השיר שלנו: הברקה או נוסחא?

השיר שלנו. האם הסדרה הזו היא רצף של הברקות תסריטיות משוכללות, או אוסף של גימיקים מתחכמים ובדיחות פרטיות?
את השאלה הזו התחלתי לשאול רק כשציפיתי בפרקים המתקדמים-ממש של הסדרה. את רוב הפרקים שקדמו להם לא ראיתי. את הפרקים הבודדים שראיתי פה ושם, קיטלגתי מייד כטעות שלא תשוב. לא שזה הפריע לי להתחיל לצפות קבוע. התרגלתי (כדרך שמתרגלים לטלנובלות, אופרות סבון ותוכניות ריאליטי. המוצרים הירודים האלה פועלים על המוח כמו קראק: יש כאלה שמתמכרים בפעם הראשונה ולחלק מהאנשים זה לוקח קצת יותר זמן, אבל כולם מתמכרים ולא משנה אם הם אוהבים את זה או לא).
אחרי שצפיתי ברציפות בכמה פרקים, התבררו לי אי אלו דברים:
א. שהשחקנים מוכשרים להפליא. ומעל כולם נינט טייב, שאפשר לחשוד בה בטעות שהיא לא יותר מתוצר של תוכנית ריאליטי ירודה, אבל היא ממש לא. היא זמרת סופר-מוכשרת ושחקנית לא רעה בכלל.
ב. שהתסריט נועז. מלא הומור עצמי, מלגלג על התעשייה, ומשתנה על בסיס יומי כדי להיתפר לאקטואליה. התסריט של אורי גרוס, וההפקה המוזרה הזו בכלל, הם לא עוד סדרה ישראלית ירודה, אלא משהו שבאמת השקיעו בו.
ג. שאני נהנה. אבל באמת. לא כמו שנהנים מבורקס שמנוני מדי בפונדק דרכים מבחיל, וחושבים על צרבת, רק בגלל שאתה תקוע באיזה חור ואין שום דבר אחר לאכול. נהנה כמו שנהנים מסדרת טלוויזיה טובה, סרקסטית, מודעת לעצמה, שמפעילה לך את המוח.
זוגתי ואנוכי נאלצנו להסתיר במשך כמה זמן את החיבה שפיתחנו לסדרה. אחר-כך הגענו למסקנה שהיא כל-כך מבריקה (כן, מבריקה!) שאנחנו חייבים לשתף עוד אנשים. ניסינו, לא תמיד הלך.
וכשהסדרה הגיעה לסיומה, ראינו בשידור החוזר את מאה הפרקים הראשונים – אלו שלא ראינו בשידור הראשון. ולמרות שידענו מראש את הסוף, וכל התעלומות היו פתורות, וכל ההפתעות היו צפויות – עדיין נהנינו, וחיכינו בדריכות לכל פרק חדש.
בקיצור: לדעתי מי שאומר דברים רעים על הסדרה הזו, או שלא ראה אותה, או שלא הבין אותה, או שהוא פלצן ו/או צבוע (הגבוה בין השניים). או שאני סתם מבלבל את המוח.
הפוסט הבא: השיר שלנו – זו תהיה פצצת רייטינג!
(בקרוב)

29 במרץ 2005 – 23:48 קטגוריות: יצירה | תגובות (8)

עבאס סואן 1, ישראל 2

מלך עבאס סואן. קודם כל, תקע גול נאה לכל הדעות. הוא גם מנע הפסד טיפשי ועצוב, כי לנבחרת ישראל באמת שהגיע אתמול לפחות תיקו. שיחקו יפה.
אבל סואן עשה הרבה יותר מזה. בראיון הראשון, מייד אחרי סיום המשחק, הוא דיבר כמו ששחקן כדורגל גדול מדבר – מפוכח, מאוזן, צנוע, מפרגן. לא רק שלא התפתה לשיב בעקיצה לאוהדים שקיללו אותו לא מזמן באיצטדיון טדי, אלא חתם את דבריו במילים "אני רוצה לנצל את ההזדמנות לאחל פורים שמח לכל אחינו היהודים".
הגול של סואן, כמו הזכייה של בני סכנין בגביע, עשה ליחסי היהודים והערבים בישראל טוב יותר ממאה פוליטיקאים ואלף הסכמים.

27 במרץ 2005 – 13:09 קטגוריות: ועוד | תגובות (8)

שיתוף קבצים – יש פתרון?

אז זהו, שכן. יש אפילו הרבה פתרונות ובכולם הרעיון זהה: להלבין את השוק השחור של המוזיקה באמצעות הורדת מחירים.
התיאוריה לא חדשה. כל סטודנט שנה א' לכלכלה יודע שכאשר מווסתים מחירים התוצאה הבלתי נמנעת היא היווצרות של שוק שחור. גם אם חברות התקליטים הן לא קרטל, מה שמאד מוטל בספק, ברור שפורמט כמו CD לא יכול להתקיים לצד ההפצה של שירים בודדים ברשת. בחינם או סתם בזול – ממילא כולם משתפים או ישתפו קבצים. או שחברות התקליטים יאמצו לחיקן מודל חדש, או… שאנחנו נעשה את זה.

25 במרץ 2005 – 15:34 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (3)

הקשר בין משכורות הבכירים לג'ובים

שמוליק שלח ב-NRG על הקשר ועל ההקשר: ביום שבו מתפרסם דו"ח השכר במגזר הציבורי, מגיע לדיון בממשלה "חוק ג'ובים". אם חשבתם שג'ובים זה רק בשביל שיהיה משהו חם לשים בפה, אז מסתבר שזה לא בדיוק כך.
טקסט קצר שבהחלט שווה קריאה. תשקיעו שלוש דקות.

21 במרץ 2005 – 19:34 קטגוריות: בחירות 2006 | תגובות (1)

ביזיון נולד 3

אם תלחצו על הלינק תגיעו לקטע וידאו מכמיר למדי של אחת המועמדות ב"כוכב נולד 3". אני אחסוך לכם את החוויה הלא נעימה ואצטט את ריקי גל שסיכמה: "כמעט שכנעת אותי שאת זמרת גדולה, אם רק היה לך קצת יותר כשרון בתחום הזה".
אם זה אכן מה שאמרה, ואני מאד מקווה שלא, זו פשוט רשעות לשמה. די בזה שהבחורה המסכנה תעוף מהתחרות, על תקוותיה וחלומותיה – לא צריך לזרות מלח על הפצעים שלה שעה שהיא מדממת על הבמה.
רק כדי לסבר את האוזן – ההצלחה של נינט טייב, בחורה היפר-מוכשרת לדעתי, די בה כדי להצדיק בעיני את המוסד המוזר הזה ששמו "כוכב נולד". טייב היא לא הכישרון היחיד שקיבל חשיפה בכוכב נולד, אבל היא כל-כך מוכשרת וכל-כך ברור שהכישרון שלה יכול היה להישאר בקריית-גת, שהיא בפני עצמה מהווה טיעון מנצח.
מצד שני, הצגת המועמדים הגרועים כקריקטורות פריים-טיים, היא אחד הגילויים הכי מכוערים של התעללות בחלש שאפשר לצפות להם בטלוויזיה. אני מניח שלחלקם לפחות, התובנה שהם לא מוכשרים מספיק הייתה הפתעה גמורה. זה גם מעורר מחשבה באילו טיפוסים מדובר, מה הניע אותם להשתתף, ומה תהיה ההשפעה המעשית של ההצגה המבזה שלהם בטלוויזיה. הסכין כבר תקועה, ומי שמתעקש לסובב אותה הוא פשוט נבל.
כל מוצרי הריאליטי הזה, אם להודות על האמת, הם פורנוגרפיים וירודים ובאופן כללי נראים כמו זירות היפודרום מודרניות שבהן קומץ מוכי גורל נזרקים מול אריות למצהלות הקהל. אבל איכשהו, כוכב נולד מתגלה כמוצר הטלוויזיה הכי אכזרי.

21 במרץ 2005 – 12:44 קטגוריות: ועוד | תגובות (14)

בשנת 1051 שלח רבי שמעון אימייל לאהובתו

ע', ילד שאני מחבב עד שאני סולח לו על משובות הילדות שלו, העיר לי בדרכו החיננית על נטייתי להרבות בתאריכים. אולי הוא התכוון לחיבה שלי לפרטים בכלל.
האם ייתכן שאני מגזים (האם ייתכן שזה לא מעניין אותי אם אני מגזים או לא)? ייתכן שכן (מגזים) וייתכן שלא (מעניין אותי).
בכל אופן, כדי להפיס את דעתו של ע' אני אמנע מחיפוש של התאריך המדוייק בו כתב אבן-גבירול את "אני השר" (רק אציין שהוא הלך לעולמו מתישהו בסביבות 1050, והוא בן שלושים בלבד. אולי קצת יותר). מכל מקום, לא אוותר על ההזדמנות לצטט אותו:
"אני השר והשיר לי לעבד / אני כינור לכל שרים ונוגנים…
והנני ושש עשרה שנותיי / ולבי כלב בן השמונים".
נתחיל מהסוף: למה הרשב"ג, בן המאה ה-11, מתכוון כשהוא מדבר על ליבו שהוא "כלב בן השמונים"? האם הוא מתכוון לומר שחכמתו היא כחכמת איש בן שמונים שנה?
בתור מי שחי בעולם ניאו-אפלטוני, בימים בהם הרפואה שאבה עדיין במידה רבה מהחכמה היוונית, אפשר לטעון שאבן-גבירול ראה בלב את מקום משכנו של השכל. אולי כמו רבי אלעזר בן עזריה שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", כוונתו הייתה לומר שהוא בן שש-עשרה בלבד, אבל חכמתו היא כחכמת בן השמונים. או שכמו רבי אלעזר, ששיערו הלבין בין-לילה בהיותו בן שמונה-עשרה, גם לבו הוא, הלב של שלמה הצעיר, הזקין ונעשה כלבו של בן שמונים.
ואולי אבן-גבירול רמז בכלל לביטוי "בן שמונים לגבורות". גבורה שיש המפרשים אותה ברוח "איזהו הגיבור" ככיבוש היצר.  
בכל אופן, נראה שהשיר מקפיד לא רק על חריזה ומשקל כפולים, אלא על שניות מובנים שמשקפת את כפל-התפיסה של המשורר הצעיר את עצמו. הוא שר לשיר, אבל הוא גם כינור לשרים. נער לפי גילו וקשיש לפי לבו. לא על חכמתו הוא בא לספר לנו אלא על זקנתו. על גבורת הבדידות והחולי בגוף הנער.

11 במרץ 2005 – 3:43 קטגוריות: הפרעות בתקשורת | תגובות (4)

מורן אטיאס היא אנחנו

אני מניח שרובכם הגדול לא ראיתם את הקדם ארוויזיון, ומהמעט שראיתי בעצמי אני לא ממש יכול להתחייב על זה שהפסדתם יותר מדי. כמה עצוב לחשוב על זה שהארוע המוזיקלי הכי נצפה בעולם (למקרה שלא הובן: הארוויזיון עצמו, לא הקדם), מוקדש להצגת מוצרים סינתטיים ירודים ושבלוניים כל-כך.

(אגב, שירי מימון מתגלה כזמרת מוכשרת בהחלט, ואני מאחל לה את כל ההצלחה שבעולם, אבל זה לא קשור לשום דבר).

בכל אופן, גם אם הקדם כשלעצמו נראה במבט החטוף שלי דומה מדי לכל מה שכבר ראינו, דבר אחד לא היה דומה למה שאנחנו רגילים לראות על המסך. אני מתכוון, כמובן, למורן אטיאס. בחורה שהיא מצד אחד אלילה אמיתית, ומצד שני גם סתם בנאדם. מצד אחד נוצצת ומהוקצעת, ומצד שני בחורה פשוטה, שלדבריה חושבת על עצמה כעל "חמודה" ולא כ"סמל מין" (או משהו דומה. אילתרתי מהזיכרון. בטח יהיה מי שיטען שהיא מזוייפת, ואין לי מה לענות על זה. נדמה לי שהיא לא).

ומצד שלישי, ובעצם מכל צד שלא מסתכלים על זה, מורן אטיאס היא פשוט בחורה יפהפיה. איך אומרת אמא שלי על ילדים – "הם לא חייבים להיות יפים, אבל אם הם כבר כאלה אז זה כיף". יופי זה לא חובה. יופי, בעיקר יופי נשי, הוא תופעה זמנית שלעיתים קרובות מדי היא אחיזת עיניים שאין מאחוריה שום דבר. אבל יופי הוא גם לא דבר להתבייש לו או לבוז לו. לפעמים נעים פשוט להתבונן בו. 

בקיצור: מה לא היינו עושים למורן אטיאס הזאת (שום דבר, למעשה). מה שמעלה את השאלה מדוע אטיאס הצליחה כל-כך באיטליה ולא בישראל. איך קורה שבחורה שכאן בקלות היו יכולים לכתוב עליה בעיתון שהיא, נגיד, פרחה עם עטיפה יפה, הופכת לכוכבת-על בבירה האירופאית של הטעם הטוב וסקס-אפיל (ושאף אחד לא יאמר לי שאני מבלבל עם צרפת).

תשמעו, האיטלקים ידועים בתור אומה פאשלונרית, חפיפניקית וגסה ומושחתת כמעט כמונו. אבל אף אחד לא ישכנע אותי שהם א. לא יודעים לעשות חיים או ב. לא יודעים לזהות בחורה סקסית או ג. התאהבו במורן אטיאס סתם כך.  

הייתי אומר שכנראה אטיאס הצליחה כל כך בחו"ל דווקא, מאותה סיבה שאפריים קישון הצליח בחו"ל יותר מאשר בארץ. שיותר מדי אנשים בישראל לא יכולים לזהות כשמשהו מוצלח באמת צומח מול עינינו וכמו הבחור בפרסטנצ ל-Red Max שמסרב לעשות מסאז' לכוסית, משוכנעים שמשהו כאן מסריח. לפעמים הסירחון הוא באפו של המרחרח.

4 במרץ 2005 – 13:44 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (21)

תגים |