שוקי גלילי SRבדרך-כלל אני לא מנצל את האתר הזה כדי לפרסומות, אבל אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי כי מדובר במקרה מיוחד.
נירמו, החציל והאגדה, הוציא סופסוף את ספר הקומיקס שלו. יש הרבה סיבות טובות להוציא 60 ש"ח על "צלילי המוסאקה". ראשית, כי גם נירמו צריך לחיות ממשהו. שנית, כי חשוב לעודד יוצרים בכלל ויוצרי קומיקס מוכשרים בפרט. שלישית – הכי חשוב – כי הספר הזה פשוט מצחיק בטירוף. חוץ מזה שעדיף שאיש מסוכן כמו נירמו יתרכז בקומיקס במקום להשחית את נפש הנוער.
נתחיל בזה: הספר, והשיטות שהוא מציג, לא מיועדים בהכרח לחולי נפש או לאנשים במצב נפשי קשה, אלא לכל מי שלא קל לו מסיבות סובייקטיביות או אובייקטיביות. כל מי שחש מתח, חרדה, דיכאון. כל מי שחש לא מספיק מאוזן, סובל ממצבי רוח, "רגיש", קל לכעוס או קשה לרצות.
את "ללא פרויד, ללא פרוזאק" כתב ד"ר דויד סראוון-שרייבר, פסיכיאטר צרפתי שחי בארה"ב ומנהל מכון לרפואה משלימה באוניברסיטת פיטסבורג. מלבד ההכשרה הפסיכיאטרית, סראוון-שרייבר (להלן: ס.ש.) הוא בעל דוקטורט במדעים קוגניטיביים, והתמחה ברשתות נוירונים.
הוא מעיד על עצמו, שהחשיפה למתודה של המדעים המדוייקים, לצד הניסיון האישי שלו ששכנע אותו בחוסר היעילות של הפסיכיאטריה ה"קונבנציונלית", גרמו לו לחפש את התשובה בשיטות אלטרנטיביות. בספר, הוא דן בעשר שיטות טיפול ו/או אספקטים חלופיים לגישות המקובלות, כולל טיפול פסיכואנליטי, לטיפול ולהבנת המטופלים.
יותר מכל דבר אחר, הספר מציע אלטרנטיבה ו/או השלמה לטיפול התרופתי כלב-ליבה של הפרקטיקה הפסיכיאטרית. לא משום שתרופות פסיכיאטריות לא מועילות, אלא – כפי שס.ש. מציג זאת – משום שיש מקרים בהן מה שלא נפתר באמצעות תרופות נפתר בשיטות אחרות. דבר עליו הוא מעיד מניסיון אישי, עם עצמו ועם מטופלים, וגם מגבה בהפניות רבות למחקרים.
ואני מדגיש : "מחקרים", אומר מחקרים מדעיים רציניים. ס.ש. חושש להיראות שרלטן כנראה, ולכן מספק מראי מקום מלוא החופן, למקורות לגיטימיים ואמינים.
זה לא תחליף לקריאת הספר, אבל כדי לתת לכם מוטיבציה או למקרה שאתם סקרנים, להלן פירוט של השיטות שהוא מציג עם התובנות העיקריות שלי מהקריאה:
א. שיפור הקוהרנטיות של קצב הלב. הסדרת פעילות הלב, כדי לאזן את המערכת הסימפתטית ולצמצם תופעות של סטרס. ס.ש. מדבר על אמצעים מתקדמים במיוחד שאפשר למצוא בעיקר בארה"ב, אבל נדמה לי ששיטת ביו-פידבק מסוגלת להגיע לתוצאות די דומות. המחקרים שס.ש. מצטט בנושא הזה, כמו בכמה סוגי טיפול אחרים שנדונים בספר, מתייחסים לא רק לשיפור איכות החיים אלא להארכת תוחלת החיים.
ב. EMDR. טיפול שמדמה את פעילות ה-REM של העיניים, בדומה לחלימה, ומסוגל להקהות זיכרונות טראומטיים. לא ממש שכנע אותי, ובכל מקרה עושה רושם שהשיטה מתאימה בעיקר לאנשים עם PTSD (שעברו טראומה קשה).
ג. טיפול בזריחה מלאכותית. בדומה ל-Light Therapy, שמקובל בעיקר במדינות בעלות אקלים קר, הרעיון הוא לעודד ייצור של סרוטנין (ותהליכים אחרים) באמצעות חשיפה לאור דמוי אור שמש. ההמלצה העיקרית נוגעת לשימוש בתאורה שמדמה זריחה בזמן היקיצה. באינטרנט אפשר למצוא הרבה מוצרים כאלה, שמשולבים בשעון מעורר. נשמע מבטיח.
ד. דיקור. ס.ש. מדגיש שאין טעם לבצע סדרות טיפולים ארוכות, כי התוצאות הכי טובות היו בטיפול נקודתי שהצליח לפתור סוג כלשהו של חוסר איזון. הוא לא מצליח לענות על השאלה מהו בדיוק מסלול הצ'י בגוף, אבל מקביל בינו לבין נושא קוהרנטיות קצב הלב. בקיצור: חפשו מרפא טיבטי טוב (תזהו אותו לפי זה שהוא לא גרידי) ובקשו ממנו לעשות לכם דיקור נגד דיכאון.
ה. הגברת הצריכה של אומגה 3. חומצת שומן חשובה ונדירה שנמצאת בעיקר בדגי ים, פשתן ואגוזי מלך. ממצאי המחקרים שקשורים אליה כל-כך מרשימים, שאני הולך להקדיש לעניין פוסט נפרד.
בינתיים: אם אמרו לכם לאכול שני דגים בשבוע, אז תשכחו מזה. גם רוב התוספים שנמכרים בבתי-טבע/מרקחת לא שווים הרבה. עליכם לאכול כל יום לפחות קופסת שימורי מקרל אחת או דג צפוני גדול אחד (סלמון הולך), או כוס אחת של אגוזי מלך, או כף אחת של זרעי פשתן טחונים, כפית או שתיים של שמן פשתן (מכבישה קרה, בבקבוק כהה, שאוחסן בקירור וזהירות – יש שמן פשתן למסאז' ולצביעת רהיטים והם לא מתאימים).
אם זה נשמע לכם מפגר, חפשו קצת באינטרנט.
ו. פעילות גופנית. לאו דווקא אירובית, אבל לפחות 20 דקות ליום, שלושה ימים בשבוע.
ז. קשרים בין-אישיים ואחרים. הוא עוסק בהם בשלושה פרקים, שמטפלים בהרבה אספקטים. בתמצית: גדלו בעל-חיים או לפחות עציץ; תתנדבו באיזה מקום, או תעשו משהו בשביל אחרים באופן קבוע; נסו להיות מעורבים בדרך זו או אחרת ב"חיי הקהילה" או להשתייך למסגרת חברתית כלשהי. ס.ש. גם מציג כמה טכניקות לתקשורת בינאישית, שמבוססים על עקרונות פשוטים ומתאימים למי שלא יכול לסמוך על כישורי התקשורת הטבעיים שלו, שזה בעצם רוב האנשים.
לאלו מכם שהגיעו לכאן כתוצאה מחיפוש ב-Google, אני ממליץ לגלוש הלאה לאחד הלינקים שבצדדים.
למה? כי במקרה הזה, כמו בעוד כמה מקרים, Google משקר. לא אומר לכם שום דבר חשוב, לא מביא לכם שום תועלת. לעמוד הזה יש דירוג גבוה באינדקס של המנוע הזה. אבל זו קרחת יער לא מאד חשובה בתוך ג'ונגל הלינקים של Google. לי עצמי, יש באתר הזה – ובעוד כמה מקומות – עמודים חשובים הרבה יותר.
—————
כולנו אוהבים את Google, אבל אהבה לא פותרת הכל כידוע. במיוחד כשהיא חד-צדדית ותלויה בדבר, כמו בדפי זהב ובגוגל: אם אתה לא שם אתה לא קיים. זה יותר מדי כוח ממה שטוב שיהיה בידיהם של שני חבר'ה, אפילו אם הם אקדמאים צעירים ונחמדים שמשתמשים בחוט דנטלי.
—————
הפצצות הגוגל למיניהן מעוררות מחשבה. שלא לומר תוגה; על העובדה שניתן להשפיע בקלות כזו על תוצאות החיפוש באותה מערכת-על שמלנקקת לכל היקום. על כמה שזה קל, זול וזמין מספיק כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לעשות את זה. אני עשיתי את זה, וזו הסיבה שכאשר מחפשים את שמי מקבלים את העמוד הזה. הפצצתי את עצמי, ועכשיו אפשר לומר שאני עומד בהריסות.
—————
המניפולציה קלה, ולכן בטווח ארוך יתברר אחד משני דברים:
א. שיש יתרון לגודל גם בזה. לכן, מי שיש לו כוח ואמצעים יוכל להחליט עבורנו מה נדע שקיים, ועל מה לא נדע. במקרה כזה צפו לכוחות מונופוליסטיים מפלצתיים, ולמשטרים טוטליטריים מתוחכמים מכל מה שראינו. בינתיים, תראו כיצד יוזמות כמו תחרות "לתור מוטור" של NRG מקדמות, בין השאר, לא מעט אתרים מסחריים שתפסו עליהן טרמפ.
ב. אם אין יתרון לגודל, אז היעילות של Google תלך ותרד. האם טכנולוגיות חדשות יצליחו יותר? האם זה מה שיאפשר למיקרוסופט לחסל את Google?
—————
חפשו בגוגל את הסרטון EPIC 2014. צפו בו ותרגישו איך נפתח קצת הראש. התסריט מפריז מאד וקצת טועה בכיוונים שהוא לוקח, אבל משכנע שעוד לא ראינו כלום.
עוד לא ירד האסימון? תגלשו לאתר של KeyHole, החברה ש-Google קנתה (ולאחרונה מבססת עליו את Google Earth). תורידו את התוכנה ותתקינו. זוהי מערכת GIS של כל כדור-הארץ, שמקושרת לתמונות לוויין של כל העולם. בפוטנציה: מסד נתונים למנוע חיפוש שיאפשר לבצע חיפוש ויזואלי של כל מה שנמצא על כדור-הארץ. גם אחרי בני-אדם, ולא רק אחרי שמותיהם למשל. תחשבו על המערכת הזו בעוד 20 שנה: מגיעה לרזולוציה של סנטימטר, ממפה כבר בהדרגה כל בנאדם, ומחוברת למאגר מידע ובו כל פריט אינפורמציה שיוצג בטקסט, תמונה, וידאו. כל ספר, כל תוכנית טלוויזיה, וגם כל שם של בנאדם שהלך פעם בחיים שלו לזונה, ומאילו מחלות הזונה סובלת.
—————
עוד בעיה גדולה עם גוגל, הוא היכולת המוגבלת של האלגוריתם להתמודד עם מילים עבריות. באופן ספציפי עם הטיות (חיפוש המחרוזת "לתור את המוטור" למשל, לא יזהה עמודים עם הביטוי "לתור מוטור") אבל על זה נדבר בפעם אחרת.
בכתבה שלי ל-ynet שפורסמה כאן, תוכלו לקרוא עוד קצת על המקום שממלאים כלי התוכנה של Google בתוכנית הרחבה יותר, ובאופן ספציפי על ההתנגשות החזיתית שהם מזמנים במיקרוסופט.
—————
נקודה למחשבה: מופעי המחרוזת "לתור מוטור" בטקסט הזה, די בהם כשלעצמם כדי להכניס אותו לתוצאות החיפוש של גוגל (שווה לבקר. תמצאו שם את חנן כהן, עופרניקוס, ועוד אנשים שבטח כבר נתקלתם בהם). ספציפית, בפרומיל העליון של התוצאות (הייתי אופטימי יותר, כי אני מאמין גדול במערכת המתגגלת-מאליה של רשימות. התייחסות ישנה לנושא תמצאו כאן בסעיף 2). וזה: לתור מוטור לינק של הביטוי הזה לעמוד שבו הוא מופיע. אחת משיטות המניפולציה הכי שחוקות וטפשיות, שגוגל משום מה עדיין מרשה. לעומת זאת, העובדה שהביטוי לתור מוטור לא מופיע בכותרת של העמוד, פוגעת ב-PageRank שלו.
בידיעה שמתפרסמת היום ב-ynet, מדווח על מימצאי הלמ"ס אודות הגידול בפעילות המשק בשנת 2004. יש הרבה דברים שאפשר להגיד על הנתונים האלה ועל משמעותם. למשל, על כך שגידול בתוצר ובצריכה לנפש לא מלמד דבר על מצבנו האמיתי. השאלה היא לא רק כמה אנחנו צורכים וכמה אנחנו מייצרים בסה"כ, אלא מי מוציא את הכסף ולמי הכסף הולך. הביקורת העיקרית בהקשר הזה – שאני לא בטוח אם היא נכונה במלואה אבל היא בטח נכונה בחלקה – היא שהיחידים שמצבם השתפר באמת הם העשירים. הם באמת מרוויחים הרבה יותר ומוציאים הרבה יותר, ובכך משפיעים על הסטטיסטיקה, אבל שאר הישראלים רק הולכים מדחי אל דחי.
אני לא כלכלן, ומכיוון שנראה לי שגם לחלק מהכלכלנים אין שביב מושג לגבי מה שבאמת קורה במשק הישראלי, אז לי בוודאי אין יומרות. בכל אופן, את תשומת לבי לכד נתון קטן אך חשוב שהופיע בידיעה: פריון העבודה, בחישוב לפי התוצר הנקי לשעת עבודה במגזר העסקי, עלה השנה ב-4.5 אחוז.
ושוב, בלי להיות כלכלן גדול, אני יכול לקבוע כמעט בוודאות שמדובר בשטות גמורה. פשוט כי בתוך עמי אני חי, ואני יודע שישנה מגמה חזקה של מעסיקים שכופים על עובדיהם לעבוד שעות נוספות בלי לשלם עליהן כסף.
השיטה פשוטה: מחתימים אותם על חוזה עבודה שבו הם מצהירים שלא יעשו שעות נוספות בלי לקבל אישור בכתב מהבוס הישיר. מכאן והלאה, עובד שחושש למקומו או משתדל להצטיין, ימשיך לעבוד שעות נוספות על חשבונו. הוא לא יבקש תשלום על שעות נוספות מחשש שיראו בו עובד לא יעיל.
השיטה הזו, כמו גם שיטת המשכורת הגלובלית (שמחשבת מספר קבוע של שעות נוספות כחלק מהמשרה המוגדרת מראש), לעיתים קרובות גורמות לשיבוש קשה של הנתונים על שעות העבודה אותם אוסף הלמ"ס. מניסיון אישי, ומנסיונם של המון אנשים שאני מכיר, אני יכול לומר שבמהלך השנים האחרונות אנשים שהשתכרו משכורת גלובלית מצאו את עצמם עובדים יותר ויותר בשביל אותה משכורת.
כלומר, למרות שאין לנו נתונים בדוקים בנושא, אנחנו יכולים לצפות במציאות בשטח ולהניח שהגידול בתפוקת העובדים לא נוצר כתוצאה מגידול אמיתי בפריון, אלא פשוט כתוצאה מגידול בתשומות, בשעות העבודה.
חשוב לי גם להוסיף הסתייגות, ולומר שכמה אנשים שאני מכיר עובדים היום קצת פחות קשה מאשר בשנים האחרונות, פשוט כי הם תקועים באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, ואחרי שנים של עבודה סיזיפית הם צברו ניסיון ויכולת. אבל במקרים רבים הם גם נשחקים, ובכל אופן ברור שהמצב שבו הם תקועים באותו מקום במשך הרבה זמן אומר שהם לא מביאים לידי ביטוי את היכולות המקצועיות שלהם.
מעשית, זה אומר שפריון העבודה יכול היה לגדול בהרבה, לו המוביליות של עובדים הייתה גדלה, אבל בשביל שזה יקרה צריך להיות ביקוש גדול יותר לעובדים. או כתוצאה מצמיחה אמיתית וממושכת במשק, או – ובזה אני חוזר לרעיון שכבר הבאתי פה – כתוצאה מגידול מלאכותי בהיצע של עבודה, שאפשר להשיג אותו בשיטה הישנה והטובה: עבודות יזומות.
עבודות יזומות לא צריכות להיות קשורות לחטיבת עצים וסלילת כבישים, אלא יכולה להיעשות כיזמות בחסות המדינה. אפשר להקים בתבונה חברות בתקצוב ממשלתי, במטרה להפריט אותן בעתיד. בינתיים, יווצרו מקומות עבודה חדשים, תגדל התנועה של עובדים במשק, ויווצר גידול אמיתי בפריון העבודה ובתוצר הלאומי.
וכאמור, מכיוון שאני כלכלן חובב לגמרי, אתם מוזמנים לקטול את התיאוריה.
מה שיפה בתחזיות, הוא שכמעט תמיד הן מתיימרות לחזות את העתיד, למרות שכל מה שהן מציעות הוא אקסטרפולציה של מה שידוע מהעבר.
זו אחת הסיבות לכך שהתחזאים לעיתים קרובות טועים. כשהם לא מצליחים להפריד בין מגמות מנוגדות ולאמוד את השפעתן, הם טועים בכיוון הרוח. לכן לפעמים כדאי פשוט לעזוב את הנתונים הגולמיים ולראות לאן מוליך השכל הישר.
לפני קצת פחות מחצי שנה טענתי בטור שפורסם ב-ynet. שמה שאנחנו רואים בתקופה הזו היא שירת הברבור של תופעת הספאם. כמובן שהטענה הזו נתקלה בהרבה ספקנות, אבל ידיעה שפורסמה היום מרמזת שאולי בכל זאת יש בזה משהו.
איך זה יכול להיות שנפח הספאם בתיבות שלנו הולך וגדל בזמן שאצל ספק האינטרנט הגדול בארה"ב הוא נמצא בירידה?
קודם כל, כי אנחנו שומרים על איחור אופנתי של שנה-שנתיים בהתפתחות התחום. הוא הפך אצלנו לבעיה קצת אחרי שעלה לאמריקנים על העצבים. לכן אצלם כבר יש פסקי דין חמורים נגד ספאמרים, ואצלנו עוד אין חוק. ולכן, אם יש לכם תיבת דואר של Yahoo או Gamil למשל, יש סיכוי טוב שאתם כבר מקבלים הרבה פחות ספאם מבעבר.
ההבדלים באיכות הסינון הם גורם חשוב. לי יש תיבות אצל שני ספקי אינטרנט ישראליים, ו-90 אחוזים מהספאם שאני מקבל מגיעים מאחד מהם. אבל מאז שאני משתמש במסנן ספאם בתוכנה, זה לא ממש משנה.
כמובן שהספאם המקומי עדיין שונה מאד מהספאם שמגיע מחו"ל, אבל זה רק עניין של זמן עד ששניהם יפסיקו להתקיים – או לפחות יתקיימו בצורה שונה מזו שהכרנו. הספאמרים משתמשים בתיבות הדואר שלנו לפרסום, ולכן ההתנגשות בינם לבין ספקי תיבות הדואר ותוכנות הדואר היא בלתי נמנעת. לא בגלל שספאם זה מעצבן אלא בגלל שכולם נלחמים על אותו כסף, ובמלחמה כזו ינצח מי שמחזיק ביותר כוח ויותר פוליטיקאים. נגיד, מיקרוסופט או AOL.
כתבתי את הדברים שלפניכם כהמשך לתגובתו של מרק ק. שמופיעה כאן (השישית מלמעלה). ניכר שהדברים של מרק נאמרים מתוך כנות, וללא שמץ של רוע אלא מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית של משרד האוצר היא בבחינת רע הכרחי, או פשוט הדרך היחידה.
לצערי, לא רק מרק חושב כך, אלא אנשים רבים איתם אני מדבר. חשבתי, לכן, שלא יזיק לחדד כמה עניינים שקשורים לדיון הזה ולשאלות שנובעות ממנו.
ראשית התגובה של מרק:
"חסידי השוק החופשי הם לא נגד המסכנים (כלומר בעלי ילדים, מובטלים …) אלא בעדם. הטיעון שלהם (בענק) הוא שכאשר המדינה תפסיק לקחת מאיתנו כסף ולהתערב בכל דבר שאנו רוצים לעשות, הכלכלה תצמח ולאנשים (גם לעניים) יהיו יותר אפשרויות להרוויח כסף בעצמם וכולנו נהיה יותר עשירים גם אם לא בהכרח מאושרים. הרעיון שיש פה מצב של אנשים שהם בעד העניים נגד אלו שהם נגד, קיים רק בתשדירי התעמולה של פרץ ואורלי פדרבוש. ניתן להגיד שמה שחסידי השוק החופשי מציעים לא יפתור את הבעיות אבל הדמוניזציה שלהם היא מגוכחת."
האם "חסידי השוק החופשי" הם נגד ה"מסכנים" או בעדם, זו שאלה מעניינת בפני עצמה. אבל מדבריו של מרק עולה שאלה אחרת, והיא חשובה יותר לענייננו: האם התערבות ממשלתית בכלכלה מועילה או מזיקה. אם היא מזיקה ומיותרת, אזי מרק צודק – צמצום שלה למינימום הוא הפתרון הטוב ביותר למצוקת העניים. אבל מה אם מרק טועה?
הגישה שמציג מרק היא ברוח הליברליזם הקלאסי של אדם סמית'. בספרו "עושר העמים", טבע סמית' את המונח "יד נעלמה", וקבע כי כוחות השוק החופשי מביאים בסופו של דבר את המשק לשיווי משקל. במצב של שיווי המשקל, הביקוש וההיצע נפגשים בנקודה אופטימלית, שבה כוחות הייצור מנוצלים במלואם והמחירים מתייצבים ברמה "טבעית".
תורתם של סמית' וממשיכי דרכו התוותה דרך להתפתחות הכלכלה המודרנית, והנחתה את מעצבי המדיניות הכלכלית במדינות המערב במשך מאה וחמישים שנה. היא פשטה את הרגל בתקופת "המשבר הגדול" (1929-1932), שבו שקעה כלכלת ארה"ב בשפל כלכלי נורא, בדיוק בגלל אי-ההתערבות של הממשל בתהליכים הכלכליים.
כלכלת ארה"ב יצאה סופית מהמשבר רק בזמן מלחמת-העולם השנייה, שגרמה לא רק לייצור נשק אלא גם לייצור הכנסות ומקומות עבודה. אבל את העשור שעד המלחמה, צלחה כלכלת ארה"ב במצב נסבל איכשהו – תוך התפתחות מטאורית בתשתיות, בסעד ובמנגנונים כלכליים – הודות לתוכנית ה-New Deal.
גם הכלכלנים הליברליים השמרנים ביותר, אינם חולקים על כמה מהתיקונים שערכה התוכנית בעקרונות המקוריים של הליברליזם: החשיבות של קיום בנק מרכזי, פיקוח על הפעילות הפיננסית ועל הבורסה, אכיפת "יחס רזרבה" על פקדונות הבנקים, קיום מדיניות לאומית לשימוש במשאבים הטבעיים ולהקמת תשתיות, עיגון בחקיקה של ההגבלים העסקיים, ועוד כהנה וכהנה.
מבקרי ה-New Deal טוענים שהתוכנית הזו לא באמת הביאה לצמיחה משמעותית בכלכלת ארה"ב, אבל גם הם כמעט ולא חולקים על כך שהיא זו שהצילה אותה מקריסה מוחלטת. ולכן כדאי אולי להתייחס ברצינות לכמה מהטענות שהציג של ג'ון מ. קיינס, אחד המוחות שמאחורי התוכנית הזו, בספרו "התיאוריה הכלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף", שראה אור ב-1936.
אני רוצה להתייחס באופן ספציפי לשתי טענות שהוא מציג בספר:
א. פעולת "היד הנעלמה" במשק "תקין" ויציב, היא מהירה ורצופה. אבל במשק בלתי יציב, או כזה שנמצא במיתון עמוק, אי אפשר לסמוך עליה. הזמן שייקח לה לייצב את המשק עלול להיות ארוך. יתרה מזאת: אין שום ערובה לכך שהמשק יגיע לשיווי משקל במצב של תעסוקה מלאה (כפי שסמית' טען) או אפילו קרוב לזה. אדרבא – שפל עמוק יכול לקיים שיווי משקל לאורך שנים רבות.
ב. מדינה אינה יכולה לעמוד בהשלכות המוסריות של מצב כזה, וממילא גם יוצאת נפסדת ממצב שבו חלק מכוחות הייצור מנוטרלים. לכן במצב של מיתון עליה להשתמש בצריכה הציבורית (ולא רק בכלים מוניטריים כמו שינוי שער הריבית על-ידי הבנק המרכזי), ככלי לאיזון הכלכלה.
לא רק בישראל, אלא גם באירופה וארה"ב יש בימינו ויכוח בין כלכלנים "קלאסיים" לבין כלכלנים "קיינסיאניים". עיקר הויכוח הוא לא בשאלה האם צריכה להיות התערבות ממשלתית, אלא מתי ועד כמה. אבל אפילו בארה"ב שבה הכלכלנים הקיינסיאניים הם במיעוט בין מעצבי המדיניות, במיוחד בתקופה של ממשל רפובליקני, המדיניות הכלכלית פחות קיצונית מאשר בישראל.
לדוגמא, בשיא המיתון בארה"ב הממשל האריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה, בניגוד לקיצור תקופת הזכאות בישראל. המטרה הייתה שהצריכה הפרטית של בתי-האב לא תיפגע, כי מאז קיינס מסכימים כמעט כל הכלכלנים שהתוצאה של מצב כזה היא פגיעה בעסקים שמחריפה את המיתון.
עוד אחת מהטענות של קיינס, שעליה מסכימים רוב הכלכלנים בני ימינו: מצב של דיפלציה (אינפלציה שלילית, כמו שכנראה יש היום בישראל) משקף מציאות שבה המשק אינו מגיע לשיא היכולת שלו לייצר. הוצאה של הממשלה לצריכה ציבורית (כולל, למשל, בדרך של הקמת מפעלים שייצרו מקומות עבודה), לא תביא לגירעון לאורך זמן כי ההכנסות הנוספות של המשק ממיסים יהיו גדולות מההוצאה.
ומדוע זה לא נעשה בישראל? כנראה כי בין הכלכלנים הבכירים בבנק העו
למי, בקרן המטבע העולמית ובחברות דירוג האשראי, השיטה הזו נחשבת פחות טובה, או אפילו פסולה. במשרד האוצר מעדיפים לשאת חן בעיני הגורמים האלה, בתקווה למשוך משקיעים זרים לישראל.
זו אסטרטגיה לא רעה, רק שהיא באה במחיר של פגיעה בזכותם של אנשים לחיות בכבוד. כאן עולה שאלה אחרת: האם על המדינה להבטיח חיים בכבוד לאזרחיה גם בטווח הקצר, או לדאוג קודם לשגשוג (התיאורטי) בטווח הארוך.
דעתי האישית היא שעדיף עוף אחד בפה משניים על העץ. גם אם נסכים שהמשק הישראלי חולה, ספק אם התרופה היא להרעיב חלק מאיבריו. כל רופא יגיד לכם ששיטת ריפוי כזו, סופה להביא לנמק שיהרוג את הגוף כולו.
וכדאי לקרוא גם את הרשימה של יוסי לוי על מחקר האוצר בנושא שכר המינימום, כאן.
בטור שכותרתו "העוני כמשבר לאומי", הצטרף בתחילת השבוע שעבר סבר פלוצקר לאופנת הכתבים הכלכליים המגנים את העוני, ואת המדיניות הממשלתית שגורמת לו.
לזכותו של פלוצקר ייאמר, שדיבר על הפגיעה בשכבות החלשות גם כאשר אחרים גמרו (את ההלל) על הקיצוצים בקצבאות הילדים, ומהלכים דומים. אבל הפעם, על רקע פרסום הדו"ח החדש לפיו כ-20 אחוזים מתושבי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני, סבר התעלה על עצמו והגדיר את המצב כ"פצצת הזמן הלאומית של ישראל", ואף הוסיף כי "אין בכל תחום חיינו האזרחיים אף בעיה שבוערת יותר מהעוני, אף פצע שמדמם ומסוכן ממנו".
בטור שלו פלוצקר סוקר את הגורמים לתופעת העוני, ומעמיד בראשם את האבטלה:
"מה גרם לזינוק בעוני ולהפיכתו למחלה מספר 1 של החברה האזרחית הישראלית? קודם כל גרם לכך המיתון הממושך והאבטלה הגבוהה שנבעה ממנו. האבטלה היא מחולל העוני העיקרי: אזרח שאינו מועסק, העוני משתלט עליו ועל משפחתו".
"גורם רב עוצמה נוסף בהחרפת העוני היה הייבוא הבלתי מרוסן של עובדים זרים. העובדים הזרים דחקו את רגלי הישראלים ולחצו כלפי מטה את השכר לפועלים לא מקצועיים. רבבות ישראלים הידרדרו בגללם לעוני".
בהמשך, הוא מאשים את מדיניות הרווחה הכושלת של ממשלות ישראל:
"בשנים האחרונות פעלו הממשלות בישראל במישרין להגדלת העוני. בהינף גרזן תקציבי קוצצו בעשרות אחוזים תשלומי הרווחה הסוציאליים של הביטוח הלאומי…"
אבל אם חשבתם שסבר יוותר על הטיעונים הדרוויניסטיים, נכונה לכם אכזבה:
"להתרחבות העוני גרם גם המשטר המעוות של קצבאות הילדים ושל התמיכות בתלמידי הישיבות. קצבאות הילדים עודדו ילודה יוצאת דופן דווקא בשכבות חברתיות (המוסלמים, החרדים) שאין ביכולתן לפרנס משפחות גדולות: בכך הן קיבעו את שכפול העוני מדור לדור. בנוסף לכך אפשרו התמיכות למאה אלף גברים חרדים בגיל העבודה להתנתק ממעגל התעסוקה ולחיות על חשבון אחרים – משלמי מיסים, משפחה, קרובים, סעד. לחיות, כמובן, מתחת לקו העוני".
במחשבה ראשונה, הדברים שאומר פלוצקר עשויים להישמע הגיוניים מאד. ישנם מגזרים מועדים יותר לעוני, והקצבאות לא עוזרות להם להתעשר אלא מנציחות את מצבם. אבל הביטוי "לחיות על חשבון אחרים", מסגיר את המקור וההקשר הנכונים של טיעונים מהסוג הזה: בגישות שמעדיפות להאשים את העניים בעוניים.
פלוצקר אמנם טורח להוסיף בהמשך שעל המדינה לספק יותר הזדמנויות תעסוקתיות למגזר החרדי, לערבים, לבדואים ולעולים. בזה הוא חוזר ונוגע בלב הבעיה: העוני הוא מעל לכל תוצאה של אבטלה מבנית, שנובעת ממדיניות כלכלית כושלת במשך שנים רבות. אבל כשהוא אומר שהקיצבאות מנציחות את הבעיה הוא מחזק את ידיהם של מי שמאשימים את הרעבים בעצלות ואת המקופחים בחוסר מוטיבציה.
כמובן שהוא לא אומר אף מילה על כך ששכר המינימום הנהוג בישראל (3335 ש"ח) הוא משהו שאי אפשר לחיות ממנו, ושיש בישראל מעסיקים מנוולים שלא משלמים גם אותו. הוא לא מזכיר ברמז את הלנות השכר – גם של עובדי מדינה. את מוסר התשלומים הלקוי – גם של משרדי הממשלה. או את העובדה שתעשיית הייבוא של עובדים זרים נועדה להעשיר שני סוגים של אנשים: סרסורי זונות ועבדים שמרוויחים כסף על כל "ראש", ונוגשי עבדים שרוצים לשלם פחות משכר מינימום.
כך שמסתבר שגם כאשר סבר פלוצקר חוזר לכור מחצבתו הסוציאליסטי, הוא נשאר ליברל במידה. עדיין לא קורא לילד בשמו: העוני הוא לא רק תוצאה של מדיניות כושלת, אלא גם של אכיפה כושלת, של ניכור ושל ניצול.
והרי גם האבטלה היא לא תופעה חדשה. "200 אלף איש איבדו את עבודתם" אמרה תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה בשנת 1999. ואהוד ברק דיבר על הזקנה במסדרון. כי גם אז הייתה אבטלה והיו מעסיקים מנצלים והיה שכר מינימום נמוך מדי. וגם אז הייתה מערכת הבריאות כושלת ומושחתת ומסואבת, כמו רוב מוסדות המדינה. וגם אז אכלה השחיתות בכל פה את המשאבים המוגבלים של המדינה, ולא השאירה די כסף לחיים בכבוד. אז מה התעוררת, סבר?
וגם נמאס קצת העיסוק התקשורתי הזה בהרגלי הריבוי של כל מיני מגזרים, כאילו היה מדובר בדגי בריכות ולא בבני אדם. השאלה מדוע ישנם כל-כך הרבה ילדים, היא דרך מעודנת להתחמק מהשאלה מדוע הם רעבים.
וסבר הוא רק משל
קצת לפני סיום, שופך פלוצקר עוד קצת אור על דרך המחשבה שלו – על המוטיבציות וגם על המטרות: "מי בכלל ירצה להשקיע במדינה שכל אזרח חמישי וכל ילד שלישי בה חיים מתחת לקו העוני – תהיה רמת החדשנות הטכנולוגית בה גבוהה ככל שתהיה?… עד שנת 2010 חייב שיעור הישראלים שמתחת לקו העוני לרדת ל-15 אחוזים, ושיעור הילדים העניים לרדת ל-20 אחוזים…"
האם זו צרתנו? שלא ירצו להשקיע בישראל (אגב, ממש לא בטוח שזה נכון, כי שכר עבודה נמוך דווקא מאד מושך משקיעים)? והאם אלו המטרות שלנו – השגת יעדים סטטיסטיים?
אולי המטרה צריכה להיות שלא יהיו בישראל ילדים רעבים? משפחות שפונו מביתן בגלל חוב על המשכנתא? שלא יהיה אף בית אב שינותק מרשת החשמל כי לא היה כסף לשלם את החשבון? שלא יהיה אף עובד מדינה שמכר את עתידו לשוק האפור כי לא קיבל משכורת במשך שנה וחצי?
אולי המטרה צריכה להיות לנקות את מחנינו מזוהמת הסחר בנשים, השוחד, השחיתות, ניצול העובדים, ותופעות נוספות שכולן קשורות קשר הדוק זו לזו. אולי מטרה ראויה היא להבין ולהסביר ששנאת ערבים או חרדים או נכים – אינן שונות זו מזו. אולי המטרה היא להיות מדינה שיש
בה פחות עוול.
ואולי כדי לקדם את המטרות הללו, הגיע הזמן שאנשים כמו סבר פלוצקר, אחד הכותבים הכי נקראים ומשפיעים בישראל, ינקטו בלשון פחות מצוחצחת ויקראו לילד בשמו. שהם ישתמשו בכוחם כדי לשנות את מציאות החיים הזאת, ובתור התחלה יכו על חטא, בכנות וביושר. יודו בליקוי המאורות. יודו שטחו עיניהם מראות עד שחשו את האדמה רועדת תחת רגליהם. גם אתה מר פלוצקר היקר – זה אולי מעט מדי, אבל לא מאוחר מדי.
