משהו קצת שונה

אם השם "למה אתה לא רץ" אומר לכם משהו, אז בטח תשמחו לדעת שיש המשך. אם לא, אבל ענייני קדושה לא זרים לכם, אז שווה להקדיש כמה דקות נינוחות. אם סתם אתם אוהבים כתיבה בהירה וכנה וחפה מכל אגו, אז אולי תמצאו שזה מעניין ואפילו מרגש. ואם אתם אוהבים אתרי פלאש וקו איורי רומנטי אז כדאי לעקוב, כי בטח יצא פרוייקט יפה.

 

פרוייקט הטחינה הגדול

 

מבוא לטחינה

מבוא ומתכון בסיסי למה טחינה?
מה רע בטחינה מוכנה? מדוע עדיף להכין טחינה בעצמכם
עשה ולא תעשה בהכנת טחינה כללים ועקרונות בהכנת טחינה.
תוספות ושיפורים איך מכינים טחינה טעימה אפילו יותר.
מגדיר הטחינה ביקורות והמלצות על מוצרי טחינה גולמית.

הטחינה ואנחנו

הטחינה וסוד האושר מדוע אכילת טחינה משפרת את מצב הרוח.
טחינה כתרבות הטחינה בתרבות הקולינרית הישראלית.
טחינה מסוכנת? האם לטחינה משכם מוסיפים כימיקל מסוכן?
הטחינה של רושדי בארכה, מותג טחינה חדש, יוצא לדרך. 

מתכוני טחינה נוספים

סנייה מאכל תאווה ערבי, עם בשר וטחינה (ספי)
סלט עגבניות בטחינה טעים, ועושה סוטול נעים.
עוגיות טחינה יש כאלה שקוראים להם עוגיות חלבה.
עוגת חלבה שהיא בעצם עוגת טחינה.
סלט חצילים בטחינה אל תתעכבו מדי על הכמויות. לכו עם הרגש.
גלידת טחינה בבלוג "קרובים לצלחת", באדיבות הצביץ.

טעים לאכול עם טחינה

מתכון לחומוס כנ"ל. לחומוס מעדיף להשתמש בטחינה היונה או אל ארז.
מתכון פלאפל מנצח בבלוג-האח חומוס להמונים. נסו אותו.
מתכון לסחוג פשוט מאד להכנה וטעים בטירוף.
במיה ברוטב עגבניות הולך נהדר עם טחינה.

טחינה ברשת

לינקים נוספים אפשר למצוא באינדקס הטחינה

פרוייקט החומוס

חומוס להמונים בלוג החומוס הראשון בעולם.
מתכונים נוספים חומוס, מסבחה, ארבעס, אורז עם חומוס, חומוס עם פטריות/כבדים/בשר, במיה בעגבניות, סחוג, פלאפל, מלבי, ועוד.
חומוס ב-ynet ענבל קליין על בלוג החומוס ועל חומוסייה אורגנית.
The Humus Blog הגירסה האנגלית. The English version.

מגדיר הטחינה הישראלי הראשון

כדי למצוא טחינה גולמית טובה באמת, תצטרכו להרחיק לשווקים, לבלוש במכולות, או לקנות אצל ירקן שלא חושש לחצות מדי פעם את גדר ההפרדה, בדרך למקומות בהם מכינים טחינה כמו שהכינו פעם. וכשסופסוף תמצאו אותה – תדעו לזהות?
הרשימה שלהלן לא כוללת (בינתיים) את כל סוגי הטחינה הגולמית שאפשר להשיג בארץ, וכנראה שאפילו לא את כל המוצרים הטובים בתחום (העירו לי, למשל, שטחינת "הנסיך" חסרה, והוספתי). אבל היא עשוייה על טהרת הישראליות – שמונה סוגים של טחינה גולמית מובחרת מתוצרת מקומית. שש פנינים של תוצרת שומשום טהורה, שההשכלה הקולינרית שלכם לא יכולה להיות שלמה בלי שתטעמו מהן לפחות פעם.

הנערצת
טחינה היונה
הטחינה המיתולוגית של קראוון משכם נחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שבנמצא. היא אפורה בהירה, כמעט לבנה, עדינה להפליא במרקם ובטעם. התכונות האלו הפכו אותה לבחירה המועדפת במתכוני החומוס של כמה מהחומוסיות הטובות בארץ, מה שבוודאי תרם עוד לשמה הטוב.

ישנה דעה רווחת, לפיה חומוס הוא טוב יותר ככל שהוא בהיר יותר. מעשית, מדוייק יותר לומר שחומוס כהה מדי עשוי לעיתים מגרגרי חומוס פחות טריים, או מיבול ירוד. אבל מכיוון שאף אחד לא חסין לחלוטין מפני דעות קדומות, החומוס הבהיר והטחינה הבהירה – קצת כמו האפרסק מ"המין הלבן" – תמיד זוכים בכל התשבחות.
למרבה המזל, היונה היא אכן טחינה מובחרת שבמובחרת. לא רק טעימה ועדינה אלא גם מתמסרת – קל לעבוד איתה (בעיקר אם מערבבים כמו שצריך), היא מקבלת באהבה טעמים שונים. זו טחינה שקשה ליפול איתה.
בעד עדינה וטעימה
נגד לפעמים היא עדינה מדי
מסקנה קלה כציפור ונעימה לחיך.
 
המבלבלת
טחינה סמל היונה
למרות הדמיון בשם, לא מדובר בטחינה של קראוון. אם יש לכם ספקות, שימו לב לכיתוב המדוייק: "טחינה לבנה, סמל היונה, שמשם נקי". אם תתעמקו, תגיע לשלוש מסקנות

בלתי נמנעות:
א. ששמה המקורי של הטחינה, השם "הרשמי" לפחות, נועד כנראה להיות "טהור"; "סמל היונה" הוא כינוי שדבק בה, בטח לא במקרה.
ב. שהציור הוא כנראה לא של יונה, אלא משהו שמזכיר יותר שחף.
ג. שלמרות שמדובר בטחינה די שונה מהיונה, היא לא רעה בפני עצמה.
מה שיש לנו כאן היא טחינה קצת פחות עדינה, אבל בעלת אופי. הצבע – משהו שבין אפור לזהוב, הטעם – עשיר קצת יותר מאשר היונה המקורית. דומה אולי קצת לאל הילאל (ע"ע).
בעד טחינה עם אופי
נגד לא עדינה כמו היונה
מסקנה מספיק טובה בשביל שיהיה לה שם משלה.
 
הדבשתית
טחינה אל'גמל
יש אנשים שאם תשאלו אותם, יטענו בתוקף שטחינה הגמל, היא ולא אחרת – בטח לא

היונה – רק היא הטחינה הטובה בעולם. אחרים יטענו את ההפך המוחלט, ובאופן מעשי –

אכן מדובר כאן  בהפך המוחלט אם משווים ליונה.
הטחינה של מפעל אל'גמל, גם הוא בשכם, היא טחינה כבדה בעלת גוון אפור, עכור משהו. היא סמיכה יותר, מרירה יחסית, והטיפול בה דורש יותר מיומנות.
בקיצור: זו לא טחינה למפונקים, או לאנשים שכל שמץ מרירות גורם להם לעקם את האף. תחשבו על קפה ערבי שחור כפחם, שרוף היטב, עם ארומת הל מסמאת – טחינת הגמל היא המקבילה בעולם השומשום. אם אתם עושים את צעדיכם הראשונים בתחום, אולי זה לא המקום להתחיל בו.
בעד טחינה עם נוכחות. כבדה ועשירה
נגד מרירה יותר ופחות ידידותית למשתמש
מסקנה למתקדמים.
 
המפתיעה
טחינה אל הילאל
פגשתי בה בחנותו של ירקן, אצלו נהגתי לקנות טחינה יונה בימים הכי שחונים של האינתיפאדה. בימים ההם קשה היה למצוא את הטחינה המובחרת אפילו בשוק לווינסקי (שבו, כידוע, יש הכל), וכששאלתי את הירקן האם הטחינה הזו, החדשה, היא היחידה

שיש לו, הוא טען ברצינות גמורה שהיא מצויינת. "כמו היונה?" שאלתי. "אפילו יותר" הוא ענה.
ובכן, מה אומר לכם – מסתבר שגם באום אל-פאחם יודעים למעוך שומשום. מדובר בטחינה טובה, אפילו טובה מאד, ובעיקר טחינה שלא ממש דומה לאף טחינה אחרת שתטעמו.
יש לה צבע זהוב, יפה, שמזכיר שומשום קלוי. הטעם שלה אגוזי, כמעט מתקתק. היא כל-כך טעימה שמספיק להוסיף לה קצת מים, ולכל היותר כמה טיפות לימון וקמצוץ מלח, כדי שכל מי שיטעם אותה ישאל אתכם איך הכנתם אותה. אפשר גם לאכול אותה כפי שהיא, גולמית, בכפית (האמת היא שאפשר לעשות את זה עם כל טחינה, אם אתם אכלני טחינה מנוסים).
בעד טעימה לאללה
נגד יש כאלה שחושבים שיש לה "יותר מדי" טעם
מסקנה אתם חייבים לנסות אותה.
 
המסתורית
טחינה אל ארז [אתר היצרן]
אם אתם מזדמנים לחומוס בהדונס (ליד גשר ההלכה, כמאתיים מטר בכיוון רמת-גן),

שימו לב לקופסאות הפח הגדולות של הטחינה שמונחות לפעמים ליד הקיר. אם כבר אכלתם במקום, ושאלתם את עצמכם מה סודו של החומוס הזה, אז התשובה טמונה במידה לא מבוטלת בטחינה. עמי, בעל הבית, אולי היהודי שהכי מבין בחומוס בעולם, מאמין שאין טחינה טובה יותר מאל ארז – ואני, קטונתי, מי אני שאשבור לו את המילה.
אל ארז מיוצרת בנצרת, ולמרבה הצער היא מגיעה לאזור א' בעיקר בפחים, אבל אם תחפשו היטב בפאתי שווקים ובמרכולים תצליחו למצוא אותה מדי פעם גם במיכלי פלסטיק. בתוכם, תגלו טחינה אפרפרה ומעודנת, מין ווריאציה על ז'אנר היונה, שאם אינה הטובה ביותר שישנה אז בוודאי שמור לה מקום טוב בצמרת. מה שבטוח: היא הולכת מצויין עם חומוס.
בעד מעודנת ועדיין בעלת נוכחות
נגד קשה מאד למצוא אותה
מסקנה לא תצטערו.
 
הוותיקה
טחינה זהב
קשה להאמין, אבל כן, גם יהודים מקריית מלאכי יכולים לעשות טחינה טובה. לאחרונה הם חידשו קצת, ויש מכלים שונים עם טחינה קצת שונה בתוכם. בגירסה המקורית (עכשיו במכלים הגבוהים והמעוגלים יותר) היא בעלת

גוון אפרפר-זהוב, טעם נקי אבל עשיר, סמיכה במידה. פחות עדינה מהיונה ומאל ארז, פחות תוקפנית מאל'גמל וסולידית בהשוואה לאל הילאל. טחינה כמו שטחינה צריכה להיות, וכפי שהייתה בכל העשרים ומשהו שנים אחרונות לפחות – מהרבה לפני שהגיעו לכאן כל הטחינות האחרות (וסביר להניח – שנוסדו חלק ממפעלי הטחינה שמייצרים אותן).
את הגירסה החדשה (כנראה שומשום ממקור אחר) אני אוהב גם, למרות שטיפה פחות. בכל אופן, בתור מי שדי גדל עם טחינה זהב בפה, והשתמש בה במשך השנים האלה לא מעט, אני גם יכול לומר שבגדול טעמה רק השתפר עם השנים. בקיצור: גאווה ישראלית.
בעד טעם עשיר ומאוזן, קל יחסית למצוא אותה
נגד צריך לערבב טוב
מסקנה טחינה כמו שצריך.

הנדירה
טחינה ירושלים
נתקלתי בה לפני כשנה במינימרקט ברחוב שד' ירושליים ביפו, וקניתי מתוך ספקנות מהולה בחשד מסויים.

"טחינה ערבית מסורתית", "מומלץ ביותר", ציור של יונה לבנה – נראה כמו טחינה שמנסה להיות משהו שהיא לא.
במפתיע, טחינה ירושלים נתגלתה כפנינה אמיתית. טחינה זהובה, עם מרקם עדין וטעם עשיר בעל גוון קל של מתיקות. מזכירה קצת את אל-הילאל, אולי אפילו טובה ממנה.
לא נתקלתי בה שוב מאז, ואני לא יודע האם היא עדיין מיוצרת ואם כן תחת איזה שם (לא נדיר שמפעל טחינה אחד מייצר מוצרים בכמה שמות שונים). אבל אם אתם נתקלים בה, או בטחינה אחרת שמגיעה ממפעל א.ח.ש תעשיות הירושלמי, נצלו את ההזדמנות שאולי לא תשוב וקנו אותה (וספרו איפה מצאתם ומה). יש גם הכשר של בד"צ.
בעד מצויינת
נגד קשה להשיג
מסקנה תמיד כדאי לנסות מוצרי טחינה לא מוכרים.

העממית
טחינת הנסיך
בין מוצרי הטחינה שאנשים מספרים שגדלו עליהם, שמור מקום של כבוד לטחינה הזו שמגיעה מהכפר עילבון עם השגחה של הרבנות טבריא (כך במקור). אחרי שנים בהן הייתה נפוצה בפריפריה, אפשר למצוא אותה פה ושם גם במרכולים באזור המרכז, ושווה בהחלט לנסות – בעיקר אם אתם מחובבי הטחינה המלאה.

טחינת הנסיך היא אחותן ה"טבעית" של טחינה זהב, טחינה אל הילאל וטחינה ירושלים. זו טחינה זהובה סמיכה, עם טעם שומשומי עז שאין בו זכר לשום ניסיון לשיפור טעם, טבעי או מלאכותי. למרות שלא בדקתי את העניין, אני מנחש שהיא לא פחות "מלאה" ממוצרי טחינה יקרים שיצרניהם מכריזים עליהם שהם מלאים. והמחיר – גם זה שיקול בסופו של דבר – הוא בדרך-כלל סביב ה-9 שקלים או פחות, כלומר מדובר באחד המוצרים הזולים בתחום.
מי שגדל איתה, לא צריך הסברים ונימוקים. מי שהתרגל לטעם העדין של "היונה", או מוצרי טחינה מז'אנרים קרובים, עלול להירתע מה"אדמתיות" של טחינת הנסיך, מהמרקם הבסיסי והגס מעט. בכל אופן, אם התרגלם לטחינה מלאה כדאי לכם לנסות את הטחינה הזו.
בעד טעם בסיסי ואמיתי, מחיר עממי, "מלאה"
נגד פחות טעימה מכמה מוצרי טחינה אחרים
מסקנה למתקדמים עם זיקה לפריפריה.

מגדיר הטחינה הוא חלק מפרוייקט הטחינה הגדול.
פורסם לראשונה ב-ynet.

פוליטיקאים והולכי על-ארבע

ynet מדווח על שיחה אמיתית שהתנהלה בכנסת.
ח"כ ענבל גבריאלי לח"כ אחמד טיבי: "כדאי לך להתקזז איתי, כי כשימות הכלב תרצה גם אתה קיזוז".
ח"כ אחמד טיבי לח"כ ענבל גבריאלי: "את האשה הכי וולגרית בכנסת".
נאזם באדר, מנהל סיעת חד"ש-תע"ל ל-ynet: "גבריאלי פגעה ברגשותיו של ד"ר טיבי בצורה בוטה ונבזית".

אין ספק, האמירה של גבריאלי היא פוגעת ומעליבה, אולי אפילו וולגרית וייתכן גם שנבזית. אבל היא בטח לא מקורית. לפי פרסומים שונים בעיתונות, גם מובארק (בהסכם קהיר), דחלאן (בקיץ שעבר), ופוליטיקאים בכירים אחרים, כינו כבר את ערפאת בשם הזה (לפירוט ודיון קצר בנושא בקרו כאן). אולי משם קיבלה גבריאלי את הרעיון? או אולי מהפתגם (הערבי) "כל כלב בא יומו"? או אולי מהכינוי הציורי שהעניק בגין לערפאת, "האיש עם השערות על הפנים"? לגבריאלי פתרונים.
ובפרס הראשון בפוליטיקה נקייה זוכה מר סילברסטיין שבעזרת בליץ של יח"צנות הצליח לקמבן לעצמו מקום טוב באמצע. אם אתם מגגלים את הצירוף SEO moreno מדי פעם בטח תבינו למה אני מתכוון.

הישראלי המכוער?

בפוסט הקודם שלי טענתי שקשה לקיים היום באינטרנט דיון אמיתי, משום שהרעש שיוצר המיעוט עולה על השקט של הרוב הדומם. אני רוצה לחדד את הנקודה.
הסטריאוטיפ של הגולש הישראלי העכשווי דומה מאד לסטריאוטיפ של "הישראלי המכוער". זה שמרעיש ומתחצף, דוחף בתור, משאיר אחריו לכלוך בכל מקום שהוא נמצא, גונב ברזים ומגבות, וגורם לזה שבכל מיני מקומות בעולם שונאים ישראלים. אותו ישראלי מכוער – לפחות כך זה נראה – הוא גם זה שצועק "מוות לערבים" במשחק כדורגל, וגם זה שמככב כ"טרול" בכל מיני פורומים.
כמובן שזו פיקציה. אין ישראלי מכוער, וספק אם הישראלים מכוערים במיוחד בהשוואה לעמים ואומות אחרים. אנחנו אולי מבטאים את הכיעור שיש בנו באופן חינני ומובהק שמאפשר לזהות שמדובר בנו, אבל אפשר לנחש שלכל עם ומדינה יש את הכיעור המיוחד שלה, או את המכוערים המיוחדים שלה.
דווקא באינטרנט, קל לראות כיצד התופעות שאנחנו מגדירים כ"כיעור" הן בעצם כאלו שבהן מיעוט קטן משחיר את פני כולנו. קל לראות שרוב קהל הגולשים בישראל הוא פסיבי – לא משתתף בדיונים, לא מגיב, לא מביע את דעתו. כמיליון בתי אב בישראל מחוברים לאינטרנט, ומאחוריהם מסתתרים לפחות שני מיליון גולשים. מתוכם, רק עשרות אלפים מביעים את דעתם באינטרנט – בצורה יותר או פחות נעימה.
חמש מאות  תגובות מתלהמות על ידיעה בנושא פוליטי, יכולות לשכנע שכל מי שקרא את הידיעה הוא גולש חמום מוח וגס רוח. מעשית, ספק אם התגובות הללו מייצגות יותר מאחוז אחד מהאנשים שקראו את הידיעה. כאשר גולש או שניים הורסים דיון בפורום, שבו השתתפו עשרה או עשרים גולשים אקטיביים, ועוד עשרות או מאות גולשים פאסיביים (שרק קראו את ההודעות ולא כתבו בעצמם), זהו שוב – מיעוט שבמיעוט שפוגע בתרבות הדיון.
אני לא חושב שהפתרון הוא להשתיק את מי שמביע דעה שאנחנו לא אוהבים, או מביע אותה בצורה שאנחנו לא אוהבים. אני חושב שהרוב הדומם צריך להתחיל להשמיע את קולו ולומר את דעתו. הבעיה היא לא אצל אלו שמדברים אלא אצל אלו ששותקים.

המעי הגס של אינטרנט

ניוזלטר "חיים ברשת" של נענע, פרסם אתמול כתבה של עמיחי יעקבי, תחת הכותרת "הלב הטוב של אינטרנט". היא עוסקת באחוות הרשת, תופעה לא חדשה כשלעצמה, שמפתיעה בכל פעם מחדש – גם את יעקבי:
"כאלה אנחנו באינטרנט. טובים יותר, ידידותיים יותר, מסבירי פנים יותר ונכונים לסייע ולהושיט יד. מי מאיתנו לא התפלא לגלות, כמה גולש אלמוני בצד השני של הרשת, שמח לחפש בשבילו את מה שהוא צריך, ובמקרה הצורך גם למצוא ולשלוח במהירות את הקובץ המבוקש, או התשובה הרצוייה במייל?"

טוב ויפה וגם נכון אבל כבר לא רלוונטי, אני חושש.
לאותה אחוות רשת, שכולה אחוקיות ונתינת חינם, היה מקום חשוב בתרבות האונליין של שנות התשעים. אם זה היה ב-BBS-ים או ב-IRC, בצ'אטים ובפורומים, תמיד הרגשת שאתה עם אנשים טובים. תמיד נשבה רוח טובה.
הרשת של שנות האלפיים – בואו נודה בזה – היא רשת של ניבולי פה ולשון רעה. בטוקבקים, בפורומים.
אשם המיעוט, אבל מכיוון שהרוב דומם קשה לזכור את קיומו. ובינתיים, אין דיון, אין דיבור, אין קהילה ואין אהבת חינם. יש קמצא ובר-קמצא והמון אנשים שותקים.

שנה טובה+מתוקה+דרושים

מנהג כזה עשו להם היהודים
לפתוח כל שנה בהתנצלות
שזה ברור, מובן, והגיוני
ויש על מה –
את רוב שאר הימים הם מקדישים למעשי נוכלות
 
הרי ידוע שבכל אחד מהחגים
ישנה שמחה, אבל יש גם שמחה לאיד
בפסח זה פרעה, המן זה בפורים
ויש גם עוד
אך הפרנציפ הובן, אפשר לחסוך את הפירוט
 
גם בימים של חול, שאין בהם מועד ולא שבת
היהודי רגיל, כל השנה כמעט
לרוץ רכיל (או לפחות ללכת)
לעלוב ולהשמיץ, להיות חצוף
ולפעמים להיות גם מניאק בפרצוף
 
לדחוף בתור, לשלוח יד, לתת בראש
לתקוע כף, לתקוע ברז ולברוח
לדפוק כנף, למעוך פגוש
לתחמן וגם למרוח
להיות קטן קטן
להתענג על המתיקות המרושעת של החירות
 
לכן, עד דמדומי הערב הקדוש
עשה מאז ומעולם כל יהודי חשבון פשוט
האם הייתי דרעק ממש
– או נאחס בלבד
או אם חלילה הבאתי אותה בצדיקות
 
והאמת, יצאנו פארש בדרך-כלל
אבל
ידענו להגיד סליחה
להצטער מכל הלב
למחות דמעת שמחה; להתאהב, לרגע, בכנות
שעה שהתנצלנו וביקשנו מחילה
 
והאמת, גם להתקשר לומר שנה טובה זה טוב
וקל, ולא עולה ביוקר
אם לא הספקתם לעשות את זה בבוקר –
עשו את זה עכשיו
ואם אפשר, בקשו סליחה 
אם לא על אשתקד, בשביל הפעם הבאה
 
ותסלחו גם לי
על כל מה שהבטחתי ושכחתי
על כל מה שרציתי
אבל לא הצלחתי
ועל הבלאגן הזה בראש, שבגללו
גם כשבאתי לנקות יצא שלפעמים לכלכתי
שנה טובה.