שוקי גלילי SR

קשה לחוש אמפתיה כלפי אלי פימשטיין. לקרוא שאמר על עצמו "איבדתי את בתי, עברתי טרגדיה", קצת מוציא לרגע משיווי משקל. באופן רציונלי לגמרי – או כך זה נדמה – הדברים שלו נשמעים כמו שיא הציניות. כמו בבדיחה על רוצח אביו שביקש את רחמי בית-המשפט בטענה שהוא יתום. כמובן, בכמה הבדלים קטנים – הוא לא רצח את אביו אלא את ילדתו, וזו לא בדיחה.
אבל משהו בדברים שאומר פימשטיין, מטריד ברמות אחרות לגמרי. "אני אדם שעבר טרגדיה נוראית", מצטט ynet. "כל אדם יכול לעבור טרגדיה כזו. איבדתי את בתי יחידתי, אהובתי. כל יום שעובר היא חסרה לי ואני אוהב אותה" (ההדגשה שלי).
אם אכן, כפי שפורסם, הוא רצח את הילדה כדי לנקום בגרושתו, אז הדברים האחרונים שאמר נשמעים כמו ציניות מרושעת. מצד שני, איזה מין אדם עושה מלכתחילה דבר כזה? איזה מין אדם יכול להשתמש בטיעון תמוה וסהרורי כזה – שכל אחד מאיתנו יכול לעשות דבר כזה? שכל אחד מאיתנו יכול "לעבור טרגדיה כזו". "לעבור", לא "לעשות", כאילו לא הייתה לו יד בדבר.
איזה מין אדם? אדם ציני ומרושע? אולי מפלצת?
פימשטיין (לפי ynet): "כל האנשים המלומדים פה החליטו שאני מפלצת ולכן מפלצות רוצחות את הילדים שלהם, ואז עיתונאים לא צריכים לעשות עבודת תחקיר, במקום לבוא ולעשות את העבודה. אני רצחתי אותה. אבל השאלה היא למה. אני מפלצת?".
אולי כן, אבל הוא צודק.
קל מדי לומר שהאיש מפלצת. אני לא יודע מה הוא, אבל קשה לי להתחמק מהמחשבה שאולי – ויסלחו לי המלומדים – מדובר פשוט בסכיזופרן. לא כל סכיזופרן עוסק ברצח, בטח לא של בתו היחידה. אבל מה לעשות – ישנם באמת מקרים שבהם סכיזופרן לא אחראי למעשיו.
הדעת לא סובלת את הפער הזה, בין הרציונליות לבין הנאיביות בהם מדבר פימשטיין על המעשה מעורר הפלצות שעשה. ובמיוחד מטרידה העובדה שנדמה לפרקים שהמעשה שלו מעורר תחושת פלצות גם בו עצמו, או להפך – שהוא לא מעורר בו שום דבר.
קל מדי להחליט שהוא מפלצת ולסגור את העניין בזה. אבל בדיוק כמו שהוא טוען – אם נחליט שבזה מסתכם העניין, לא נטרח לעולם לחשוב מה קרה כאן באמת. לכולנו קל הרבה יותר להתמודד עם המחשבה שמדובר בפשע שיש בו פושע נורא שראוי לעונש נורא. קשה הרבה יותר לחשוב שאולי באמת זו הייתה טרגדיה.