זרע הפורענות – בשבח התזה על ההתזה

ושוב, מחקר חדש מחזק את הקשר בין נוזל הזרע ושמחת החיים, מספר ynet. קשה, להבליע את החיוך, ועוד יותר קשה להחליט אם זה משעשוע או שמחה. אז מה אתם אומרים – האם מאחורי המחקר עומדים חוקרים או שעומדות חוקרות? ולמה התכוון הכתב בהבלחה הלאקונית "לא נבדקה עדיין ההשפעה במין אוראלי" (פסקה לפני אחרונה, משפט אחרון). האם יהיה מוגזם לנחש שבמחקרים עתידיים תיבדק גם ההשפעה במגע עם עור הפנים או הגב?
לא שאני חלילה מפקפק בשיטת המחקר, אבל אני נוטה לחשוד שהממצא האמיתי הוא שלייטקס גורם לדיכאון (משהו שהרבה גברים כבר גילו מזמן). תקראו.

13 בספטמבר 2004 – 3:10 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (4)

מכתב גלוי לשר פורז

שלום לך כבוד השר פורז. אתה יודע, כבוד השר, מספרים לי שאתה איש רגיש מאד. שאתה צמחוני, שאתה מגדל תריסר חתולים. בכתבה אחת אפילו קראתי שכבוד השר "לא רומס ג'וקים, לא חובט בזבובים ואם הוא לוכד עכבר בביתו, הוא מחזיר אותו אחר כבוד, בריא ושלם אל השדה". אומרים גם שאתה משכיל, ידען ואפילו איש חריף.
לכן אני מודה שקצת ציער אותי לקרוא את מה שטוענים שאמרת, שבישראל "אין אנשים שהם ממש רעבים… אוכלים אולי אוכל פשוט, לחם שחור, מורחים במרגרינה פשוטה, לא אוכלים קוויאר, איקרות, פירות אקזוטיים – אבל להגיד שאין להם כסף כדי לקנות לחם זה מוגזם".
 
כיוון שריגשו אותי מאד הסיפורים על היחס הטוב שמקבלים בביתך חתולים, עכברים, ואני מניח שגם כלבים (למרות שאין לי מידע בדוק בנושא), אני קצת תמה על הדברים האחרונים האלה. רציתי לספר לך סיפור ולהקשות בשאלה.
פעם, בימים שגרתי בסמוך לשכונת התקווה, נהגתי ללכת בכל שישי בצהריים אל השוק ולקנות ירקות לשבת. לפעמים, כבוד השר, הייתי מוצא שם עגבניות נהדרות בשניים או שלושה שקלים לקילוגרם. שמחתי בהן שמחה גדולה, כי ידעתי שאותן עגבניות היו עולות לי בתקופה ההיא שמונה או עשרה שקלים לו קניתי אותן שלושה ק"מ צפונית משם.
אתה מבין, כבוד השר – בישראל, גם אנשים שמתפרנסים איכשהו בכבוד, עדיף להם לקנות עגבניות בשוק התקווה. אחרת, ידם לא תשיג להאכיל אפילו שלושה או ארבעה חתולים, שלא לדבר על תריסר.
לכן, כבוד השר, שמחתי בחלקי. העיבה קצת על שמחתי העובדה שתמיד ראיתי בפאתי השוק אנשים שאוספים מהכביש שאריות של אותן עגבניות. אז הבנתי, כבוד השר – יש אנשים שקונים עגבניות ביוקר, יש שקונים אותן בזול, ויש שאוספים אותן מהכביש. זה היה לפני כשלוש שנים.
 
עכשיו בוא נחשוב, כבוד השר החכם והרגיש מאד מאד פורז: האם לדעתך מצבם של אותם אנשים השתפר בשלוש השנים האחרונות? מה לדעתך הסיכוי שהם מצאו עבודה, או שקצבאות הביטוח הלאומי שלהם גדלו, או שמצב בריאותם השתפר?
אם זה עוזר לך, חשוב על זה כך: לפני שלוש שנים היו שלושה חתולים – אחד אכל מזון פריסקיז רטוב מקופסאות פח; שני אכל קט-לי יבש משקית; שלישי חיטט בפח הזבל. למי יש היום פרווה יפה יותר? שפם בוהק ומחודד? אף לח ועיניים נוצצות? ומי מבין השלושה נראה היום כמו פגר, עלוב ובזוי ומחניק יללות שוברות לב?
בינינו, כבוד השר החכם והרגיש פורז, לא היית מרחם על חתול כזה ומכניס אותו הביתה? וכשהיית מכניס אותו הביתה, האם היית מגיש לו לחם עם מרגרינה או קוויאר ופירות אקזוטיים?
אתה יודע מה, כבוד השר – אולי בכל זאת זה לא היה הדבר הכי חכם ורגיש לומר.
 

נ.ב. לחם ומרגרינה זה לא טעים, לא מזין, עושה צרבת, ומגדל אנשים חולים שעולים יותר כסף למערכת הבריאות. מה שכן, זה באמת תענוג גדול לאכול לחם ומרגרינה בזמן שהעירייה, חברת החשמל או הבנק שולחים אליך את ההוצאה לפועל. מצד שני, כמה טוב שאפשר לכבד אותם בלחם ומרגרינה.

12 בספטמבר 2004 – 21:15 קטגוריות: בחירות 2006 | תגובות (48)

חוזר לכתוב

בזמן האחרון קיבלתי כמה אימיילים מקוראים נאמנים שאמרו שהם מתגעגעים אליי.
אני מספר את זה, לא כדי שתדעו כמה אני נהדר ונפלא (מובן שאני כזה, אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת), אלא כי זה עניין יוצא דופן. במשך עשר שנים של כתיבה ועריכה אני לא חושב שקיבלתי יותר מחמישה מכתבים כאלה. מכתבים שמוענו ישירות אליי, והפצירו בי לכתוב יותר.
 
למרות שבסופו של דבר, מה שמביא אותי לחזור לכתוב כאן, הוא עניין אחר לגמרי. זו התובנה העגומה שבלוג הוא המקום היחיד שאני יכול לפרסם בו בלי שיערכו אותי.
 
אני לא מתנגד לעריכה. אני גם לא מנסה לטעון שעריכה לא יכולה להועיל לעתים לטקסטים שאני כותב, או שאין אנשים שיכולים לערוך אותי.
אחרי קילומטראז' של כמה מיליוני מילים, משני צדי המתרס, אין לי אשליות בנושא: העריכה היא חלק כמעט בלתי נפרד ובלתי נמנע ממחזור החיים של הטקסט, כשם שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע ממחזור החיים של הכותב. שניהם מגיעים בסוף, ובשני המקרים אין לך שליטה על מה שיקרה אחרי – אפשר רק לקוות שמשהו ממך יישאר.
פשוט, כשטקסט נערך הוא נופל קורבן למגוון רחב של אילוצים אובייקטיביים וסובייקטיביים. במיוחד בעידן הסכמי שיתוף-התוכן, כשטקסט יכול לעבור כמה מחזורי עריכה, בהתאם לבמות השונות בהן הוא מתפרסם.
לא העורכים אשמים אלא השיטה. גם העורך המיומן והמחונן ביותר, לא יכול להתעכב על כל גחמה טקסטואלית, להתמסר לכל התפלפלות לשונית, ולהעניק להן יחס חם ואוהב כמו הכותב. וכך, גם מה שנחצב בסלע, נכתב בדם-הלב, עלול להתמזג לתוך אפרוריות המלל האינסופית שבתוכה אנחנו חיים. זה קורה ממילא – העריכה פשוט מאיצה את התהליך.
 
כל זה מכניס בשבילי לקונטקסט חדש את עניין הבלוגים. הערך של הטקסט האותנטי בעידן השעתוק-וההדבקה, לא יסולא בפז. אם המחיר הוא שצריך לחפש את הטקסטים הטובים בתוך ים השיממון ותלליות הגגבה, אז זה מחיר קטן לשלם. ואם אתה מצליח להגיע כך אפילו לקומץ אנשים שמזילים "דמעת אחד-מאלף נאמנה" (ביאליק הסתפק במועט…) אז גם על זה יש לברך.
 
כל הכותב לנפש אחת כאילו כתב לעולם ומלאו.

12 בספטמבר 2004 – 3:21 קטגוריות: הפרעות בתקשורת | תגובות (10)

שובו של החציל הוורוד

קוראים לו נירמו, והוא לימד אותי את כל מה שאני יודע על חצילים (פלוס-מינוס). ומי שכבר ביקר כאן בעבר, בוודאי לא מקל בזה ראש.

אבל נירמו, מלבד היותו האינספקטור קלוזו של עולם החצילים, השושנה דמארי (טוב, הדורית ראובני) של עולם הקומיקס והקריקטורות הישראלי, כותב מחונן וסגנית מלכת המים של כפר וורבורג (ככה הוא טוען לפחות, ומי אני שאפשפש בציציותיו של סוס שקיבלתי במתנה), הוא גם נשמה שבנשמות. צדיק נסתר.

באתר תוכלו למצוא מבחר דוגמיות של עבודתו, כולל קריקטורות, סרטונים, קטעי וידאו, כתבות, תסריטים, כמה מבני משפחתי, וחיות אחרות. חוצמזה שזה אחד מאתרי הפלאש הכי יפים שראיתם. אז כדאי.
ומכיוון שאין עדיין מנגנון תגובות אצל נירמו, אז יהיה מאד יפה מצדכם אם תגיבו כאן. הלינק ממש מתחת לתמונה של החציל המתוק.

20 באפריל 2004 – 20:30 קטגוריות: המלצות | תגובות (12)

תגים , , |

תחת משקל המילים

יש מילים קשות, ויש רכות, כך שלשפה ישנו ללא ספק – וקודם כל – מרקם.
אבל ישנה גם שפה קלה, והקלות שלה, אני חושב, קשורה לא למידת המאמץ אלא למשקל שלו. בכלל, לשפה יש משקל – בשורות שירים, בחימשור, וגם ב"מילים מדודות"; הרי לא סביר שזה האורך – וודאי לא הטמפרטורה. למילים, לכן, ישנו משקל.
ואם יש למילים משקל, אני אומר, אז מה קורה לכל אלו שלא נכתבות.
מה קורה לכל המילים שאני לא כותב, אלפי המילים איתן אני מקיץ בבוקר. אלו שאני חושב בזמן הנסיעה לעבודה. המילים שאני ממלמל תוך דילוג על מדרגות, המהום בשירותים ובמקלחת, ותוך כדי המחשבה לצלילי תקתוק מקלדת של מילים חסרות משקל – המילים הדחופות, הדחופות.
מה קרה לו לחשוב? מה קרה לחשוב שהמתין בשקט לדחוף שעה שזה שעט קדימה, מושך אחריו את עגלת חיי? מה קורה ליצירה כבדת המשקל שנחה בתחתית בטני? מה נעשה בכתיבה הקלה כנוצה שמדגדגת באצבעותיי, מחכה לתורה, שעה שפלגים של מילים דחופות זורמים ונשפכים לים שאיננו מלא?
כבד. כבד.

2 באפריל 2004 – 4:21 קטגוריות: יצירה | תגובות (1)

שקר הזמן ההוליוודי

רוקי חייב לנצח. כדי לנצח, הוא חייב להיות מהיר יותר, חזק יותר וטוב יותר – לא בדיוק כמו סטיב אוסטין אבל משהו בסגנון. כדי להגיע לשם, הוא ירים משקולות מאולתרות במגרשי גרוטאות, יעשה ג'וגינג בפארק, ידלג על מדרגות ויעשה אירובי על שפת הים. דראגו, לעומת זאת, הולך על הדרך הקלה – חמש דקות במכון כושר וקצת סטרואידים. ככה זה אצל האח הגדול, גם לא יודע לעשות סרטים וגם בכלל לא ספורטיבי.
כך או כך, לשניהם – רוקי ודראגו – זה לוקח בערך חמש דקות. חמש דקות של שוטים קצרים והמטרה הושלמה. כמו הזמן שלוקח ל-A Team להקים ביצורים ולבנות טנק, או למקגיוור להגיח ממעמקי באר עמוקה בהליקופטר שאילתר משלוש גומיות שיער וארבעה קלחי תירס. זה תמיד קורה מהר.
על זה פלוס מינוס, אני חושב, בנוי כל הניו-אייג', וכל ז'אנר "שינוי החיים". חמש דקות של שוטים קצרים מספיקות כדי להפוך אותך למתאגרף טוב יותר, או לאדם טוב יותר, או כדי להגשים את המטרות הנשגבות של חייך שעד היום נכשלת בלהשיג אותן. דיאטת הבזק תעשה אותך רזה, תוכנית האימון בת 7 הימים תעשה אותך שרירי ומלא מרץ והקורס בן 20 השעות יעשה אותך [השלם את החסר]. סדנה של סוף שבוע ל[השלם את החסר] תעשה אותך מאושר ומאוזן יותר. רק חמש דקות של שוטים מהירים וחייך יהיו אחרים.
הבעיה היא בדיוק זו, שחמש הדקות הללו אמורות להיות שארית חייך. הוליווד לא מספרת את האמת הפשוטה – שהדרך להיות בריא ומאוזן ומאושר, אם בכלל, היא ללמוד לחיות את חמש הדקות הללו לתמיד.

31 במרץ 2004 – 21:45 קטגוריות: ועוד, מציאות 2.0 | תגובות (3)

השראה

לא כוחן של המילים, גם לא יפעתן. זה הצליל שמנגן מהן. זה הצליל המתוק של נעימת המילים באוזניי, על שפתיי, שגורם לי לרצות לומר אותן.
כשהייתי ילד, אצבעותיי גיששו אל המיתרים. רציתי לפרוט כדאי להאזין למוזיקה שבאה ממני, אבל שמעתי בה צליל מהוסס של תיבת תהודה שלא התיישנה די צורכה.
רק להקשיב.
רק אחרי שלמדת לברור צלילים – לא ליצור אותם – הופכת ההקשבה לנעימה שקטה שמנגנת בך. שמגששת את עצמה לאצבעותיך, ושעושה אותך כלי בידיה ליצור יצירה שאינה אתה, ולברור מתוכה את צליל נשימותיך.
רק כשלמדת להאזין לצליל המילים של שירה אחרת, מקבל קולך שלך גוון, והמילים נצבעות לגווני גוונים, ואז, רק אז, אתה לומד להעריך באמת את השתיקה.

30 במרץ 2004 – 20:03 קטגוריות: יצירה | תגובות (4)