המגזר הציבורי, כך מסתבר, ממשיך להתנפח. השכר אמנם נשחק אבל מספר המועסקים במשרדי הממשלה רק הולך וגדל.
במחשבה ראשונה, יש בזה משהו מרגיז. כולם יודעים שהמגזר הציבורי לא יעיל. כולנו מבזבזים זמן על המתנה בתורות ארוכים בכל פעם שאנחנו מגיעים למשרד ממשלתי כלשהו. כולנו חורקים שיניים כשאנחנו רואים נתונים על המשכורות המטורפות, נתקלים בבירוקרטיה מטומטמת, ונזכרים שכל זה ממומן מהכסף שלנו. והכי מרגיז, לחשוב שכך זה היה מעולם, ושלא נראה שהמצב משתפר כתוצאה מההתנפחות המתמדת.
אבל יש לזה גם צד שני. חלק מהגידול במגזר הציבורי – ואת זה המספרים לא מספרים – משקף כנראה תופעה שבה המגזר הציבורי קולט מחוסרי עבודה משום שהמגזר הפרטי לא מסוגל לעשות את זה. תארו לכם את עצמכם במצב שבו אין לכם עבודה, כבר הרבה הרבה זמן, ודודה שלכם שעובדת בביטוח לאומי מבטיחה לנסות לחפש לכם משהו לעשות – תודו שפתאום זה נשמע הרבה פחות מושחת ומסואב.
נכון, לא לכולנו יש דודה בביטוח לאומי, או בשום מקום אחר במגזר הציבורי. האמת המרה היא שרוב קרובי המשפחה של רובנו שכן עובדים איפשהו במגזר הציבורי, לא נמצאים בעמדות שבהן הם יכולים לסדר לנו עבודה אם נצטרך. כי רוב העובדים במגזר הציבורי הם אנשים קשי יום, או סתם אנשים שלא מרוויחים מי יודע מה וגם לא מקבלים יחס מי יודע מה. בדרך-כלל זה לא כיף גדול לעבוד בשביל המדינה – אלא אם כן אתה בעשירון העליון של עובדי המדינה, שמרוויח כמו המאיון העליון של המגזר הפרטי, או משהו דומה.
וכל העניין הזה מזכיר שוב, שהסטטיסטיקה בסופו של דבר משקרת. שהיא לא אומרת לנו שום דבר על האנשים שמאחוריה. והיא לא מזכירה לנו, למשל, שלא משנה אם המשק על סף צמיחה, או כבר צומח, תפקידה של המדינה לדאוג שנוכל לחיות בכבוד – עם או בלי סעד. פשוט, זו דרכו של עולם, שכאשר המדינה קופצת את ידיה וסוגרת כיס אחד, היא מגלה חורים בכיסיה האחרים. לפעמים זו לא השחיתות – סתם העניין הקטן הזה, שאנשים רוצים להתפרנס.
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
