אם אין לחם תאכלו סטטיסטיקה

המגזר הציבורי, כך מסתבר, ממשיך להתנפח. השכר אמנם נשחק אבל מספר המועסקים במשרדי הממשלה רק הולך וגדל.
במחשבה ראשונה, יש בזה משהו מרגיז. כולם יודעים שהמגזר הציבורי לא יעיל. כולנו מבזבזים זמן על המתנה בתורות ארוכים בכל פעם שאנחנו מגיעים למשרד ממשלתי כלשהו. כולנו חורקים שיניים כשאנחנו רואים נתונים על המשכורות המטורפות, נתקלים בבירוקרטיה מטומטמת, ונזכרים שכל זה ממומן מהכסף שלנו. והכי מרגיז, לחשוב שכך זה היה מעולם, ושלא נראה שהמצב משתפר כתוצאה מההתנפחות המתמדת.
אבל יש לזה גם צד שני. חלק מהגידול במגזר הציבורי – ואת זה המספרים לא מספרים – משקף כנראה תופעה שבה המגזר הציבורי קולט מחוסרי עבודה משום שהמגזר הפרטי לא מסוגל לעשות את זה. תארו לכם את עצמכם במצב שבו אין לכם עבודה, כבר הרבה הרבה זמן, ודודה שלכם שעובדת בביטוח לאומי מבטיחה לנסות לחפש לכם משהו לעשות – תודו שפתאום זה נשמע הרבה פחות מושחת ומסואב.
נכון, לא לכולנו יש דודה בביטוח לאומי, או בשום מקום אחר במגזר הציבורי. האמת המרה היא שרוב קרובי המשפחה של רובנו שכן עובדים איפשהו במגזר הציבורי, לא נמצאים בעמדות שבהן הם יכולים לסדר לנו עבודה אם נצטרך. כי רוב העובדים במגזר הציבורי הם אנשים קשי יום, או סתם אנשים שלא מרוויחים מי יודע מה וגם לא מקבלים יחס מי יודע מה. בדרך-כלל זה לא כיף גדול לעבוד בשביל המדינה – אלא אם כן אתה בעשירון העליון של עובדי המדינה, שמרוויח כמו המאיון העליון של המגזר הפרטי, או משהו דומה.
וכל העניין הזה מזכיר שוב, שהסטטיסטיקה בסופו של דבר משקרת. שהיא לא אומרת לנו שום דבר על האנשים שמאחוריה. והיא לא מזכירה לנו, למשל, שלא משנה אם המשק על סף צמיחה, או כבר צומח, תפקידה של המדינה לדאוג שנוכל לחיות בכבוד – עם או בלי סעד. פשוט, זו דרכו של עולם, שכאשר המדינה קופצת את ידיה וסוגרת כיס אחד, היא מגלה חורים בכיסיה האחרים. לפעמים זו לא השחיתות – סתם העניין הקטן הזה, שאנשים רוצים להתפרנס.

חשיפה: האחיות פיק הן קרובות משפחתו של צביקה פיק

ש: מה הקשר בין קייס עובייד לשייח עובייד?
ת: שניהם ערבים.
(מתוך ספר הלימוד של השב"כ).

ynet בחשיפה מהיום: "האם ייתכן כי בישראל לא ידעו שלקייס עובייד, שהביא לחטיפת טננבוים, יש קשר משפחתי לקלח המיקוח עבד אל-כרים עובייד שהוחזק בישראל?".

כדי למנוע הפתעות מביכות כאלו בעתיד, הייתי ממליץ לשירותי הבטחון הישראליים לבדוק כמה קשרים אפשריים נוספים:
א. האם ייתכן קשר בין חברי הכנסת אהוד יתום ודני יתום (שניהם גבוהים מאד, בעלי עבר בטחוני ומשתמשים במשקפיים)?
ב. האם ישנו קשר משפחתי בין יצחק בוזי הרצוג לבין הנשיא לשעבר חיים הרצוג (בזמנו נטען כי רעייתו של חיים הרצוג נהגה לכנות את בנם בשם החיבה "בוזי")?
ג. האם זה רק מקרה שלח"כית לשעבר יעל דיין יש אותו שם משפחה כמו למשה דיין ז"ל (היא אמרה פעם שלסבא שלה קראו שמואל, בדיוק כמו לאביו של משה דיין)?
ד. האם ייתכן כי יש קשר משפחתי בין ראש-הממשלה אריאל שרון לחבר-הכנסת עמרי שרון (שניהם שמנים ובעלי קשרים במרכז הליכוד)?

וסתם שאלה: אם בשב"כ לא עלו על הקשר בין קייס עובייד לשייח עובייד, אולי אפשר להאמין לשרון שלא עלה על הקשר בין טננבוים לכהן? ממש חלם

ונסיים בקטע ממערכון של מונטי פייטון (בתרגום חופשי):
– שמך אדוני…
– מר מעשניותרמדי
– ואתה באמת כזה?
– כזה מה?
– מעשן יותר מדי?
– סליחה אדוני, אני לא מבין…
– מעשן יותר מדי, אתה יודע, כמו השם שלך – מעשנ-יותר-מדי?
– מממ… מעניין. אף פעם לא שמתי לב לזה.

שעת הצוענים

את ליל אמש, חלקו הגדול בכל אופן, ביליתי בהאנגר 11, משהו שאני לא בדיוק נוהג לעשות לעיתים קרובות. בהאנגר הופיעו ארבע להקות שעושות "מוזיקה צוענית", מה שהתברר בדיעבד כז'אנר מוזיקלי קצת יותר מגוון ממה שהחברה שלי, יוזמת הבילוי, חשבה. ההופעה הראשונה הייתה של להקה רוסית שעשתה מין פולק-רוק די רועש, עם יסודות צועניים, ושרק כשסיימה לנגן התברר שחצי מהקהל בערך הגיעה רק בגללה.
למרבה המזל, ההופעה שעניינה אותנו באמת הייתה שנייה. אני לא זוכר לדאבוני את שם הלהקה, אבל הם רומנים, והם ביצעו בעיקר חומרים של גוראן ברגוביץ', שחלק מכם אולי מכירים מהסרטים של אמיר קוסטריצה ("חלום אריזונה", "שעת הצוענים", "אנדרגראונד"), בעיקר את המוזיקה הגדולה מהחיים של "חתול לבן, חתול שחור", שאם טרם ראיתם אז כדאי לכם לנסות (בעיקר אם אתם לא נבהלים מאנשים שמצב שיניהם, אפעס, לא אייי).
זו מוזיקה באמת מופלאה, גם אם קצת קשה בהתחלה, שבנויה בעיקר על כלי נשיפה – חצוצרות מובילות, עם ליווי של טובה, סקסופון וקלרנית, תלוי בקטע הספציפי. למי שזה מזכיר בטעות מוזיקת כליזמר, אז אין טעות – יש קשר הדוק בין מוזיקת הכליזמרים למוזיקה המזרח אירופאית והבלקנית המסורתית, ולמוזיקה הצוענית במיוחד. הכליזמרים והצוענים שימשו נשאים של רעיונות וסגנונות מוזיקליים והפיצו אותם בנדודיהם באזור במשך מאות שנים. זה נושא שאפשר להרחיב עליו, אבל אני רוצה ללכת לעשות השלמות לקניות לשבת, לכן נסתפק בהמלצה:
קחו את "חתול לבן, חתול שחור", בספריית הוידאו (מי אמר אימיול?) הקרובה למקום מגוריכם. אם תתאהבו, אתם תדעו את זה.

פרופורציות

מתי הפכה המילה "פרופורציה" למשהו שמזכיר רפואה פלסטית? אני לא יודע אם זו האסוציאציה הראשונה שעולה לכולם בראש, אבל זו הראשונה שעולה לי. בעצם השנייה – הראשונה זה המכשיר המופלא מ"המדריך לטרמפיסט" (שמראה לך את עצמך ביחס לייקום. הרבה אנשים לא מתמודדים עם זה טוב. ממציא המכשיר – וורטקס-משהו קראו לו, לא זוכר – היה מישהו שאישתו נהגה לומר לו שהוא צריך לקחת דברים בפרופורציה. ממציא הגיליוטינה חיפש דרך להפוך את עונש המוות להומני).
עוד אסוציאציות? המילה "פרופורציה" באה תמיד עם משפטים מהסוג "כל אחד והחבילה שלו" (משפט עם יותר ממשמעות אחת כשחושבים על זה). (עניין אחר: מה יעשה מי שלראות דברים בפרופורציה גורם לו להבין את היחס שבין ממדיו במרחב לבין היקום? מה יש לאדם זולת עולמו הצר כעולם נמלה. לא משנה).
אם מתעקשים להתפלצן על זה, אפשר לנסות להסיק משהו על המחשבה האנושית; נגיד, שהיא מרובת ממדים ושהמישורים שלה עקומים, ובעולם לא אוקלידי הרי אין מקום לתהות על חוסר פרופורציה – יש פרופורציות אחרות. המטרד של האחד הוא אסונו של האחר, בדיוק כשם שאסונו של אחד הוא – לכל היותר – מטרד עבור האחר. אבל הרי אנחנו לא רוצים להשמע פה פלצנים או משהו. לכן נשאר לי רק לצטט מהזיכרון את ליבוביץ': אדם הוא יצור שניחן ביכולת בלתי נדלית לגלות אדישות לגורל זולתו. כך פחות או יותר. אולי כשאנחנו "מוציאים דברים מפרופורציות", אנחנו בעצם מוציאים אנשים אחרים מהפרופורציות שלנו.

כל מה שאפשר לכתוב בעשר דקות על הכתיבה האמיתית

מישהי שאני מאד מאד אוהב, אמרה לי מתישהו לפתוח כל בוקר בלפחות עשר דקות של כתיבה אסוציאטיבית נמרצת (או שאולי היא אמרה להתחיל כל בוקר בכתיבה של שני עמודי טקסט, שזה בערך מה שיוצא לי מעשר דקות של כתיבה אסוציאטיבית נמרצת? בכל אופן, מדובר בעשר דקות). זה, אגב, מה שאני עושה עכשיו, מחוסר זמן ומעייפות. זה לא בדיוק בוקר, אבל אפשר לומר שבערך עכשיו פתחתי את היום, שזה מאד עצוב כי בקרוב אסגור אותו. כך עובר לו יום ועוד יום.
את העצה האמורה קיבלתי, אמנם, כפתרון להתמודדות עם בלוק כתיבה, חרדת ראשית הכתיבה, מכונת כתיבה, או משהו שנשמע דומה. בכל אופן, גם אז טענתי ואני חוזר על זה – אין לי בעיה של חוסר יכולת לכתוב. רק של חוסר יכולת לכתוב את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. הרי מי שעוסק בכתיבה, בדרך-כלל עוסק, רוב הזמן, בכתיבה של דברים שהוא לא רוצה לכתוב. לא באמת רוצה בכל אופן. גם אם היה לו כל הזמן שבעולם לא בטוח שהיה מצליח לכתוב מה שהוא רוצה, את המילים שלו. אבל כשהוא מכלה את רוב ימיו בכתיבה של מילים עבור מישהו אחר, אז אנה הוא בא. כמו הצב בבדיחה שאומרים עליו "מתי ישוב, מתי ישוב", והוא בכלל עוד לא יצא לדרך.
זו דעתי כמובן, ואני, רק על עצמי ידעתי לספר כי צר עולמי כעולם נמלה קצרת רואי בליל מולד ירח ערפילי.
יש גם את עניין האנרגיות. לא אנרגיות של רוחנים כאלה אם הילות ואבנים (נוט דט דרז אניסינג רונג ויד איט), אלא אותה אנרגיה שדרושה כדי להושיב את עצמך ולכתוב את מה שאתה רוצה. האנרגיה הקינטית הדרושה לשינוע משהו בין שני מקומות רחוקים. האנרגיה הדרושה כדי להעביר משהו בין שני עולמות, רחוקים מאד זה מזה, שביניהם נקודת השקה אחת והיא אני.
והאנרגיה הזו, מעשה שטן, היא משהו שנוצר בעיקר כשאתה כותב את מה שאתה רוצה. זו אנרגיית-רצון טהורה כמעט, שבזה לצורך ומאסה באילוץ, ומפנה עורף לחיים שאינם למען עצמך ולמען העכשיו. וזו האנרגיה האדירה שיכולה ויודעת לא רק להחזיק אותך מול המילים שלך בתהליך היווצרותן – שעה שאתה מטלטל ומתייבש ומתלחלח, נזרק ונשאב וניתז מתוך ואל תוך עצמך – אלא גם לעשות את הדבר הקשה פי כמה, שהוא להביא אותך לעשות את זה מלכתחילה, ובכל פעם מחדש. או כפי שאמר את זה סופר שחביב עליי מאד באופן אישי: 

"יושב אדם מול מקלדת, וריק לו. הבטן שלו ריקה ממאכל, ממשקה, מציפייה דרוכה, משובע מרגיע. הראש שלו ריק ממחשבות, מתובנות מעמיקות, מתוכניות מעשיות שיובילו את ספינת חייו לחוף מבטחים. וריק לו בלב. ריק מתקוות, ריק מכוונה, ריק מאמונה, ריק משמחה, ריק מתעצומות נפש שיקימו אותו מהכסא ויכניסו לזוג מכנסיים ויוליכו את רגליו לאיפה שליבו חפץ. כי ליבו לא חפץ. כי במקום שיש אכזבה לא פורחים פרחים."

אחח… מילים כדורבנות. כמה נעים לחשוב שאני כתבתי אותן (מממ… קצת פאתטי, הא? נוטוב, ככה זה בכתיבה אסוציאטיבית. טאקט זה לא הקטע החזק פה). וזה יפה לראות איך הכתיבה האמיתית, הרצויה, הרוצה, יכולה לומר במילים מעטות מה שהכתיבה האחרת, זו שמלווה אותך ביומיום, לא מסוגלת לומר בשנים של מילים ושל שתיקה. והיא כל-כך פשוטה ונכונה באמיתותה. והיא כל-כך אמיתית ונכונה בפשטותה. והיא לא נדרשת להבדל בין שני אלו.
אז אם ישאילו, תגידו שאני צובר כוחות. שאני אוגר אנרגיות. שאני, גאוותן שכמוני, לא מסתפק במילים יפות אך ריקניות. שאני אולי מסוגל להסתפק בכמעט, אבל אני לא מאלה שיכולים לשכנע את עצמם שזה יותר מכלום. שאני, מה לעשות, נאלץ לחפש בכוחות עצמי את הנקודה הסינגולרית שלי. את נקודת האחיזה שתאפשר לי להרים את כדור-הארץ. שאני נאלץ להיות הארכימדס שלי, והניוטון שלי, והקופרניקוס שלי, כדי לחקור את הפיזיקה של המטאפיזיקה של עצמי. שאני נאלץ להיות מגלן וקוק ואמונדסון כדי לחקור ולכבוש את עולמותיי. שרק כתיבה אסוציאטיבית יכולה לחשוף טפח בתוכנית העל המגאלומנית שלי, אבל אין, אין חשש שאני כותב מה שאני רוצה. אין סיכוי שזה היה נראה ככה.

המאגר של אל-קאעידה

את העובדה המאלפת הזו למדתי מסרט תיעודי על דמותו של בן-לאדן, שהוצג בערוץ ההיסטוריה: "אל-קאעידה", בתרגום חופשי "המסד" או "הבסיס", קיבל את שמו משום שנולד כבסיס/מסד נתונים של פעילים. זהו השם שניתן למסד הנתונים שהקים בן לאדן, לפרטי הפעילים המוסלמים שהגיעו לאפגניסטן במהלך שנות השמונים כדי להילחם עם המוג'הדין בסובייטים.
לא היה ברור מהסרט האם מסד הנתונים היה ממוחשב או לא, אבל אם הוא היה ממוחשב אז אנחנו יכולים לנחש מי מיחשב (רק תחשבו על מספר הפעמים שמישהו אמר משפטים כמו "תזין את זה לאל-קאעידה, עיוני" או "כוסאמו האל-קאעידה הזה, חצי מהטלפונים לא נכונים"). ובכל אופן, תחשבו על העניין הזה בפעם הבאה שאתם מכינים רשימת קשר, או שומעים על ארגון טרור חדש ששמו PST, נגיד, או "קובץ תיקיות אישיות". אף פעם אי אפשר לדעת… 

יוסי שריד, יגאל עמיר

ynet: "יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, עומד להתחתן… ח"כ שריד: 'קללת עולם על הרוצח, על כלתו ועל זרעו'".
על הרוצח – אני מבין. על כלתו – מילא, היא הרי בחרה להתחתן איתו. אבל כמה דורות בדיוק יהיה זרעו של יגאל עמיר ארור ולא יוכל לבוא בקהל ישראל – עשרה כמו עמוני, מואבי וממזר, או רק דור או שניים? האם כשהחבר שריד פוקד עוון אבות על בנים, זה טרמינלי או רק עד שעיתונאים ילכו?
ובמילים פשוטות: מה לעזאזל אשמים הילדים שיוולדו ליגאל עמיר שאביהם רוצח ואימם מטומטמת. האם לא די בעוול של הורשת בושתו, שצריך להטיל עליהם גם את אשמתו?
אולי כדאי לאנשים לשים טוב יותר לב לעוול שהם עושים בשם הזעזוע מהעוול.