טחינה, עשה ולא תעשה

את המתכון הבסיסי אנחנו כבר מכירים. עכשיו אפשר להמשיך.

כל אחד והטחינה שלו. זה גם עניין של טעם, וזה גם כר מצויין לשיגעונות והמצאות וחידושים ומקוריות אינסופית. אבל תמיד כדאי להתחיל בקלאסיקה, ולשלוט היטב בתווים לפני שמתחילים לאלתר. אל תעשו ניסיונות נועזים לפני שאתם יודעים, ממש יודעים, שהכנתם פעם אחת טחינה טובה באמת, בדרך שבה עשו זאת אבות אבותינו.

כי הטחינה, חשוב לדעת, הייתה כמעט מאבות המזון של היישוב הישן. אבא שלי, שגדל בצפת, מספר על פחי הטחינה הגדולים שאמא שלו הייתה קונה מהשכנים הערבים, שכמותם אפשר למצוא עד היום בחומוסיות טובות. דודה שלי חיה (עד מאה ועשרים), היא ילידת שנות ה-20 של המאה הקודמת, ויודעת לספר איך הכינו ומה עשו, ושאצל השכנים הס"ט-ים לא הייתה ארוחה ללא טחינה. ובעצם גם בבית שלהם. על מסעה של הטחינה בדרך המשי, עוד נספר בפוסטים אחרים. בינתיים, עוד כמה עצות להכנת הטחינה המושלמת.

להכין בסדר הנכון

למרות שלפעמים זה פחות נוח וקצת יותר קשה, אני חושב שחשוב להקפיד על הכנת

טחינה בסדר הנכון ובצורה הנכונה. לא להשתמש במעבד מזון (כפי שהציע פילפילון) ורצוי גם לא במטרפה כפי שהציע חנן, למרות שזה פחות נורא. גם לא לשנות את סדר ההכנה, ולהוסיף את הטחינה לנוזלים במקום להפך, או את הלימון והשום אחרי המלח במקום לפני (עוד תרומה של חנן).

טכנית, אלו פתרונות נוחים שמאפשרים הכנה מהירה יותר. מצד שני, הכי מהיר זה לקנות "טחינה מוכנה" בסופר. המטרה כאן היא לא שיפור ביצועים אלא להגיע לתוצאה הסופית הטובה ביותר (אלא אם כן אתם עוסקים בזן, ואז המטרה היא עצם ההכנה, ושגם היא בעצם לא תהיה מטרה. אבל זה לא קשור ובואו לא ניכנס לזה). הכנת הטחינה היא מיומנות נרכשת, ועדיף ללמוד להכין אותה בסבלנות, כי התוצאה מפצה על המאמץ.

למה הכנה ידנית

השיטה המסורתית של הכנת הטחינה יוצרת מרקם מאד מובהק, שקשה להגיע אליו אם לא מקפידים על הערבוב הידני. טכנית, נדמה לי שנכון לומר שטחינה היא בעצם סוג של "תחליב", שבו מערבבים שמן שומשום ומים, כאשר מוצקי השומשום שהם בעלי אחוז גבוה של חלבון, משמשים כחומר מתחלב. לכן, ערבוב ידני ממושך (או אפילו נמרץ ולכן פחות ממושך), יוצר אפקט של הקצפה עדינה – בדיוק כמו בהכנה של מיונז.
עקרונית, שימוש במקצפה ידנית כמו שמציע חנן יכול להשיג אפקט דומה, למי שיש לו יד טובה ועין טובה ובעיקר טחינה טובה (הוא יכול להתאים עם "טחינה זהב", שהיא טחינה עשירה וסמיכה מאד, שתעמוד בקצת טלטלה). מעבד מזון, בכל אופן – לא בא בחשבון. באחת מרשימות ההמשך נלמד כיצד לשבור התנגדות עקשנית של טחינה עקשנית שמנגדת לערבוב, גם בלי לדחוף אותו למג'ימיקס.

למה הסדר חשוב

מים, לימון – ורק אחר-כך מלח, שום, ופטרוזיליה. זה הסדר, והוא חשוב. למה? קודם כל, כי ככה אני רגיל. אבל גם כי אחרי שצוברים ניסיון בהכנת טחינה, מגלים שהמעבר משלב הלימון לשלב המלח הופך לנקודה קריטית שרק בה אפשר לחוש כי הגעת למינון המדוייק של הלימון, ואז להמליח, בעדינות בעדינות, כדי לא להגזים. השום והפטרוזיליה, למרות שהם חלק מהמתכון הבסיסי, הן בעצם תוספות לנושא שעיקרו בעצם תיבול קל של טחינה גולמית טובה מאד. זה לב הרעיון. נסו ותיווכחו.

לימון או מלח לימון?

מיץ לימון טוב הוא אחד המרכיבים הקריטיים לטחינה טובה. מיץ לימון טוב, מלימון טרי – לא מיץ משומר, לא מוקפא, לא מיץ לימון מוכן ולא שום דרעק דומה. ובכל זאת, בלא מעט מקומות, בעיקר מסעדות ערביות, מקובל להכין טחינה עם מלח לימון במקום עם מיץ לימון. למה ומדוע?

היסטורית (כפי שלמדתי מדודה חיה), השימוש במלח לימון היה תחליף פשוט לאותן תקופות בשנה בהן לא היה לימון טרי. טחינה יכולה להישמר במשך חודשים רבים בלי שאיכותה תיפגע, אבל בצפת של שנות ה-20 וה-30, לא הייתה שום דרך להשיג לימון שלא בעונה.

לימון. הכי טוב שיהיה טרי.

טחינה שמבוססת על מלח לימון היא פחות בריאה, ולא טעימה באותה המידה לכולם, אבל יש לה טעם ייחודי ומעניין בפני עצמו ויש כאלה שדווקא מעדיפים אותו. היתרון המובהק של מלח לימון על מיץ לימון הוא שהוא אינו יוצר שום מרירות בטחינה – מה שעשוי להיות חשוב מאד כשמשתמשים בטחינה עם מרירות קלה, או כשהלימון היחיד שיש לכם מריר קצת. לרוב אתם לא תחושו בזה עד שתתחילו להכין את הטחינה. לגיטימי בהחלט להחזיק בבית מלח לימון ולהוסיף לטחינה קצת מהשניים, למשל – אחרי טעימה במהלך סחיטת הלימון (ידנית כמובן, ישירות מעל לטחינה, ובלי שייפלו גרעינים לתוכה. צריך להתאמן).

השום והפטרוזיליה

לא תאמינו, אבל זה עניין של טעם. אישית, אני אוהב את הטחינה שלי עם הרבה שום ועם לא הרבה מדי פטרוזיליה, קצוצה היטב. בעניין הזה יש מגוון אסכולות והתחכמויות, מטחינה נטולת פטרוזיליה ועד ל"טחינה ירוקה", ומטחינה חסרת שום לגמרי עד לטחינה בעל טעם חריף ועז של שום.

יש, בכל אופן, כמה דברים שחשוב לומר על הנושא.

קודם כל, את השום כדאי למעוך היטב – לא תמיד מספיק לכתוש בכותש שום רגיל, ועדיף להעביר בו את השום פעמיים. אם אתם בעלי יוזמה ממש, חפשו לכם עלי ומכתש, ותעשו את זה כמו שעשו את זה פעם. הכתישה בעלי, בניגוד לכותש, מעניקה לשום מרקם סיבי שמשתלב טוב מאד לתוך הטחינה. היא גם לא מאבדת מטעמו בתהליך הזה, כפי שעושה מעבד מזון.

הכי טוב להשתמש בשום טרי, שאפשר למצוא בשווקים ואצל ירקנים טובים בחלק מעונות השנה. הטעם של השום הטרי מאד מאד מפתיע. בהיעדר שום טרי, גם השום היבש (שזה בעצם מה שאנחנו מכירים בתור "שום", למקרה שזה לא הובן) עושה את העבודה. בחיים, אבל בחיים אל תחשבו אפילו להשתמש בשום כתוש מוכן מאיזה סוג שהוא.

הפטרוזיליה – שתהיה יפה, שתהיה קצוצה דק, ושיהיה לבריאות.

הרשימה הזו היא חלק מפרוייקט הטחינה הגדול.

אגב, יש גם מתכון לחומוס.

ובהמשך הסדרה, למי שסקרן: ההיסטוריה של הטחינה, התכונות הרפואיות של הטחינה, התפקיד של הטחינה בתרבות המזרח-התיכון, סודות הטחינה של החומוסאים הגדולים, מתכונים מבוססי טחינה, ביקורות מוצרים לטחינה גולמית, טיפים נבחרים להכנת טחינה, מדוע אני אוהב למרוח את עצמי בטחינה, ועוד כמה דברים.

ואחרי זה אומרים שהמשטרה לא מתפקדת

מי אמר שמשטרת ישראל לא מתפקדת. הנה, תראו איזה פושעים הם תפסו.

(ויש סקופ בלעדי שלא הופיע בידיעה – היה חשוד שלישי שגם דפק את כל הבזוקה תוך כדי. ותודה לאחי רז, ששומר עלינו גם מהגולה הדוויה)

הגדר

אולי זה נכון שדברים שרואים משם באמת לא רואים מכאן, ואולי מי שמסתכל מהצד רואה את הדברים קצת עקום. בכל אופן, מהכיוון שבו אלכסנדר מאן מסתכל על גדר ההפרדה, מה שהכי מפריע הוא התוואי – אם גבול אז למה לא קווי 67'? הפלשתינאים מסכימים להם, מדינות ערב תומכות בהם, העולם מכיר בהם. האמנם? במקום שאכביר מילים, לכו לקרוא ולהשתתף בדיון העצבני, בכל המובנים, שהתפתח סביב המאמר.

יודעים מה, אני אכביר קצת בכל זאת.
אני לא שולט מספיק בחומר כדי שאוכל לומר האם תוואי הגדר נכון או לא (ובכוונה אני לא אומר מאיזו בחינה). בכל אופן, שאלת המפתח בעיני היא לא איפה הגדר עוברת אלא מה קורה משני הצדדים שלה. אם זה אכן סיפוח זוחל כפי שטוענים, אז הטענה המשלימה צריכה להיות שמי שסופח זכאי לאזרחות ישראלית ולזכויות אזרחיות מלאות יחד איתה.
אני לא חולק על מי שטוען שגדרות זה רע בהגדרה. אני גם לא מתיימר לקבוע האם הגדר הזו תציל חיים, אבל אם ניקח את הטענה הזו כהנחת עבודה רק לצורך הדיון אז איזו רלוונטיות יש לשאלה האם קווי 67' מקובלים על מדינות העולם או לא? האם חיי אדם – שלנו ושל הפלשתינאים – חשובים פחות מענייני טריטוריה ואזרחות? ומתי הפכה תמיכת העולם לגורם מרכזי כל-כך בדיון אצלנו, יותר בעצם מהדיון על מה שטוב ורע לאנשים? למה אני שומע כל-כך הרבה דיונים שמערבים מוסר עם דעת קהל?
יותר מזה – אני יוצא מתוך הנחה שקווי 67' לא באמת מקובלים על אף אחד. בין השאר, משום שבתריסר מסמכים שפרסמה הרשות הפלשתינאית וקראתי באתר האינטרנט שלה, ראיתי את המספר 181, מספר החלטת האו"ם על חלוקת פלשתינה-א"י, שנדמה לי שכדאי לכל מי שמדבר על הנושא להקדיש כמה דקות מזמנו כדי לקרוא אותה (ואם תתעקשו אני אוסיף לינק). בקיצור, זה לא כל-כך פשוט.
ומילה מעצבנת לסיום: אני לא יכול לסבול שאנשים אומרים שמהצד השני של קווי 67' נהיה חופשיים לעשות מה שנרצה. זה גם שטויות וזה גם מגעיל בעיני. זה מזכיר לי את "בלי בג"ץ ובלי בצלם" ואת "ניכנס בהם" ועוד כמה אמירות מטרידות כאלה.

על פוסטים, תגובות וצמיחה כלכלית

הכי נחמד היה לי אם יכולתי לקבל תגובות בלי פוסטים. זאת אומרת, אני יודע שבאופן עקרוני השיטה אומרת שאני כותב רשימה ואלו שקוראים אותה מגיבים עליה, אבל אם אני יכול לקבל – כמו שלימד הניסיון – כל דבר שבין אפס תגובות לארבעים ומשהו, אז למה שלא אקבל את הארבעים תמיד? ולמה שלא אקבל יותר מזה? ולמה שאצטרך בכלל לכתוב משהו, אם ברור שבעצם זה לא משנה כמה מה שאני אומר הוא חשוב, או לא, לכל היותר משנה כמה זה מרגיז מישהו שגורר אחריו עוד עשרים אנשים שכולם מתעצבנים מהדרך הספציפית שבה הוא התרגז? ברור שאין חשיבות אמיתית למה שאני אומר, רק לתגובות. אם אני אומר משהו ולא מקבל עליו שום תגובה, מבחינתי זה בדיוק כאילו שדיברתי לעצמי.
אם זה נשמע לכם לא הגיוני, אז תחשבו שוב. בארה"ב מדברים עכשיו על "צמיחה ללא תעסוקה". ותודו שזה נשמע הגיוני בדיוק כמו תגובות ללא פוסטים – הכלכלה תצמח, העשירים יתעשרו, אבל המובטלים יישארו מובטלים. לכל היותר ימצאו עבודה כהופכי המבורגרים במקדונלדס.
ומילא האמריקאנערים הערלים, אבל היום מדברים על כך שהמגמה הזו תתפשט לשאר העולם המתועש, ובתור התחלה גם אלינו. חברות מערביות מגדילות פעילות, אבל את הפעילות המורחבת הן מעבירות לכוח עבודה זול במזרח. ואני לא מדבר רק על פועלים בפסי ייצור אלא גם על אנשי הייטק, סוכני מכירות, מערכי שירות וטלפנים.
זה לא בגלל שישנה איזו קונספירציה של קפיטליסטים זקנים שמנסים למקסם רווחים בכל מחיר. אל תחפשו את האשמים, את "הרעים". אם מישהו רע פה זו השיטה, וכל הסימנים מראים שאף אדם לא יכול לנצח אותה – זו היא שיכולה לנצח את עצמה, אם בכלל. הכוחות שדוחפים את כלכלות העולם לשלב האבולוציוני הבא של הגלובליזציה חזקים יותר ממנהל או בעל הון כזה או אחר.
החדשות הטובות? תהיה צמיחה בקרוב. גם אצלנו. החדשות הרעות? רובנו לא נהנה ממנה. בסופו של דבר התהליך יחלחל לכל שכבות החברה, אבל זה תהליך שייקח זמן, ובינתיים אם יהיו פה ושם פשוטי עם כמונו שאולי ירוויחו מזה קצת זה רק משום שהשכילו לעשות את הדברים הנכונים. סביר להניח, למשל, שיהיו אנשים שימצאו פרנסה טובה מלכתוב על זה. תתחילו בלכתוב תגובות.

נו, אז כמה גולשים יש בישראל?

סקר של חברת טלסקר TNS שפורסם לאחרונה מציג נתונים מרשימים על חדירת האינטרנט בישראל. ynet מדווח: "על פי סקר TIM החדש, 53% ממשקי הבית היהודיים מחוברים כיום לאינטרנט, מתוכם כ-81% נהנים מאינטרנט מהיר בכבלים או ב-ADSL (לעומת כ-47% מהמחוברים בתחילת השנה)".
 
בואו נערוך חישוב פשוט: לפי נתוני הלמ"ס יש בישראל כ-1.9 מיליון בתי-אב, מעל ל-80% מתוכם יהודיים. יוצא שבציבור היהודי בישראל בלבד, מחוברים מעל ל-800 אלף בתי אב לאינטרנט, ומתוכם כ-650 אלף לאינטרנט מהיר. 
 
הנתונים האלה לא לגמרי מתיישבים עם נתונים אחרים שפורסמו. בתחילת נובמבר הציגה בזק הערכות מעודכנות (שהתבססו בין השאר על מחקר של Ernst & Young) לפיהן היו בישראל כ-560 אלף חיבורי פס-רחב, מתוכם פחות מ-500 אלף במגזר הפרטי, והחדירה של האינטרנט המהיר בישראל הגיעה לכ-47% בלבד.
בחודשי השיא של 2003 עמד קצב המעבר לפס-רחב על כ-32 אלף חיבורים חדשים לחודש (רובם, אגב, חיבורי אינטרנט "רגיל" לשעבר), וכבר עברנו את השיא הזה. לכן, ההערכות שהושמעו לאחרונה לפיהן יש בישראל כ-600 אלף חיבורי פס-רחב בלבד, נשמעות סבירות יותר. המספר הזה כולל את המגזר הערבי, את בתי העסק, וחיבורים בטכנולוגיות ATM, Frame Relay ואחרות. ספק אם בבתי-האב היהודיים יש הרבה יותר מחצי מיליון חיבורי פס-רחב.
אגב, בתחילת 2003 פרסם משרד התקשורת נתונים לפיהם היו בישראל כ-207 אלף חיבורי אינטרנט מהיר, כ-29% בלבד מכלל החיבורים לאינטרנט (ראה האייטם השישי כאן).

איך מכינים טחינה

טחינה זה עניין רציני. ואם הטענה הזו מצחיקה אתכם – אז כבר התחלנו ברגל ימין. כי הטחינה הולכת טוב עם חיוך, בעיקר אם תוך כדי שאתם מחייכים אתם גם מחזיקים פיתה ביד.

הטחינה היא, קודם כל, מאכל כמובן. וגם מאכל טעים ובריא מאד. אבל בשבילי הטחינה היא הרבה יותר מזה.

לטעמי, היא לא רק מאכל אלא מוסד קולינרי. כזה שמגשר על-פני תרבויות ותקופות היסטוריות.

אצלי הטחינה היא מבית אבא – תרתי משמע. גדלתי עם הטחינה בבית, בדיוק כמו אבא שלי, יליד צפת, שעוד זוכר את פחי הטחינה הגדולים שאמא שלו הייתה קונה מהערבים לפני 60 שנה.

בדפים אחרים של פרוייקט הטחינה הגדול, שהטקסט הזה הוא חלק ממנו, תוכלו לקרוא עוד על הטחינה, מקורותיה, יעדיה, גידולה אילופה וטיפוחה. את העמוד הזה, ברשותכם, אני מקדיש למתכון הפשוט והבסיסי.

אם חיפשתם בגוגל "איך להכין טחינה" והגעתם לכאן – אז הגעתם למקום הנכון. בעמודים האחרים של הפרוייקט תוכלו למצוא תשובות לעוד שאלות קיומיות: באיזו טחינה להשתמש, איפה אפשר למצוא אותה, איך הכי נכון להכין טחינה כדי שתהיה הכי טעימה שאפשר, ועוד.

בינתיים, בהנחה שהצטיידתם במיכל של טחינה גולמית טובה, בואו נפשיל שרוולים וניגש למלאכה.

טחינה
[ל-2 סועדים ו-3 פיתות]

המצרכים
(כ)רבע מיכל טחינה גולמית
(כ)שליש כוס מים
מיץ מחצי לימון (בערך)
שן שום אחת לפחות
פטרוזיליה
(הכמויות לא מדוייקות ולא יכולות להיות. כל טחינה מגיבה אחרת למים, וממילא אין לי מושג מה הכמויות – אני טועם, לא מודד).

אופן ההכנה:
שופכים את הטחינה הגולמית לקערית קטנה או לצלוחית ומוסיפים מעט מים. בוחשים

בעדינות במזלג. אחרי זמן מה של בחישה הטחינה מתעבה והבחישה נעשית קשה. מוסיפים עוד קצת מים ובוחשים בעדינות, שלא לשבור את הטחינה. חוזרים על הפעולה מספר פעמים עד שהטחינה עדיין סמיכה מאד, אבל משתפת פעולה.

סוחטים את הלימון (משתדלים שהגרעינים יישארו מחוץ לטחינה), ומערבבים. הטעם של הטחינה אחרי הוספת הלימון צריך להיות נעים ועדין (אם הוא לא, סימן שהטחינה לא טובה או שהלימון לא טוב או שחסר מיץ לימון. בפעמים הבאות תהיו חכמים יותר). ממליחים בעדינות. כותשים את השום, קוצצים את הפטרוזיליה ומוסיפים. לפני סיום, מדללים בעוד קצת מים אם צריך (כדאי להביא בחשבון שהטחינה ממשיכה "לספוג" את המים ונעשית סמיכה יותר אחרי ההכנה. דרך נוספת לפתור את הבעיה: לאכול אותה מייד).

עוד על הכנת טחינה. ואם אתם רוצים לדעת איך מכינים חומוס, אז יש מתכון גם לזה. וגם לפלאפל.

רשימה זו היא חלק מפרוייקט הטחינה הגדול.

60 שניות על טחינה
רובנו מכירים את הטחינה באחד משלושת גילוייה הטיפוסיים: חומוס, חלבה והנוזל המריר שליד דוכני הפלאפל. מכיוון שרוב הדברים שמכונים בטעות או בזדון "חומוס" או "חלבה" הם כמעט בבחינת פשעים כנגד האנושות, בוודאי שהם גם עושים עוול לטחינה. גם ה"טחינה" שאתם מכירים מדוכני הפלאפל, או ה"סלט טחינה" שאתם מכירים מהסופר, הם צחוק מהעבודה.

לטובת מי שחי עד עתה בחשכה: טחינה היא מעדן שדורות של אנשים חיו למענו והרגו בשבילו. אם זה לא ממש טעים לכם – זה לא טחינה. חלבה, כשהיא עשוייה מטחינה טובה עם דבש אמיתי (ולא פסולת סוכר), היא מעדן שאתם עצמם הייתם רוצחים בשבילו בלי לחשוב פעמיים. וחומוס… אם יש חומוס שטעמו ערב בפיכם, זה קודם כל משום שזה שמכין אותו בקיא ברזי הטחינה, שהיא מרכיב חשוב לא פחות – ואפילו יותר – מגרגרי החומוס.

הטחינה לצורותיה היא לא רק פנינה תזונתית, אלא גם אפרודיזיאק נדיר בעוצמתו. וכמובן – הכתר לראשו של החציל. חציל קלוי ביד מיומנת, משכשך בטחינה עשויה בקפידה, יכול להביא אתכם בעיתוי נכון לשיאים מדיטטיביים

הערה לסדר: המדינה של מי מתפרקת למי בידיים בדיוק?

נאמן למנהגי לירוק לבארות מהן אני שותה, לעשות פיפי באמבטיות בהן אני מתרחץ, ולומר דברים שיגרמו לאנשים שאני רוצה שיהיו חברים שלי לכפכף אותי – הייתי רוצה להגיב על משהו שנאמר בקולקטיב של ליל אמש:

"'למרות בקשתו של חזן, לא שוכנעתי שהנושא צריך ללכת לבית משפט, עם כל הכבוד לכל יפי הנפש'.
(ח"כ רוחמה אברהם מסבירה למה הצביעה נגד הסרת חסינותו של ח"כ חזן שנחשד בזיוף הצבעה בכנסת ישראל. ואחר כך אנחנו עוד מצביעים בשביל האנשים האלו.) …
נתעלם לרגע מהעובדה שהמדינה מתפרקת לנו ביידיים ונחזור לאסקפיזם שהחזיק אותנו בשפיות בשנה האחרונה."

אין בי חיבה מיוחדת לא לח"כ אברהם ולא לח"כ חזן (למעשה, קשה לי לחשוב על חיבה מיוחדת שיש בי כלפי חבר-כנסת כלשהו). אבל – סליחה – איזו מדינה מתפרקת למי בידיים בדיוק?

לא יודע מה אתכם. המדינה שלי, כבר מזמן התפרקה לי בין הידיים. לכן הערות כאלו, גם כמו הדיבורים על ה"גורמים העברייניים שהשתלטו על הכנסת" זהו בעיני הבון-טון של מי שטמן את ראשו בחול במשך שנים, וסרב לקבל את זה שהמדינה שלנו כבר מזמן לא שייכת לנו. אלא אם כן, כמובן, חשוב לו בידיים של איזה מהעבריינים היא כן נמצאת.

מדוע כשמבקרת המדינה כתבה ש"מפלגת העבודה קנתה את השלטון בכסף" היו אנשים בישראל שלא חשו שהמדינה מתפרקת להם בין הידיים? האם כאשר בעלי הון גדולים קונים ראשי-ממשלה במיליונים, זה עדיף על מצב שבו עבריינים קטנים קונים חברי-כנסת בעשרות אלפי שקלים?

בעשיית האיפה-ואיפה הזו יש משהו מאד צבוע – או לפחות מאד נאיבי – כי הרי אי אפשר שלא לראות שזו נבלה וזו טרפה. אולי זו מסריחה למרחק גדול יותר מזו, אבל שתיהן בלתי-כשרות באותה מידה בדיוק. אם כבר, אז הייתי אומר שמכיוון שדמוקרטיה היא ביזור הכוח, אז בשיטה החדשה הכוח מבוזר בין יותר גנבים.

ליכוד ועבודה, ש"ס או שינוי – זה באמת אותו דרעק. שאף אחד לא ישכנע אתכם שמישהו בפוליטיקה שלנו יותר נקי ממישהו אחר. הם כולם פוליטיקאים – מהם אנחנו כבר יודעים, נשאר רק לקבוע את המחיר.