שוקי גלילי SR

[1]
לא יאומן כמה מהר ובקלות בנאדם יכול להפוך עסוק מדי. תוך כדי, מעצבן לחשוב בכל פעם על הרעיון הזה, כאילו אפשר להיות "עסוק מדי מכדי לחשוב". אני נוטה לחשוב שזה רעיון שקיים רק בקולנוע ובטלוויזיה. מקסימום, אפשר להיות עסוק מכדי לדבר עם אנשים. אבל בשביל מי שאוהב לדבר עם אנשים, להיות עסוק זה בזבוז זמן. כך או כך, לחשוב אתה לא מפסיק, להפך – אתה חושב הרבה יותר, וזה בדיוק מה שמטריד בלהיות עסוק.

[2]
סו ליטל טיים, סו מאץ' טו דו. האמת היא שזה גם כן שטויות. אין מעט מדי זמן. יש את כל הזמן שבעולם – אפילו כתבו על זה שיר. ויש את המקומות בהם הזמן עומד מלכת. וגם אין יותר מדי לעשות. אין כמעט שום דבר שבאמת חשוב לעשות. יש, לעומת זאת, אינסוף דברים לקרוא. מקומות להיות בהם, דברים לעשות, מוצרי טחינה גולמית שעוד לא טעמתי. "הנסיך", אגב, לא רעה. גם "הטחינה הלבנה" של אלעד, מ"החברה לעשיית טחינה", שאפשר לקנות רק במכולת שעל רחוב יפת ליד החנייה והגינה.

[3]
תזכירו לי לדבר על "הזכות לעצלות" של לפארג'. חתנו של מארקס, שהיה ניאו-מרקסיסט עוד לפני שהיו מרקסיסטים ישנים. על קצה שן אחת של מזלג: העבודה מיותרת, עבדו עלינו. כל הזיעה שלנו היא פיקציה, ריטואל אווילי שלא מועיל לכלום ושאין בו הכרח. כולנו עבדים של השיטה, גם בעלי ההון שבטנם נפוחה מאכילת יתר ומפליצים ללא הפסקה. העבודה הקשה היא לא ערך, אלא מה שמשחית את חיינו.

[3.5]
מה שאנחנו עושים, או לא עושים עם עצמנו, זה בסך-הכל מימד נוסף של תנועה במרחב. ברוב המימדים אנחנו נעים יחד, ממילא. במימד הנוסף, הפיזור המשתנה של המולקולות שלנו עשוי להיות שווה ערך לדיכאון, ביקוע ביצית, ביצוע רצח אכזרי או כתיבת היצירה המופלאה ביותר שנכתבה מעולם.

תשמרו על המולקולות שלכם.