על אריק ובנץ וחברת החשמל

לא יודע אם יצא לכם לראות את הפרסומות החדשות של חברת החשמל. "פרסומות", אני אומר, כי הן משודרות בפריים טיים יחד עם פרסומות מסחריות, וגם בטח עולות בהתאם. משודרות בפריים טיים, יחד עם פרסומות של חברות שמתחרות בחברות אחרות ומקוות למכור יותר, ולכן הן משלמות למשרדי פרסום כדי שיהיו יצירתיים בשבילן (וכו'. לא משנה, אתם מבינים לאיפה הדיון הזה הולך, אז נעבור לחלק היותר מעניין).
בפרסומות עבר של חברת החשמל כיכבו דמויות קסומות רבות, כמו אדון צ'יבוטרו, שהיה כנראה התשובה הישראלית לצ'רלי מהמלאכיות של (רק חבל שהתשובה הישראלית למלאכיות לא הזכירה את פארה פוסט). כמו קובי אוז ורעייתו המשגעת שאת שמה אני לא זוכר. היו, כמדומני, גם תשדירים עם איזה כלב (שטקר?), שאני מניח שהדחקתי (וגם מניח שהיה צאצא מאוחר לשושלת שתחילתה בלאסי ואחד מהמשכיה הוא דובי הדוברמן).
אבל הגדולים מכולם, ללא ספק, הם הכוכבים הנוכחיים: תקע ושקע. זהו אחד הצמדים החתרניים ביותר שנראו בטלוויזיה. יותר מארז ואברי, יותר מיוני וגיא (להב, מרוז), יותר מפרידמן וקיציס, ואפילו, אפילו יותר מאריק ובנץ – האבות הרוחניים של תקע ושקע.
במקרה של אריק ובנץ יכולנו רק לנחש מה הם עושים כשהמסך יורד. יכולנו רק לדמיין מדוע גרים שני הגברים האלה (הרי לא חשבתם שהם ילדים?), בדירה אחת. האחד מסודר, קפדן בלבושו וקצת אנאלי; השני, חמוד וצחקן, ילדותי, אוהב לשיר ולרקוד ולשחק בברווזי גומי (יש לי חבר כזה בדיוק…).
המקרה של תקע ושקע הרבה יותר בוטה – הרי כולנו מכירים את האנטומיה של תקעים ושקעים בחיי היומיום. כולנו מודעים להומולוגיה המושלמת שבין התקע לשקע, ומהו שימושם המשותף. אבל עזבו את זה ושימו לב למסרים החתרניים בפרסומות:

דוגמא ראשונה.
תקע ושקע משחקים מחבואים עם ישישה נמרצת אך קצרת רואי. הם פונים לפועל האדיב של חברת החשמל שנמצא על עמוד החשמל ומבקשים שייתן להם להתחבא בארון החשמל (עם דגש על הארון), או על עמוד חשמל. הפועל האדיב (שהוא רהוט, יפה תואר ולבוש היטב, כמו כל הפועלים של חברת החשמל), מסרב בתוקף, ובסופו של דבר הסבתא תופסת את שני ילדי הבד.
שאלה: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? שמעו בקול הדוד ונדפקו?
מסקנה: ילדים, אם אתם רוצים שלא יתפסו אתכם עדיף כן להתחבא בארון חשמל או על עמוד חשמל..

דוגמא שנייה.
פועל אדיב אחר של חברת החשמל מסביר לתקע ושקע שעליהם (אני מצטט מהזיכרון, לא זוכר בדיוק) לחטוב עצים, להדק חוטים, לחזק דודי שמש, ולסלק כל גורם שעשוי להפריע לאספקת החשמל התקינה.
שאלה: האם גם עובדים שובתים של חברת החשמל נחשבים "גורם שעשוי להפריע לאספקת החשמל התקינה"?
מסקנה: הפועל החתרן הוא מושתל של פקידות האוצר, שמנסה להסית את הציבור נגד השביתה המתוכננת. 

כל זה מוביל אותי לשאלה נוספת: מה בעצם הם מפרסמים כאן?

7 בדצמבר 2003 – 21:17 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (13)

תגים , |

קמפיין מטומטם

סקר הרשות למלחמה בסמים קובע: 30.4% מהסטודנטים משתמשים בסמים. ראש-הממשלה אומר כי "נגע הסמים הוא איום אסטרטגי". ברשות כבר נערכים עם קמפיין מטומטם חדש, שכולנו בוודאי הולכים לשלם עליו – כל אחד בדרכו. משרד החינוך חושף תוכנית חדשה למלחמה בסמים, ש"תתחיל כבר מהגן", שיוקדש לה – איך לא – תקציב גדול פי ארבעה, ושאחת מפניניה היא "איסור למכירת כלי עישון בפיצוציות". הברקה, אין מה לומר.

אני חושב שהסקר של הרשות הוא לא רק לא אמין לחלוטין, אלא שהמחשבה הבסיסית שמאחוריו היא אווילית. קודם כל, 90% מה"נרקומנים" לפי הסקר הזה הם מעשני מריחואנה. 10% מתחלקים בין שאר הסמים. נדמה לי שאפילו לימור לבנת יודעת שנגע המריחואנה לא דומה לנגע ההרואין. נדמה לי שאפילו ברשות למלחמה בסמים יודו – אם תלחצו עליהם – שאין בידיהם אף שם של צרכן מריחואנה שהלך לעולמו כתוצאה ממנת יתר.

כמו בבדיחה הידועה, הסקר הוא לא סקר, השימוש הוא לא שימוש והסמים הם לא סמים. נדמה לי שתוצאות הסקר של הרשות למלחמה בסמים מדוייקות, במקרה הטוב, כמו הספקולציה שלי: שלפחות 75% מהסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב עישנו או מעשנים מריחואנה על בסיס קבוע (ולא 37% כפי שטוען הסקר). הם אולי לא מטומטמים מספיק כדי להודות בזה כשהם ממלאים שאלונים, אבל היי – בשביל זה הם סטודנטים לא?
 
לגבי ה"שימוש בסמים", אני חושב שכדאי להתעכב קצת על ההגדרות. אם "סם" הוא כל חומר שיש לו השפעה פסיכו-אקטיבית, אז ראוי היה לכלול בסקר סמים כמו אלכוהול וניקוטין. אם הכוונה היא לחומרים ממכרים, צריך היה לכלול בו קפאין וסוכר. אם הכוונה למוצרים שהצרכנים שלהם אינם יכולים להפסיק לרכוש אותם גם כשהדבר עולה להם בסבל רב – אז ראוי היה לכלול בסקר גם מוצרי איפור ובגדים. אם "שימוש" מאופיין בצריכה על בסיס יומי, אז מסתבר שרובנו "משתמשים" בכל הנ"ל.
 
גם אני מכור לסמים. סם ספציפי אחד, ליתר דיוק, שבו אני משתמש באופן יומיומי ומנסה להיגמל ממנו וזה לא קל לי. אולי לא ידעתם, ולכן אספר לכם: שיעור הנגמלים מסיגריות קטן משיעור הנגמלים מהרואין. עובדה (אנקדוטה: כריסטיאן פ., הנערה שהכניסה את אימת הסמים לתודעה הישראלית בשנות השמונים, הצליחה בשלב כלשהו להיגמל מהרואין, אבל מעולם לא מסיגריות).

מספר המעשנים בישראל גדול פי חמישים לערך ממספר הנרקומנים. מספר האנשים שמתים מעישון בכל שנה, בעולם ובישראל, גדול פי כמה ממספר האנשים שמתים מהרואין. ובכל זאת, אף חוק לא אסר עליי לעשן, אף חוק לא הגן עליי מפני התמכרות לסיגריות, ואף אחד מהעזרים לגמילה מעישון אינו מסובסד על-ידי המדינה (למרות שקופות החולים מאפשרות לרכוש אותם במחיר מוזל).

אז מדוע מדינת ישראל מוכנה לבזבז כסף על מלחמה במריחואנה – סם שאין אף מקרה מתועד של מוות כתוצאה משימוש בו, שאין אליו התמכרות פיזית, ושאחראי ל-27% מתוך ה-30.4% של סטודנטים נרקומנים בישראל? אני כבר לא מדבר על זה שה-3.4% הנותרים כוללים, בין השאר, משתמשי ל.ס.ד, אקסטזי, טיפקס וגז צחוק, סמים שהם – עם כל הכבוד – לא רק גורמים פחות נזק מסיגריות, אלא גם מסוכנים פחות מהרואין וקוקאין.

לחוקק חוקים נגד עישון במקומות ציבוריים זה קל. גם לחוקק חוקים נגד צריכת הרואין וקוקאין זה קל. מה בקשר לחוקים נגד אכילת יתר? נגד התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית? מה לגבי חוקים שיאסרו אכילת בשר אדום אם יש לך יותר מדי כולסטרול? או שתיית קפה עם סוכר במקום סוכרזית במקרה שיש לך היסטוריה של סכרת במשפחה? מה בדבר חוק שיאסור עלינו להיות מתוחים ועצבניים כי זה משפר את הסיכוי שיהיה לנו סרטן? אם רוצים להגן עלינו מעצמנו שילכו עם זה עד הסוף.

את הסקר הטיפשי (להלן: קמפיין מטומטם) של הרשות צריך היה לעשות לא באוניברסיטאות אלא בישובי הפריפריה, או טוב יותר – ב"כספומטים" בלוד. שם לא צריך אחוזים, וסטטיסטיקות ושיטות מחקר – אפשר היה פשוט לספור את האנשים ולדעת כמה נרקומנים, פלוס מינוס, יש בישראל.

כי עם כל הכבוד לכל הסמים האחרים, שכבודם במקומם מונח, הרואין הוא סם שגורם סבל בל יתואר לנרקומן ולמשפחתו גם בטווח הקצר. את הכסף שהולכים לבזבז על כל מיני קמפיינים מטומטמים ותקציבים שיוכפלו פי ארבע, אפשר היה להשקיע בגמילה של נרקומנים אמיתיים. זה גם אמור להיות יותר קל מאשר לגמול מעשנים.
לגבי הסיבות של אנשים להתמכר לסמים: קודם כל, שמישהו יסביר לחבר ברונפמן שזה לא בגלל שהרשות לא מספיק יעילה (היא לא, אבל גם אם הייתה יעילה היא לא הייתה מועילה). סביר יותר שאנשים עושים סמים מהסיבה הזו. מה שהורס את החיים של רובנו – האנשים שלא מזריקים – הם לא הסמים הקלים אלא המצב הכלכלי.

7 בדצמבר 2003 – 21:16 קטגוריות: ועוד | תגובות (18)

שקע ותקע עם בעלי ההון

את הפרסומת החדשה עם תקע ושקע ראיתם?
תקע ושקע, זוג בעלי הון חלקלקים, באים לפועל של חברת החשמל (שהוא גם דוגמן, גם חכם וגם "חברתי"). הם מציעים לו לקנות את חברת החשמל, והוא משכנע אותם באותות ובמופתים שזה רעיון גרוע, נלעג ממש, ושטוב להם כך.
קודם כל, זו פרסומת מיותרת לגמרי – אפילו במשרד האוצר כבר ירדו מהרעיון להפריט את חברת החשמל. זה יותר מדי עבודה, יותר מדי סיכון, ויש מספיק נכסי מדינה אחרים שאפשר למכור לתקע ושקע. סתם פרסומת אווילית.
אבל תחשבו על זה כך:
חברת החשמל היא, מונופול שממומן בכספנו ושהשכר הממוצע בו הוא, אפעס, לא בדיוק השכר הממוצע במשק. המונופול הזה מפרסם בערוץ 2, ערוץ שהשידורים בו מתבססים על זיכיונות שהמדינה – שיש לה מונופול על כל תדרי השידור – מחכירה לקבוצות של בעלי הון. להזכיר – המתחרים של הערוץ הזה, הפופולרי בישראל: ערוץ טלוויזיה מסחרי אחד שפועל במתכונת דומה בסך-הכל, וערוץ ממלכתי ששייך למדינה, ושגם בו המשכורות לא בדיוק דומות למה שמקבלים במתפרה בשדרות.
אז המונופול של החשמל, שלא רוצה שימכרו אותו לבעלי הון, משלשל הון עתק לכיסם של בעלי ההון דרך ערוץ שמוחכר להם על-ידי המדינה, ובסופו של דבר הכסף הולך למשכורות של עובדי חברת החשמל ורשות השידור.
איך בדיוק ההוצאה הזו משרתת את האינטרס הציבורי?

1 בדצמבר 2003 – 23:25 קטגוריות: הפרעות בתקשורת, פוליטיקה | תגובות (13)

תגים |

היו שלום ותודה על הדגים

נחום ברנע מצטט במוסף לשבת של ידיעות אחרונות את ד"ר עודד ניר, ראש השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות: "מסתבר שאם בן-אדם היה מגיב כמו עכבר, כדי לחטוף סרטן הוא היה צריך לאכול במשך שנתיים 300 קילו דגים ליום, בתנאי שהדגים יהיו מזוהמים בכמות של מלכיט גרין שגבוהה פי עשרה מהכמות שנמצאה בבריכה הכי מזוהמת בארץ".
בקיצור: פרשת המלכיט גרין היא סערה בכוס מי בריכת דגים. החומר הזה, שנאסר לשימוש משום שהוא דומה לחומר שיש לגביו חשד שהוא מסרטן, הוא כנראה פחות מזיק ממה שנראה. או לפחות אי אפשר להוכיח שהוא מזיק.
עכשיו נוכל לחזור לאכול דגים בשלום וביטחון. ומה בקשר לדייגים, מגדלי הדגים, מוכרי הדגים ומסעדות הדגים? מה בקשר לזה שמישהו במשרד הבריאות נכנס לפאניקה ודפק להם את הפרנסה, כנראה גם להרבה זמן אחרי שיישמעו צפירות ההרגעה? ואנחנו מדברים לא רק על אנשים שהשתמשו בחומר האסור, אלא גם על אלה שעשו בדיוק מה שהורו להם לעשות ורק ניסו להתפרנס.
מדינת ישראל צריכה לפצות את האנשים האלה.

28 בנובמבר 2003 – 16:57 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (17)

גודל הפין וחשיבותו

האם גודל הפין שלי באמת חשוב? אני נוטה לחשוב שכן, כי זו כבר פעם שנייה היום שאני מקבל אימייל בנושא. זה מחמם את הלב לחשוב שיש אנשים שבאמת אכפת להם, ומוכנים לעזור לי להגדיל את הפין שלי ב-2 עד 5 אינטש (לפי חישוביי, זה אומר שאביס את ליאם ניסן). ולא רק זה – הם גם מוכנים לעזור לי להתמודד עם השפיכה הבוגרת-לגילה שלי (Premature Ejaculation). לדבריהם מדובר בפתרון שהוא 100% טבעי ומומלץ על-ידי רופאים.

אני שוקל ליצור קשר עם האנשים הנחמדים, ולו בשביל להסביר להם שלמרות שאני אסיר תודה אני חושש שלא אזדקק לשירותיהם. גם מצאתי בעצמי דרך טבעית בכל מאת האחוזים, להגדיל את פיני ב-2 או 3 אינטש לפחות. לא נזקקתי להמלצת רופא בשבילה אבל אני בטוח שהיא בריאה מאד. השפיכה שלי, אגב, בוגרת בדיוק במידה, פיזית ורגשית. אבל העיקר שיש ברשת אנשים שאכפת להם.
דבר אחד מפריע לי בכל זאת: הם שואלים בכותרת "האם גודל הפין שלך באמת חשוב", אבל לא עונים על השאלה של עצמם. מוזר קצת, לא?

26 בנובמבר 2003 – 13:22 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (6)

תגים |

אז מה, ילדים זה שמחה?

"עולמות מתנגשים", מאמרו החדש והמצויין-כרגיל של אלכסנדר מאן, מספר על תיאוריה מעניינת בנושא הקשר שבין הטרור לתופעת התפוצצות האוכלוסין. התיאוריה מקורה בספרו החדש של פרופ' גונאר היינזון, מנהל המחלקה לחקר שנאת הזר ורצח העם באוניברסיטת ברמן הגרמנית (כאן הייתה צריכה לבוא הערה מתחכמת אבל נדמה לי שאני אחסוך אותה מכם הפעם).
לפי היינזון (במילותיו של מאן): "לא גודלה הפיסי, משאביה, מספר תושביה, צפיפות אוכלוסייתה של ארץ מסויימת קובעים את השקט והשלום הפנימי המתקיים בה, אלא היחס הישיר בגילאים השונים בהרכב אוכלוסייתה". הטרור, לפיכך, לא קשור לפונדימנטליזם דתי אלא לשיעור הצעירים בגילאים 15-29 בחברה הנתונה. חברות שבהן שיעור האנשים בטווח הגילאים הזה גדול במיוחד, הן חברות אלימות יותר.
היינזון מאמין שמדינות שהאוכלוסייה שלהן מבוגרת יותר הן מדינות יציבות יותר. עובדה – אירופה וארה"ב שבהן הריבוי הטבעי הוא שלילי (ולכן מספר הילדים קטן והגיל הממוצע גבוה) יציבות יותר ממדינות העולם השלישי מרובות הילדים.
ולכן: "ההתרבות הבלתי מבוקרת בארצות האיסלם מהווה איום חמור על תרבות ארצות המערב, היות וכושר הספיגה של מדינות המערב אינו שווה ערך לאלו של המדינות המוסלמיות… בשביל לקבל 3 ילדים מספיקה אישה פלסטינאית אחת או אישה מאוגנדה, אולם במקומות אחרים זקוקים ליותר נשים כדי לקבל את אותו מספר ילדים: בארה"ב זקוקים לפחות ל-‏2 נשים, ובארצות אירופה ל-‏3 נשים ויותר".
אישית, אני מגיב באי נוחות כל אימת שאני שומע חישובים דמוגרפיים, אבל אני מוכן להקשיב כשמבטיחים לי מסקנות "מדעיות" מרתקות בסיום התהליך המעיק הזה. במיוחד כמישהו טוען שהצליח לפצח את הגנום הטרוריסטי. אבל כשמפגישים את התיאוריה הזו והדברים הללו עם נתוני הלמ"ס למשל, מתקבלות מסקנות תמוהות, אם לנקוט בלשון עדינה.
קודם כל, מסתבר שלא רק אישה פלסטינאית או אוגנדאית "מספיקה", אלא גם אישה ישראלית, משום שהריבוי הטבעי בישראל עומד על כ-2.7 ילדים למשפחה במגזר היהודי וכ-3.2 ילדים למשפחה "במגזרי המיעוטים" (שניהם, למקרה שזה מעניין, נעים באיטיות בכיוון של התייצבות סביב שלושת הילדים). ואם אוכלוסייה צעירה היא כזו שמועדת לפורענות, אז החברה בישראל היא ממש חבית חומר נפץ, כי לפי הלמ"ס יותר ממחצית האוכלוסייה בישראל היא בת 25 שנים או פחות.
אז נכון שאנחנו הרבה יותר תוקפניים ואלימים מהאירופאים החננות אליהן היינזון היה רוצה שנידמה, אבל איכשהו נדמה לי שזה קשור יותר לעובדה שאנחנו חיים בתרבות מיליטריסטית, במדינה קטנה מוקפת אוייבים, ותחת טראומה היסטורית שלמלאכת יצירתה חברו לפני שישים וחמש שנים כמה מדינות ועמים שבהם הריבוי הטבעי כבר אז, היה קטן יותר מאשר ברצועת עזה בת-ימינו.
משעשע במיוחד להשוות את גישתו של היינזון לגישה של הנרי ס. דנט
שמסוכמת במאמר קצר וענייני של ד"ר דוד פסיג.
גם דנט מפלח את האוכלוסייה לשכבות גיל ומסיק מסקנות מרחיקות לכת מהתפלגות הגילאים, אבל באופן טבעי – מכיוון שהוא כלכלן – המסקנות שלו קשורות לשגשוג כלכלי. לגישתו, מה שמניע את כלכלות המערב היא צריכה, ושנות החיים בהן אנחנו צורכים הכי הרבה הן שנות השלושים והארבעים שלנו, בעיקר מגיל 36 ועד 46. חברה שבה יש יותר אנשים בגיל הזה תשגשג כלכלית, והדרך לצפות צמיחה עתידית היא לבחון את ה"עתודות" הדמוגרפיות בגילאים צעירים יותר  (פסיג, אגב, ממשיך את הניתוח של דנט ומסיק ממנו שבתוך 10 עד 15 שנים יתחיל בישראל שגשוג כלכלי חסר תקדים, שיימשך עשרים או שלושים שנה).
כלומר, אותן חברות שלפי היינזון הן הכי מועדות לפורענות, הן בעצם החברות המבטיחות ביותר מבחינה כלכלית לפי דנט. ואם לקחת את זה צעד דמגוגי אחד קדימה – באותן חברות בהן משגשג היום הטרור, יתחיל שגשוג כלכלי גדול בתוך עשר שנים.
אישית, אני נוטה לחשוב ששניהם טועים. חברה "משגשגת" לא משום שיש בה הרבה אנשים בגיל מסויים, אלא כתוצאה מהדברים שהם עושים. אפשר גם להתווכח מהו שגשוג, והאם שגשוג כלכלי כפי שהוא מבוטא במונחים סטטיסטיים הוא חזות הכל. או לחלופין – האם הטרור אכן מבטא התערערות או רגרסיה במשהו, או שגשוג של דברים אחרים.

22 בנובמבר 2003 – 20:22 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (11)

שקר שני הממדים

מדי פעם היא פורשת כנפיים ועפה. המילים רק מסמנות את צל מעופה על הנייר. ובערפילי שוליה האפורים היא נדמית גדלה וקטנה, מטשטשת או מתגברת. שקר שני הממדים של המילה הכתובה.

המביט מהצד, עלול לשאול איזה מין עוף מוזר הוא זה שמציג את יפי נוצותיו לשמיים. ואני אומר – לו רק ידעתי להגביה עוף מספיק כדי לראות אותן בוהקות באור השמש.

4 בנובמבר 2003 – 0:39 קטגוריות: יצירה | תגובות (4)

תגים |