרנית שלה – זו שאחרי מלחמת העולם כוונתי. מצד שני, יש גם געגועים לעולם שהיה ואיננו עוד, על יתרונותיו וחסרונותיו כיעורו ויופיו. זוהי ה"אוסטלגיה", הגעגוע למזרח. אתם יכולים לצפות בסרט "להתראות לנין" כדי להבין.
מכל מקום, את שרידי התקופה המחולקת והעידן הדו-גושי, אי אפשר באמת למחוק. לא רק מזיכרונם של האנשים, אלא גם מהמציאות הפיזית שכוללת מאות אלפי מבנים למשל. בראשם, המונומנט המגוחך: מגדל הטלוויזיה.
365 מטרים של בטון, פלדה וזכוכית. 365, כנראה כדי שיהיה קל לזכור. הסובייטים הקפידו לבנות אותו בכיכר גדולה (אלכסנדרפלאץ), ליד כנסייה קתולית גדולה שמייד התגמדה לרגלי המפלצת הזיקפתית. כמה צהלו הקתולים כשהתברר שמרחוק, באור השמש, בוהק כדור המתכת שבראש המגדל כצלב אימתני.
16 שנים אחרי, מגדל הטלוויזיה הוא המקום הטוב ביותר להשקיף ממנו על העיר. בבסיס המבנה, ממוקמים בית קפה אופנתי, שווארמיה וקפה אינטרנט.
אני מניח שאני לא צריך להסביר לכם למה הרעיון של נסיעה לגרמניה היה קשה לי. אני מניח שחלקכם מרגישים לגבי גרמניה בכלל וברלין בפרט דברים דומים מאד למה שאני הרגשתי פעם. אני מניח שאלו מכם שהיו בברלין וחזרו לספר, שמעו הרבה הסתייגויות מהאנשים כאן, לפני ובדיעבד.
אבל מרגע שאתה נוחת בברלין, התחושה הולכת ומשתנה. החששות, אם ישנם, הולכים ונעלמים. במקומם מתפשטת בך התרוממות רוח שמתחלפת בשלווה ומתערבבת בה.
ברלין של האלף השלישי היא לא ברלין של הרייך השלישי. זה לא משכנו של הרשע אלא עיר מכניסת אורחים. עיר שאינך יכול באמת לחוש בה זר, כי יש בה יותר זרים מכפי שאפשר לספור. עיר שהסמל שלה הוא דובון, שצבועה בפרחים ובגרפיטי, שמדיפה ריחות של פיצה, שווארמה, פלאפל ונקניקיות חמות. השנה, "שנת אינשטיין", היא גם מקושטת בפוסטרים ודוכנים שמתנוססים עליהם ציטוטים של יהודי חכם.
המלון שלנו, ליד כיכר ורחוב בעלי שמות זהים, נקרא על שמו של יהודי אחר שידע לנסח את דבריו בחן: היינריך היינה. המשורר שהנאצים הצליחו לשרוף את ספריו אך לא את שיריו (ונאלצו לבדות סיפור לפיו הוא גנב אותם ממשורר ארי). ההיסטוריה בת 750 השנים שהולידה את שני אלה, ורבים אחרים, ניצחה את האיש הרשע הקטן עם השפם.
כתובת ענק על אחד מבנייני הבונדסטאג: "Der staat ist fur die menschen und nicht die menschen fur den staat". המדינה היא למען האנשים, לא האנשים למען המדינה.
מהו בעצם הסוד של ברלין? אני יכול לספר לכם על הסיבות שלי אך הן בוודאי לא זהות לסיבות של אנשים אחרים. ברלין של היום מוגדרת לעיתים קרובות כ"בירת התיירות של אירופה", וזה בגלל סיבות שונות של אנשים שונים. אם להדגים מקצוות שונים של הסקאלה – בלילה זו העיר עם המסיבות הכי שוות והמועדונים הכי מדהימים; ביום זוהי העיר הכי שלווה בגבולות הציוויליזציה.
כתבות בעיתונים, משטרת אינטרנט, קפיצה בביקוש למוצרי אבטחה – אין זמן טוב יותר להבריח את האורווה מאשר רגע אחרי שהסוסים המשיכו לדרכם (גם כן רעיונות יש להם לממציאי הפתגמים. אתם יודעים כמה זה קשה להבריח אורווה? להבריח סוס זה מילא – קצת צעקות והוא נבהל. אבל אורווה, עד שהיא קולטת שמנסים להפחיד אותה…).
רגע של עברית
ואגב מפלגות טרויאניות – מעתה אמור: צונאמי אאוט, טרויאני אין.
דוגמאות:
(לא נכון) "שר האוצר עושה צונאמי חברתי!"
(נכון) "שר האוצר נכנס בעניים כמו סוס טרויאני!"
יומיים מהבדיקה האחרונה 62 חיות חדשות ואפילו לא גלשתי לערומות, בחיי.
התקשרה אליי פקידה מהבנק. רצתה להזכיר שיש לי כמה שקלים בעו"ש ושחבל לא לשים בפק"מ. צחקתי.
שאלתי אותה מדוע שאשים את הכסף בפק"מ – האם כדי שיזרקו לי את השניים-וחצי אחוז המסכנים שלהם? תראי, אמרתי לה, במשך כל השנים שלא היה לי גרוש על התחת אתם התייחסתם אליי כמו אל קבצן. נו מילא, את זה אני עוד מבין – לא חשבתם שמשתלם לכם שאני לקוח שלכם. אבל עכשיו, כשיש לי סופסוף כמה שקלים בצד – למה עכשיו אתם דופקים אותי?
את מבינה, אמרתי לה, אין לי שום סיבה להפקיד את הכסף בשום פק"מ. אותך שולחים להציע לי את זה, בתקווה שאהיה אידיוט ואסכים, אבל אני יודע את האמת: הפק"מ שלכם אפילו לא ישמור על הערך של הכסף שלי. מספיק שאכנס למינוס לשבוע בגלל הפק"מ הזה כדי שאשלם יותר ריבית ממה שהוא עשה במשך חודשים.
כן, היא אמרה, הבנק רוצה להרוויח.
בטח, עניתי, אבל הוא אמור להרוויח בעזרתי, לא על חשבוני! אתם בנק, הייתם אמורים לשמור על הכסף שלי, לא לשחוק אותו במכוון ובעצם לגנוב חלק ממנו. אם את החובה הבסיסית ביותר של הבנק – לשמור על הכסף שלי – הוא לא מקיים, אז בשביל מה בעצם אני צריך אותו?
כשנשאל נגיד בנק ישראל היוצא על האבסורד של מדיניות הריביות בבנקים, הוא אמר שזה לא תפקידו של הבנק המרכזי לפתור את הבעיה אלא תפקידו של הציבור. אפשר להתווכח על זה, אבל מה שבטוח הוא שהגיע הזמן שהציבור יגיד לבנקים "לא".
הסיבה האמיתית להעביר היום פקדונות לבנק שנותן ריבית גבוהה יותר, היא לא שאפשר יהיה להרוויח – כי כולם גנבים – אלא כי ללא תחרות הבנקים לא ישנו כלום. כמובן, הניסיון כבר הוכיח שבבנקים שנותנים ריביות יפות יש סיכוי טוב יותר שאחת הפקידות תגנוב את כל הכסף ותתן לשוק האפור, ושבמקרה כזה המדינה לא בהכרח תזדרז לעזור.
אבל מלבד התחרות בין הבנקים ישנה גם התחרות בין החשבונות – אם החבר פק"מ רוצה שנשקיע בו, אז שיהיה תחרותי. לא תחרותי? שהכסף ישב בעו"ש.
זה מה שקורה עם שני הפני שלי כרגע. מה אתכם?
העונה השנייה של "השיר שלנו" פחות טובה מהראשונה, אבל עדיין מגיע לאורי גרוס שלל חית-חיתים (לא רק לגרוס, אבל גם לגרוס מגיה מילה טובה). אם לא ראיתם עד עכשיו, תתחילו לראות מעכשיו ובסיום העונה צפו בשידור החוזר של 50 הפרקים הראשונים (זה מה שהחברה שלי ואני עשינו עם העונה הקודמת. היה מעולה).
בכל אופן, גם תסריטאי מהולל כאורי גרוס עלול למעוד וזה קרה. היום, פרק 47, מגיע אריאל (אושרי כהן) לפאב של רוני (ניב רז) לקחת את הצ'ק על שלושה ימי העבודה שלו. כמה יצא לו? 220 ש"ח. כמה זה בחישוב חודשי? 1687 ש"ח!
רוני משלם פחות משכר מינימום?! אורי, באמת!
זהו כלל ידוע שחציל מטוגן חשוב להשטיח כהוגן כבר במהלך הטיגון, כדי שיפריש את השמן ששתה (אבל הכי טוב להמליח כמו שצריך לפני ולטגן בשמן עמוק, ככה הוא סופג הכי פחות).
העיתונות עובדת בצורה די דומה. משטיחה יפה יפה כל מה שהיא מפרסמת פן ייספג חלילה בדל מציאות בדיווח. העיקר שיהיה קל לעיכול, לא יבלבל את הקורא ולא יעיק עליו יותר מדי. גם מסעודה, יש לומר, כבר מבינה בכמה נושאים הרבה יותר מהרבה עיתונאים, אבל הפעם לא מסעודה היא הנושא אלא החרדים.
רובנו יודעים עליהם מעט, שלא לומר כלום. ציבור גדול, מורכב, שנע על ציר ארוך מאד של השקפות עולם ואורחות חיים. ההתחברות ההדרגתית שלו לאינטרנט היא תופעה מרתקת כשלעצמה.
