היסטוריונים החדשים נהנים לציין שאין שום תיעוד למאורעות יציאת מצריים בכתבי הפרעונים. מי שמכיר את סגנון התיעוד הסלקטיבי של השושלות הפרעוניות, מבין מדוע זו קביעה מגמתית קצת. בתנ"ך, אפשר לקרוא על הישגי המלכים, אבל גם על הפוליטיקה המלוכלכת וההתדרדרות המוסרית שלהם.
אצל המצרים השתדלו להתמקד בהישגים, וגם מחקו את התיעוד של פרעונים קודמים שעשו פדיחות (כמו את ההתייחסויות לכופר המונותאיסט פרעה אחאנתון, עליו נדבר בהמשך). ודווקא יש כמה סיפורים פרעוניים מעניינים, שעשויים להיות קשורים לסיפור יציאת מצריים שלנו.
הפרעה התנ"כי של יציאת מצריים, מזוהה בדרך-כלל כרעמסס השני, בן המאה ה-13 לפנה"ס. ספר שמות מספר כיצד הפרעה הזה, היה אכזרי לבני ישראל משום שהשתייך ל"דור שלא ידע את יוסף". דור או שניים קודם, הרי יוסף היה בתפקיד בכיר מאד – עד כדי כך שנחשב על-ידי אחיו למלך. בני ישראל, שבדיעבד נודעו כחמולה של יוסף, היו לתקופה מסויימת אצילים. כיצד התדרדרו למצב של עבדים?
במחקרים ההיסטוריים המבוססים על הממצאים הארכיאולוגיים המעודכנים ביותר, אפשר לקרוא על אמחנותפ הרביעי – בנו של אמחנותפ השלישי שהפך את מצריים למעצמה – שערך רפורמה דתית במצריים. כשעלה על כס שלטונו בשנ 1379 לפנה"ס, הוא ניסה להנהיג בה אמונה באל אחד: אתון. הוא גם שינה את שמו לפרעה אחאנתון.
במצריים המונותאיסטית של אחאנתון, הושמדו פסלי האלילים וכוהני אמון נרדפו. אלו היו ימים קשים להרבה מצרים. אחאנתון המגאלומן הפך למלך כל יכול, בן האל, ואדם היחיד שהצליח לשמור שהממלכה המפוארת שבנה אביו לא תתפרק הייתה אשתו היפהפיה נפרטיטי. מצריים, מלבד תרבותה וכוחה הצבאי, הייתה באותם ימים גם המעצמה הכלכלית של האזור – כנראה שאז ירדו אליה בני ישראל לבקש משהו לאכול.
נפרטיטי הייתה אשה מדהימה גם ביופייה, גם בחוכמתה, וגם בערמומיותה. מתישהו באזור שנת 1365 לפנה"ס, אחרי שילדה לאחאנתון שש בנות, ילדה לו אשתו השנייה את בנו הראשון: תות ענך-אמון. נפרטיטי שהבינה את הבעייה, דאגה ש"צרתה" תחוסל – ככה ההיסטוריונים מנחשים, כי אין לזה תיעוד. הדבר היחיד שיודעים הוא שפתאום האשה האחרת נעלמה מהציורים.
בנקודה מסויימת בזמן נפרטיטי עצמה פשוט נעלמה – כלומר, הפסיקה להופיע בציורים ובתבליטים – ובמקומה הופיע בחור בשם סמוך קרה. קצת קודם הייתה במצריים מגיפה איומה, ויכול להיות שנפרטיטי חלתה ומתה. כך או כך, אחנאתון היה צריך כנראה אדם שפוי לצידו, ופתאום הופיע הסמוך קרה הזה, שאיש אינו יודע מיהו. הוא קיבל, משום מה, מעמד דומה לזה של פרעה.
על רעמסס השני, ידוע שהעניק לבנו מעמד של פרעה, אחרי שהוא עצמו הוכתר כאל. ייתכן שהמסורת הזו הייתה קיימת עוד קודם, עוד בדורו של אחאנתון. ושגם הוא הקפיד תמיד להחזיק נציג גשמי – קודם נפרטיטי, אחר-כך החבר סמוך קרה. בכל אופן, אני מוכן להתערב שהסמוך קרה הזה הוא לא אחר מאשר יוסף בן יעקב אבינו.
מכל מקום, אחאנתון – כמו יוסף – מת ונקבר עם אבותיו, והגיע דור שלא ידע את יוסף. תות ענך-אמון, בנו וחתנו של אחאנתון (הוא נשא לאשה, כנראה, את אחת מבנותיה של נפרטיטי), היה בחור צעיר ולא מנוסה. מתישהו, הוא מת – לא ברור כיצד אבל כנראה הורעל.
חורמחב, שר הצבא שלו – אולי הוא בכלל זה שהרעיל אותו – ירש את תות ענך. הוא נשא לאשה את אחותה של נפרטיטי, מה שהפך אותו לגבר הכי בכיר בארץ מצריים, ואיפשר לו להפוך לפרעה. חורמחב הרס את שרידי הפולחן המונותיאיסטי של אחאנתון, רדף את מאמיניו – ואולי איתם גם את בני ישראל, שגם הם האמינו באל אחד.
בתקופתו מצריים התחזקה, והוא השאיר אותה לבנו, רעמסס, בשנת 1320 לפנה"ס לערך.
בנו של רעמסס, רעמסס השני, שלט במצריים במשך קרוב ל-80 שנה. רוב המאה ה-13 לפנה"ס. גם הוא מינה את עצמו לאל, והכתיר את בנו מרנפתח כפרעה. הוא בנה המון – פרוייקטים גרנדיוזיים בכל מצריים. אחד הפרוייקטים שלו, עיר בשם רעמסס, היא כנראה חלק מה"פיתום ורעמסס" שבני ישראל בנו בטיט ובלבנים.
מרנפתח, שמת בנסיבות לא ידועות מתישהו במהלך המאה ה-13, לפני אביו, הוא כנראה הפרעה שאיתו דיבר משה. ולא פלא שהוא עשה בעיות. קודם כל, כי מה פתאום שיוותר על העבדים שלו. וגם כי הקונפליקט בין שני אלה היה בוודאי טעון מאד – בהרבה אגו וגם ביריבות אישית ארוכה. משה, האח החורג של מרנפתח, הרי בגד במשפחה והצטרף לכת מונותאיסטית. ועכשיו יש לו את החוצפה לדרוש ממרנפתח שידבר עם אבא, רעמסס, ויגיד לו "שלח את עמי"…
הערה חשובה: אני לא היסטוריון ולא אגיפטולוג ולא מומחה לפרעונים או שום דבר דומה. אם יש אי דיוקים אנא העירו את עיני.
ואם בא לכם לקרוא קצת דברים מעניינים על ההגדה ועל חז"ל (כדאי), אז נסו את מה שכתבתי כאן.
