אין ייאוש בעולם. כלל.

[בהמשך לפוסט הקודם. אפשר גם לבד]
אני לא מסכים לטענה שהיהודי היה מאז ומתמיד "יצור עצוב ומלנכולי". נכון שהיו לו סיבות, והוא פיתח תרבות ענפה של דכדוך וקיטור, אבל הוא ידע גם להתגבר על זה פה ושם. ההישגים הכי מעניינים שלו בתחום שגבריאל רעם מכנה בטעות (לדעתי) "הדחקה", שייכים לתנועת החסידות. זה נושא מורכב מכדי לסכם אותו בכמה שורות, אבל אפשר לרפרף עליו לרגע.
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", הוא יותר ממשפט סרק שתמהוני-אקסטות מלהגים תוך כדי ריקוד. זו גישה שתופסת את עצם החיים (בניגוד למוות למשל) כשיא הפולחן, ואת השמחה כאחד ממצבי השיא של האדם.
לא מדובר בשמחת סכלים ולא בגן-עדן של שוטים, ולא שמחה כמצב סביל וסטטי, ובוודאי לא שמחה שמקורה בהדחקה. ר' נחמן מברלסב, שאמר את המשפט הזה, אמר גם ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור". כלומר, דווקא מתוך ההשלמה של האדם עם קוצר ידיו וארעיותו, עם חולשתו וכאבו, עולה תקווה גדולה. תקווה שגם אם אין לה בסיס רציונלי, יש בה כוח אמיתי לגמרי וכן לגמרי בפרדוכסליות שלו (זו, לדעתי, גם המסקנה של קוהלת, אבל זה נושא לתריסר פוסטים אחרים).
הציטוט של רעם בסוף המאמר שלו, "מוכרחים להיות שמח", הוא בעצם סירוס של המשפט "עורו אחים אל לב שמח". והאופי הספציפי והמיוחד של הסירוס הזה מעיד על המקור והמהות שלו. "מוכרחים" מילה קשה. כמו "חייבים" ו"צריך" ו"אי אפשר". מילים דטרמיניסטיות, שלא מותירות לאדם מרווח לבחירה ודעה ותקווה.
"עורו אחים אל לב שמח" אומר – נסה להידבק בשמחה של האחר. "מוכרחים להיות שמח" (בפקודה?) אומר שלא מעניין אף אחד אם מתאים לך להיות שמח או לא – אתה מוכרח. למה? כי אמרו, אפילו כתבו על זה שיר.
אצלנו במדינה הרבה מאד אנשים מרגישים כנראה שהם "מוכרחים". אבל יכול להיות שישנם גם אנשים שמאד רוצים לשמוח, אפילו אם זה קשה להם. לא מוכרחים (…) לראות בזה הדחקה.
[ולמען הסר ספק: לא, לא נעשיתי ברסלביסט]

למה אריסון עזבה באמת

זה לא הפתיע אותי בכלל שאריסון החליטה לעזוב את הארץ. זה היה צפוי, ולא בגלל אף אחת מהסיבות שאתם חושבים.

לדעתי מה שהביא אותה להחלטה הן הפרסומות החדשות של שטראוס. שלטי הענק שאומרים "הכל מתחיל בפנים", אתם יודעים – עם הדובדבנים והאפרסקים, והאנשים השמחים שפעם היו מוכרים שלום, אחרי זה  הייטק והיום יוגורט.

במשך כמה שנים אנשים הסתובבו פה עם מחשבה שעלול להיות לנו טוב יום אחד, וכל מה שצריך זה להאמין. יודעים מה – אפילו לא "יום אחד", אלא כאן ועכשיו. אין יאוש בעולם כלל. אם רק נאמין שבעיותינו נפתרו אז אולי זה יקרה (או יותר נכון: אולי נצליח שלא לראות שיש כמה אנשים שהבעיות שלהם לא נפתרו). בינתיים נחגוג. מצווה גדוילה להיות בשמחה תמיד.

לרגע קצר, נראה היה ששרי עלולה להצליח ולעשות קאמבק לרוח המשיחית הזו, שליוותה אותנו במהלך שנות התשעים. זה היה אותו רגע שבו לא ידענו שמאחורי תשדירי השירות, האתר, והסיסמא (השלום שלי שמתחיל בתוכי וכו'), עומדת אריסון. כי מה לעשות – שלום שמתחיל בתוך האישה השווה מיליארדים לא נראה כמו משהו שכולנו יכולים להשיג, וכלל א' בספר החוקים של הציפיות המשיחיות אומר שאם אתה לא מצליח לרמות את עצמך שזה בהישג יד, אז אתה לא קונה. יוגורט, לעומת זאת, זה כן בהישג יד.

מילא שאותה מאשימים בזה, ובעלה נחשד בזה, וחצי מדינה רוקק הצידה והחצי השני מחכך ידיים, אבל הפדיחה הזאת… אם אני, שהסיסמא הזו עברה לידי ביעף, זיהיתי את המיחזור האבסורדי בין רגע, ומייד הוא העביר בי רטט מענג של גיחוך – אז בטח לשרי שתלתה וודאי בסיסמא הזו הרבה תקוות בזמנו, זה בא כמו טיל שיוט מכוון היטב היישר לבלוטת הג'ננה: הסיסמא הזאת, עם הדברים הטובים שמתחילים בפנים, מוכרת עכשיו מעדני יוגורט. בשביל זה היא טובה.

(ולא, אני לא באמת חושב שבגלל זה היא עזבה. סתם מצחיקה אותי הפרסומת של שטראוס)
ומסתבר שגם עופרניקוס חשב על זה.

וירוסים, רובוטים ופצצות גרעיניות

מפרומתיאוס ועד ימינו, שום דבר לא השתנה. כמובן – חוץ מזה שמתישהו כנראה נצליח להשמיד את הציוויליזציה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2755638,00.html

סוחרי העבדים של מדינת היהודים

מה דעתכם על השילוב הבא: תעסוקה לכל, זכויות סוציאליות מלאות בחוק לכל העובדים – כולל פנסיה ממלכתית – גם כאשר הם מועסקים על-ידי חברות כוח-אדם, ושבע שעות עבודה ליום לכל היותר?
אלו לא יוזמות חדשות של עמיר פרץ – הרעיונות הללו הועלו על הכתב ב-1895, כשישים שנה לפני שמזכ"ל ההסתדרות בא לעולם, בספר "מדינת היהודים" של תיאודור הרצל.
אתם עלולים לחשוב שהרעיונות הללו לא מציאותיים, אבל זה כנראה יאמר שלא קראתם את הספר, כי הרצל לא היה פנטזיונר אלא בחור מעמיק ומפוכח. דוגמא שאני שומר לסוף תשכנע אתכם בזה (כך אני מקווה לפחות).

כך דמיין הרצל את פעולת שירות התעסוקה:
"בעל המפעל פונה אל לשכת-העבודה המרכזית, שאינה לוקחת ממנו אלא דמי-שירות לפי מידת הדרוש לקיומה. בעל המפעל מטלגרף: דרושים לי מחר לשלושה ימים, לשלושה שבועות או לשלושה חודשים, חמש-מאות פועלים לא מקצועיים. למחרת מגיעים למקום חמש-מאות המבוקשים…"

הוא דואג להדגיש שלמרות שמדובר בפועלים לא מקצועיים, שלא צוברים וותק במקום עבודה אחד, זכויותיהם יהיו שוות לכל עובד אחר:
"לא עובדי עמל יישלחו אלא רק עובדי שבע-שעות-ליום, המוסיפים להחזיק בהסתדרותם, וגם עם שינוי המקום נמשך ותק עבודתם הרצוף, עם דרגות, העלאה וגימלאות".

"לא עובדי עמל", כלומר לא עבדים. לא אנשים נטולי זכויות סוציאליות כי לא יהיו כאלה במדינת היהודים. וכמובן שהרצל חזה – וזו הדוגמא שהבטחתי – מה יהיה הפתרון של מעסיקים שירצו להתחמק ממתן זכויות סוציאליות לעובדים:
"ניסיונות למשוך לארץ עבדי-עמל לא-יהודיים תדע 'האגודה' לסכל על-ידי החרמה מסויימת… על-ידי שימת קשיים בדרכי-תחבורה, וכדומה".

הרצל לא היה ממש "חוזה". יותר נכון לומר שהיה הוגה המדינה, ואמר מה יכול וראוי להיות ולא מה יהיה. הוא צפה, מכל מקום, שסוחרי עבדים יהודים ינגסו ב"עבדי-עמל" שיביאו מעבר לים. עובדים נטולי זכויות שהעסקתם מלווה עוול לכל הצדדים. האגודה (= הרשות המבצעת), אמר, תוכל לסכל זאת, וזה מה שעליה לעשות.
לא בעובדים הזרים צריך להילחם, אלא בסוחרי העבדים.

צעד קטן למאירסון

כן, מה לעשות, גם אני הייתי שם. רציתי לכתוב ביקורת ל"צעד קטן" סרטו של גיא מאירסון, אבל החברה גלבפיש הקדימה אותי, וגם חסכה ממני את רוב העבודה. עוד דברים מלומדים ומתובלים אמר כאן החבר שמשון.

אבל יש בכל זאת כמה מילים שרציתי להוסיף, ככה מנקודת מבט שאינה שמשונית או גלבפישית, ברשותכם.
נתחיל בזה: כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט (ואני דווקא אחד שנהנה מסרטים. כנראה מהיתרונות של להיות שטחי ונוח למניפולציה. אני באמת נהנה מהרבה סרטים, למרות שלעיתים רחוקות ממש נהנה). יצאתי מההקרנה בתחושה שמדובר בסרט הישראלי הכי טוב שעשו פה הרבה שנים, ואחד הסרטים הטובים שראיתי בכלל.
יש לזה כמה סיבות שאני יכול לחשוב עליהן. קודם כל, פשוט תסריט טוב. זה סרט שאי אפשר לעבור אותו בלי לצחוק (ואני דווקא לא צוחק מכל סרט), ובלי לחבב מאד לפחות חלק מהדמויות. עוזרת לזה מאד העובדה שנעשה כאן ליהוק נהדר. המשחק אמיתי, משכנע, למרות שרוב השחקנים צעירים מאד. זה די נדיר לראות ילדים שמשחקים מצויין, ובדרך-כלל זה קורה בסרטים אמריקניים שבהם הילדים משחקים טוב מדי, והם לא ילדים בכלל.
חברי הטוב י', שהוא קולנוען אמיתי ולא פארש כמוני, הסביר לי כל מיני דברים על האנשים שמאחורי הסרט (שכולם אנשים מאד טובים), ועל פלאי הטכניקה המשובחים שעורבו בעשייה. אני לא מבין בזה כלום אז אני לא אנסה לצטט (אבל בחיי שזה נשמע מאד מרשים). 
אם אתם גם בני אדם רגישים, מחוברים לעצמם, מגיבים לסצינות אנושיות נוגעות ללב, ולא מתביישים להתרפק על טעמה המתוק של אהבה ראשונה (כלומר: אם אתם בנות), אז קרוב לוודאי גם תזילו דמעה או שתיים בסרט. אני רק כמעט כזה, לכן לא הזלתי דמעות (אבל עשיתי פרצוף עצוב כמה פעמים).
בקיצור:
בנות – זה סרט מתוקי.
בנים – זהו סרט לגברים אמיתיים.

הירגו את המפלצת

קשה לחוש אמפתיה כלפי אלי פימשטיין. לקרוא שאמר על עצמו "איבדתי את בתי, עברתי טרגדיה", קצת מוציא לרגע משיווי משקל. באופן רציונלי לגמרי – או כך זה נדמה – הדברים שלו נשמעים כמו שיא הציניות. כמו בבדיחה על רוצח אביו שביקש את רחמי בית-המשפט בטענה שהוא יתום. כמובן, בכמה הבדלים קטנים – הוא לא רצח את אביו אלא את ילדתו, וזו לא בדיחה.
אבל משהו בדברים שאומר פימשטיין, מטריד ברמות אחרות לגמרי. "אני אדם שעבר טרגדיה נוראית", מצטט ynet. "כל אדם יכול לעבור טרגדיה כזו. איבדתי את בתי יחידתי, אהובתי. כל יום שעובר היא חסרה לי ואני אוהב אותה" (ההדגשה שלי).
אם אכן, כפי שפורסם, הוא רצח את הילדה כדי לנקום בגרושתו, אז הדברים האחרונים שאמר נשמעים כמו ציניות מרושעת. מצד שני, איזה מין אדם עושה מלכתחילה דבר כזה? איזה מין אדם יכול להשתמש בטיעון תמוה וסהרורי כזה – שכל אחד מאיתנו יכול לעשות דבר כזה? שכל אחד מאיתנו יכול "לעבור טרגדיה כזו". "לעבור", לא "לעשות", כאילו לא הייתה לו יד בדבר.
איזה מין אדם? אדם ציני ומרושע? אולי מפלצת?
פימשטיין (לפי ynet): "כל האנשים המלומדים פה החליטו שאני מפלצת ולכן מפלצות רוצחות את הילדים שלהם, ואז עיתונאים לא צריכים לעשות עבודת תחקיר, במקום לבוא ולעשות את העבודה. אני רצחתי אותה. אבל השאלה היא למה. אני מפלצת?".
אולי כן, אבל הוא צודק.
קל מדי לומר שהאיש מפלצת. אני לא יודע מה הוא, אבל קשה לי להתחמק מהמחשבה שאולי – ויסלחו לי המלומדים – מדובר פשוט בסכיזופרן. לא כל סכיזופרן עוסק ברצח, בטח לא של בתו היחידה. אבל מה לעשות – ישנם באמת מקרים שבהם סכיזופרן לא אחראי למעשיו.
הדעת לא סובלת את הפער הזה, בין הרציונליות לבין הנאיביות בהם מדבר פימשטיין על המעשה מעורר הפלצות שעשה. ובמיוחד מטרידה העובדה שנדמה לפרקים שהמעשה שלו מעורר תחושת פלצות גם בו עצמו, או להפך – שהוא לא מעורר בו שום דבר.
קל מדי להחליט שהוא מפלצת ולסגור את העניין בזה. אבל בדיוק כמו שהוא טוען – אם נחליט שבזה מסתכם העניין, לא נטרח לעולם לחשוב מה קרה כאן באמת. לכולנו קל הרבה יותר להתמודד עם המחשבה שמדובר בפשע שיש בו פושע נורא שראוי לעונש נורא. קשה הרבה יותר לחשוב שאולי באמת זו הייתה טרגדיה.

שלושה גברים שמחים

התמונה לא משקרת: מה שאתם רואים פה זה שלושה גברים שמחים. זה לא האלכוהול, למרות שגם הוא וודאי שיחק כאן איזה תפקיד. גם לא שילמו מי יודע מה. אפילו שגיאות הכתיב שרצות על המסך הקטן הן לא הסיבה – תירוץ מספיק לחיוך אולי, אבל לא להבעת עונג. מילא הבלוגרמן, משמאל, אולי שמח כי הוא עוד צעיר ויפה, אבל שני הכרסתנים מימין כבר הסתכלו לשומרי-משקל בלבן של העיניים. והסקלרוזה… הו הסקלרוזה. מי בכלל מעלה אנשים כאלה על במה? ומי אחראי לכוריאוגרפיה הגריאטרית הזו? ובכל זאת, יש שמחת חיים. הגווים מוכי השגרון הזדקפו, דם צעיר בעבע נמרצות בעורקים המסויידים והכתים בוורוד את לחיינו. או שאולי היה זה הג'יימסון. ביום חמישי גיליתי להפתעתי שקריוקי זה לא דבר מטומטם כמו שחשבתי.

התמונה באדיבות הפייטן גיא מאירסון.