מפלטיו של משוגע

חרדות. בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה כתבו באיזה מדור פסיכולוגיה-בגרוש בעיתון, שהסולידריות סביב החרדה המשותפת עושה טוב למי שסבלו מהפרעות חרדתיות כבר קודם. אני לא חושב שכך הם ניסחו את זה, אבל זה פחות או יותר היה הרעיון – הפרנואידים מרגישים הרבה יותר טוב כשרודפים אחריהם, ואם אפשר אז שירדפו כבר אחרי כולם.
לא טוב היות האדם לבדו. לא טוב לפחד לבד. לפחד ביחד עדיף, וכשכולם מפחדים, אפילו יותר ממך – כי אתה הרי רגיל – אז זה ממש הכי יותר עדיף שיש.

להיות רגוע. איזה מין חלום מתעתע. בדיוק הסברתי לאחרונה לא' – אצלי אי-שקט זו הנחת עבודה. ברירת מחדל. בעשור הרביעי לחיים שלי זה לא נפסק כמו שהבטיחו לי – רק שינה מצב צבירה. המנגינה לא השתנתה, יש רק שבירות קטנות של קצב.
אני אוהב כל-כך משפטים קצרים, לא רק בגלל שהם קריאים יותר. אוהב אותם כי אפשר לפזר בהם רעיונות לתריסר כיוונים בפיסקה. אני כבר מזמן עזבתי את הבודדת – עובד על אוטומט, ואם כבר אז שיהיה לכל הכיוונים.
אבל מה לעשות שהתחמושת היא סופית. אם אי אפשר לרוץ ולירות, מה שנשאר הוא למצוא מקום טוב ולנסות לצלוף ממנו. אני מוצא את עצמי מכוון היטב היטב, לומד באיחור לכוון ולפגוע. חבר שלי, אליפלט, צריך היה להביא אספקה והכל. אבל הוא, באמת אין לו אופי במיל. נתקענו אני והדימויים המפגרים לבד בעמדה.

יצירתיות. אני שואל את עצמי אם אני יוזם אותה, או פשוט מספיק חד-עין מדי פעם כדי להבחין בה בהתרחשותה. יש לי שתי חולצות מצחיקות (מצחיקות אותי). על אחת כתוב "Adrenaline". על השנייה "Work and Military". מצחיק אותי איך בלי לשים לב בחרתי שתי חולצות שמדברות על הדברים שהכי לא מדברים אלי בעולם. אני אוהב בד רך וצבע שחור. לא כל-כך אוהב צבא, עבודה ואדרנלין. מרגיז כשהמשחק של להכיר את עצמך מתגלה כמשהו דומה מאד לפתיחת מתנה שאתה לא אוהב. אבל לפחות את עניין החולצות אני מוצא משעשע, אז אני הולך איתן כל הזמן.
מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני. אבל גם מי שמביט לי בקדימה, ממש אין לו מושג.

21 באוגוסט 2003 – 1:09 קטגוריות: שפיות ושיגעון | תגובות (5)

תהילת הלב האבודה

ליפנים האלה יש מין קטע עם סדרות אנימציה מבוססות סיפורים איטלקיים – הלב, פינוקיו. מה זה משנה. לוקחים איזה ילד עם עיניים עגולות, תוקעים לו חיית מחמד נודניקית (בלה/קופיפו, סיים אול שיט) ושולחים אותו לדרכים.

זה, אגב, לא מקרה שהן תמיד נראות אותו הדבר. ניפון, החברה היפנית שעשתה את "הלב", היא גם היוצרת של "פינוקיו", "הדבורה מאיה" וב-1999 הפיקה סרט אנימציה שעסק במרקו (עוד מידע בערך המרתק באתר TV Classic). ומכיוון שהנושא הוא מרקו, הילד מגנואה, קראו לסרט "מרקו". לא "הלב" – הסדרה "הלב" בכלל לא עוסקת במרקו אלא בלב שלו. הלב הוא הגיבור.

 

היו לי לא מעט ויכוחים בעניין הזה עם כלמיני אנשים. לרובם היה קשה להתמודד עם האמת הפשוטה והכאובה, והם טוענים שהסדרה עסקה במרקו ובחיפוש שלו אחרי אמו. אני חושב שזו שטות כמובן – הסדרה עוסקת בלב, הלב של מרקו, ובחיפוש שלו אחרי אמו. נכון, הסיפור המקורי בספר "הלב" של דה אמיציס, אכן עסק במרקו. אבל הרי כל קשר בין הספר לבין הסדרה הוא מקרי בהחלט. אולי במקור הסיפור עסק במרקו; בסדרה – הוא עוסק בלב.

בואו נתעכב רגע על שיר הנושא:
"כמו הים, כמו לב הים, ליבו של מרקו סוער בו
הוא יורד לחוף, יורד לחוף, מביט למרחב
כי ליבו שלו, שם במרחקים
והלב, הוא רוצה אל אמא"

מי רוצה אל אמא? הלב, אין בזה ויכוח. ואם "הוא", הלב, רוצה אל אמא, אז זה לא מפתיע ש"הוא יורד לחוף, יורד לחוף, מביט למרחב".
מי יורד לחוף, מרקו? לא ולא! זהו הלב שיורד לחוף. הלב רוצה אל אמא ולכן הלב יורד לחוף ומפליג למרחב. וכמובן, לא מדובר באמא של מרקו אלא באמו של הלב!
העירו לי כבר שללבבות אין אמהות. אני לא מקבל את זה – מדובר בסדרת אנימציה לעזאזל, אז אל תחפשו היגיון. דבורים שעוזבות את הכוורת כדי לעשות חיים כמו הדבורה מאיה ראיתם? אפרוחות בשם בלה שרצות וצועקות "חכה לי, חכה לי" ראיתם? בסרטי אנימציה הכל לגיטימי, כולל לב שיוצא לחיפוש אחרי אימו. רעיון מטומטם קצת, אבל לגיטימי בעולם הפנטזיה האנימטורי.
החברה שלי טוענת שהלב אינו ישות נפרד ממרקו, ולראיה – אף פעם בסדרה לא תראו את הלב בנפרד ממרקו. אז מה – גם במערבונים לעולם לא תראו את הרוכב נפרד מסוסו, ולמרות זאת איש אינו חושב שהסרטים הללו עוסקים בסוסים – ברור שהרוכב הוא הנושא, למרות שהוא קטן יותר ומשמיע פחות רעש. במי עוסק "הטוב, הרע והמכוער"? בטוב וברע ובמכוער כמובן, לא בסוסים שלהם. בדיוק כשם ש"הלב" עוסק בלב. אילו מרקו היה הנושא, היו קוראים לסדרה "מרקו".
מרקו, כמו הסוסים במערבונים, משמש רק נשא ללב, שהוא הגיבור האמיתי. הלב רוכב עליו ממקום למקום, ובאופן ספציפי יותר בסדרה – אפשר לומר שהלב דוהר על מרקו בחיפוש אחר אמא שלו. איך נגזלה התהילה מהלב הזה. כאב לב.
יש בכל זאת שורה בעייתית בשיר: "כי ליבו שלו, שם במרחקים". אני מאמין שהכוונה היא לא ללב של מרקו אלא ללב של הלב שלו. אם ללב יכולה להיות אמא, אז בוודאי יש לו גם לב.
(ותודה לא', חברי החכם והמניאק ששכנע אותי להביא את העוול הזה לידיעת הציבור. תגיד א', אתה חושב שללב של הלב של מרקו יש לב גם כן? קצת מזכיר את הקטע עם כף הרגל וההומונקולוס, לא?)
אגב, אקורדים לשיר הנושא, למקרה שמעניין אתכם.

18 באוגוסט 2003 – 19:02 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (7)

סקס, סמים ופיראטיות

אני בדרך-כלל לא מנצל את הבמה הזו כדי לקדם דברים אחרים שאני עושה, אבל תרשו לי בכל זאת – באופן חד-פעמי – להמליץ על זה. "קאזה טוב ליהודים" היא כותרת קצת פרובוקטיבית, וכל הדיון בטקסט הזה מותאם לערוץ המדיה שבו פורסם.
האמת היא שמה שמעניין אותי באמת היא לא המוזיקה הפיראטית ולא המלחמה האווילית בסמים הקלים, אלא המלחמה האיומה בנרקומנים – אליה הצלחתי להתייחס בין השורות. כל השאר הוא רק תירוץ. רשימות, בתור ערוץ מדיה לא-מסחרי, הוא המקום להרחיב על זה.
בישראל יש לפי ההערכות 35-40 אלף נרקומנים קשים. הם מוציאים כל שנה, על רכישת הסמים בלבד, 2.5-3 מיליארד ש"ח. אני מניח שההוצאה על רדיפתם וכליאתם, והנזקים כתוצאה ממעשי הגניבה והשוד שחלקם עושים כדי לממן את הסמים, מנפחים את הסכום פי כמה. בקיצור: הרבה מיליארדים הולכים כל שנה לזבל, על הסמים והמלחמה בהם, וזה לא מוביל ולא יוביל לשום מקום. לו עשירית מהסכום הזה הייתה מושקעת בחינוך, ובגמילה של נרקומנים, המצב היה הרבה יותר טוב.
בעיית הסמים בישראל היא לא החמורה ביותר, אם משווים למדינות המערב. אבל זו לא סיבה טובה מספיק לטיפול כל-כך כושל ולא אנושי בבעיה. אני מניח שאת ההשקעה הנדרשת לטיפול אמיתי בבעיית הסמים, אפשר להצדיק גם במונחים כלכליים – בלי קשר לחשיבות החברתית – למרות שאני באופן אישי לא יודע לעשות את זה. אני מזמין את מי שכן להרים את הכפפה.

14 באוגוסט 2003 – 12:51 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (9)

תגים , |

הסימולקרה הרפלקסולוגית

לכל אחד מאיתנו יש במוח איש קטן ששמו הומונקולוס. אותו הומונקולוס זערורי, מתעד וממפה כל איבר שעל קיומו נודע לו מהמסרים העצביים שמגיעים למוח מהגוף. מספר קטן יחסית של תאים, והקשרים ביניהם, יוצרים בהומונקולוס דגם קטן ומדוייק – גם אם לא פרופורציונלית במיוחד – של גופנו. להומונקולוס יש, לפיכך, צורה של איש קטן.

ההומונקולוס לא פרופורציונלי משום שהוא מכיר איברים שונים במידה שונה של פירוט ודיוק. בינקותנו, למשל, ההומונקולוס משוכנע שהפה שלנו הוא איבר הגוף המרכזי. אחר-כך מופיעים האגודלים, ומאוחר יותר הזרועות והרגליים, הבטן והגב, ואז – בהדרגה ובמידה שונה של פירוט – שאר איברי הגוף.

גם הרפלקסולוגיה רואה בכף הרגל מעין מפה של הגוף – ואם עברתם פעם טיפול רפלקסולוגי של מקצוען, אתם יודעים שיש בזה משהו. בכף הרגל יש כפתורים קטנים ובלתי נראים שלחיצה עליהם היא שוות ערך לעיסוי של איברים שונים בגוף, כולל איברים פנימיים.

ועכשיו שאלה: אם בהומונקולוס יש תמונה של כל הגוף, אז וודאי יש בו גם תמונה של כף הרגל שגם היא ממפה את הגוף. קיומו של ההומונקולוס ואופן תפקודו מבוססים היטב מבחינה מדעית. ברפלקסולוגיה, כבר אמרתי – יש משהו, גם אם טרם הוכיחו אותו. איך אומרים – "תסמכו עליי שזה עובד". האם ייתכן שבהומונקולוס יש תמונה של הגוף, ובתוכה כף הרגל שגם בה תמונה של הגוף, שבה מופיע גם ההומונקולוס?

האם ייתכן שהאיש הקטן בקודקודנו, והמפה שבכף הרגל, הן כמו שתי מראות שמשקפות זו את זו עד אינסוף?

עוד על סימולקרה (בתגובות)

13 באוגוסט 2003 – 12:34 קטגוריות: ועוד, מציאות 2.0 | תגובות (13)

תגים |

המנון לליבוביץ' *

* שם של ספר מדע בדיוני נהדר שלא ממש קשור לפוסט הזה, אבל ישעיהו נתן לי תירוץ להזכיר אותו.

יהונתן (כאן תגובה 16) חושב שלהפוך את ישעיהו ליבוביץ' לדובר של היהדות הוא דבר מקומם, ואומר שספק אם דעתו משקפת זרם של יותר מחמישים או שישים יהודים – למרות שאינטליגנטיים מאד.
נראה לי שזה המקום לומר על הנושא כמה דברים, במיוחד מפני שהזכרתי את ליבוביץ' ז"ל וציטטתי ממנו בכמה הזדמנויות.
נכון, ישעיהו ליבוביץ' לא היה מייצג של זרם מרכזי ביהדות. הדברים שאמר בנושאים שונים הקשורים ליהדות, רלוונטיים לדעתי משום שהיה לא רק אדם דתי אלא גם איש מדע ופילוסופיה, שהפגיש בין מחשבת הדורות האחרונים לבין המחשבה הדתית. מקובל לומר על ליבוביץ' שהיה קנטיאני. אני מתקשה להתחמק מההשוואה לרמב"ם – שגם הוא הוזכר כאן – שהיה אריסטוטלי. יהיה יומרני מדי לומר שיש דמיון במשקל ההיסטורי של שני האנשים, אבל הדמיון המהותי קיים.
אני לא חושב שהמפגש בין המחשבה הדתית לכלים של פילוסופיה "חילונית" מחולל שינוי בדת. הוא בסך-הכל מאפשר ניסוח מחדש של רעיונות קיימים בשפה שמאפשרת דיון שמתאים לתקופה.
הניסוח של האמונה הדתית בכלים של אריסטו, שעשו הרמב"ם ואבן רושד, היווה השראה לתומאס אקווינוס (שבין השאר כינה את הרמב"ם "מורי ורבי"). היום שוררת הסכמה בין ההיסטוריונים, אנשי מדע המדינה, וחוקרי ההיסטוריה והפילוסופיה של הרעיונות: תומאס פתח דלת אחורית לחשיבה האריסטוטלית, שנכנסה לנצרות ושינתה את תולדותיו של העולם הנוצרי. מחשבת אריסטו היא זו שאיפשרה את התפתחות המדינה המודרנית, את המתודה המדעית, את ההומניזם.
הרמב"ם, בפסיקותיו ההלכתיות, היה אולי חלק מ"מיינסטרים", אבל במשנתו הפילוסופית היה אוונגרד. ליבוביץ' לא היה פוסק – ואילו היה, קרוב לוודאי שהיה שמרן מאד בפסיקות שלו. ההתנגדות שעורר, הייתה קשורה להשקפותיו ולאמירות הפרובוקטיביות שלו.
ניוטון, קופרניקוס וגלילאו, לא היו דוברים מייצגים של המדע בתקופתם. גם דבריהם של ניטשה, מארכס ופרויד, לא נתקבלו בחיבה יתרה על-ידי בני זמנם. והשאלה החשובה היא בכלל לא האם הם "צדקו", אלא מה תרמו לדיון הפילוסופי והמדעי.

המקרא והידע המדעי
לשיטת ליבוביץ', ההתייחסות למקרא – במיוחד לתורה – כמקור לידע מדעי היא עקרה ומיותרת. התורה היא ספר מצוות ולא ספר לימוד להיסטוריה ופיזיקה, ולכן מי שמנסה לגזור ממנה מסקנות מדעיות מבזבז את זמנו.
רבים לא אוהבים את הגישה הזו, אבל לא נכון לומר שהיא אינה מעוגנת במיינסטרים של המחשב היהודית ההיסטורית. רש"י, בהקדמה לפירושו לתורה, שואל מדוע פתחה התורה במילים "בראשית ברא" ולא "החודש הזה לכם". כלומר: בהנחה שהתורה היא ספר מצוות, יכולה הייתה לפתוח בסיפור מעמד הר סיני, כי כל מה שקדם למתן תורה אינו קשור למצוות.
מהמדרש של רש"י אפשר להסיק שני דברים: שגם בתקופתו ברור היה שהתורה היא בראש ובראשונה ספר מצוות, ולא "מדריך הפעלה לעולם" כפי שכל מיני אנשים מנסים להציג אותה. ומצד שני, שהמקרא כולל אינפורמציה מועילה שחורגת מהמסגרת הצרה של הציווי ההלכתי. במקרה הספציפי הזה, רש"י לא מחפש ידע מדעי אלא טוען שסיפור הבריאה, האבות ויציאת מצריים מכוננים את האתוס ה"לאומי" של עם ישראל (זה דיון מורכב בפני עצמו ולכן לא אכנס אליו).

הפלורליזם של הדיון התלמודי
הרמב"ם, כמו חכמי המשנה והתלמוד, עסק גם ברעיונות "חילוניים" ולעיתים קרובות שילב בדיון ההלכתי שלו "עובדות" מדעיות. לא ידוע לי על מסקנה מדעית אחת שהסיק מהמקרא או מהתלמוד. אדרבא – הרמב"ם עסק בעצמו במדעים שונים, כשהוא נסמך על המתודה המדעית שהייתה קיימת בתקופתו ולא ניסה לטעון שכל הידע הדרוש נמצא בכתבי הקודש.
שונאי-יהדות קופצים לא פעם כמוצאי שלל רב על עובדות מדעיות שגויות שהופיעו בתלמוד, וזה עניין קצת טיפשי בעיני. התלמוד הוא קודם כל פרוטוקול של דיונים בנושאים הלכתיים ובנושאים משפטיים שנגזרים מהם. תוך כדי הדיון התלמודי, עלו שאלות שונות שנותחו בהתאם לידע ה"מדעי" של התקופה (דוגמא מהתלמוד הבבלי: האם קטניות הן דגן, ואם לא אז מדוע חכמי ארץ-ישראל אסרו לאכול אותן בפסח?). אבל מעולם לא היה לתשובות שניתנו תוקף רב יותר מאשר למסקנות שנתקבלו כתוצאה משימוש בכלי הניתוח הלוגיים של הדיון ההלכתי (בדוגמא שלנו: חכמי בבל היו תמימי דעים שקטניות בפני עצמן אינן חמץ, אבל זה לא גרם להם לשנות את הפסיקה הארץ-ישראלית – הם פשוט ניסו להבין אותה).
חכמי התלמוד השתמשו בכל הכלים שעמדו לרשותם – כולל, למשל, חוכמת יוון שאותה הכירו היטב. בדיון התלמודי רווחה גישה פלורליסטית מאד, שבה הוצג ידע רלוונטי מגוון, שיכול היה לקדם את הדיון. אבל הדיון ה"מדעי" לא היה המטרה ועל המסקנות ה"מדעיות" של האמוראים הרשו לעצמם לחלוק כל מי שבאו אחריהם.
זה לא שונה מהמדע היווני, שבפרספקטיבה היסטורית אנחנו יכולים לומר שהיה פרימיטיבי. הכלים המדעיים של חכמי יוון היו מוגבלים, אבל הפילוסופיה שלהם נותרה רלוונטית ו"נכונה" 2500 שנה אחרי שהידע המדעי שלהם התיישן.

12 באוגוסט 2003 – 11:24 קטגוריות: ועוד | תגובות (12)

תגים , |

לופו בניו-יורק

בקייטנת החיים הטובים של משה היינמן, לקחו אותנו בכל שישי לסרט בקולנוע גת בגבעתיים (לפחות אני חושב שקראו לו גת). לימים אדע שהסרטים שראינו הם קלאסיקות. באותם ימים הם היו פשוט הסרטים של יום שישי בקייטנה, עם רון בלב וארטיק מישמיש ביד (אולי היו עוד טעמים אבל אני זוכר את הכתום).
ים של ילדים בקולנוע. הרבה רעש, של צחוק ושל התלחשויות ודיבורים. על המסך קונילמל, או חסמבה, או זורו, אבל לעיתים קרובות זה הגדול מכולם: לופו. יהודה ברקן, עם הזקן והסמרטוטים והמבטא היקי. עם הסוס והעגלה ועם גבי עמרני. 1970, פחות שלושים שנה של קדמה ושל בולשיט ושל ציניות.
רק לאחרונה הבנתי שגם יהודה ברקן וגם זאב רווח (ותגידו מה שאתם רוצים – שניהם שחקנים גדולים) היו בעצם ווריאציות על חיים טופול. אבל כשאתה ילד אתה לא עסוק בזוטות כאלה, סתם נהנה. ו"לופו בניו-יורק", הוא פשוט אחד מסרטי הילדים הכי מופלאים שעשו אי פעם.
נכון, כבר בתור ילד בן שבע חשבתי לעצמי שזה מצחיק כשהילדים באולם צעקו "לא, לא!" כשההורים של דני עלו איתו למטוס. או שזה מצחיק – יותר ממרגש – כשיהודה ברקן דיבר אל הסוס שלו ושאל אותו אם הוא מתגעגע לנכד דני שנסע ל"נויורק". אבל בתור מבוגר, כשראיתי את הסרט שוב, מצאתי אותו מרגש עד דמעות. סוג של נאיביות שהייתה רק לילדים שגדלו פה בשנות השבעים.
אם אתם נתקלים בסרט הזה, נסו אותו. בהתחלה זה ירגיש לכם מביך, עם העלילה הילדותית והמבטאים המצחיקים, עם הדמויות הסטריאוטיפיות ועם גבי עמרני (שאם תתרכזו ותסתכלו תראו שגם הוא בעצם שחקן מעולה). אבל זו לא רדידות – זה סרט לילדים. אחלה סרט, שאם נולדתם בתקופה הנכונה ונשארה לכם טיפה נשמה, עלול להוציא מכם געיית בכי ספונטנית בלי שתבינו בכלל מאיפה זה הגיע. אל תשאלו מאיפה אני יודע את זה.

11 באוגוסט 2003 – 11:52 קטגוריות: המלצות | תגובות (5)

תגים , , , |

דת ומדינה?דת

לא יודע אם יצא לכם להיתקל בחומרים של רוני ברט. מומלץ באופן כללי, ובמיוחד הפוסט על החיבור החיובי בית דת לפוליטיקה.
מדובר בנושא גדול ומורכב. אי אפשר לגעת פה באפס קצהו, וספק אם אני האיש המתאים. מה שהייתי רוצה לעשות בכל זאת, הוא לנסות להתייחס לכמה טענות של רוני (תגובה 2) שהוא זה שגרם לברט לפרסם את הפוסט הזה מלכתחילה.

"אם הרב עובדיה יוסף, או גאון אחר כלשהו, יהיה זה שיחליט בשבילנו איך תראה המדינה, מצבינו יהיה רע מאד. מהות השיטה הדמוקרטית היא שאין החכמה מרוכזת במקום אחד, אלא הכרעת רוב העם היא זו הקובעת"
בתשובה לזה אצטט את ישעיהו ליבוביץ': "ישראל היא מדינה חילונית במאה אחוזים ולא בתשעים ותשעה. חוקי מדינת ישראל הם חוקי הכנסת ואינם חוקי התורה, ובזה נגמרים הויכוח והדיון. אין במדינת ישראל שום חוק דתי".

"היהדות היא לא סמכות בעניני מדע. נתתי שתי דוגמאות… שיש בהן לדעתי כדי להראות את הפער בין המדע לבין הידע ה'מדעי' שקיים ביהדות".
מובן שהיהדות אינה מדע, ואין בה גם שום יומרה כזו. המדע, כפי שאומר ליבוביץ', מבוסס על מתודה רציונלית ולכן "אינך יכול שלא להאמין בו מרגע שתודעתך נחשפה אליו". הדת, והאמונה באל, אינם שייכים לתחום הרציונלי ולא יכולים להיות מקור לשום סוג של ידע בעל אופי מדעי. מי שטוען אחרת, גם אם הוא מתיימר לייצג את הדת היהודית, פשוט מבלבל את המוח.

"הייתי מגדיר כלכלה כשיטת ניהול חברתית, שנועדה לגרום למקסימום 'תועלת כלכלית' לקבוצת אנשים. אם תרצה – למקסימום כסף, למרות שזה מעט פשטני. ככלל, וזה בכל השיטות הכלכליות, ככל שאנשים יעבדו יותר וייצרו יותר – תעלה התועלת הכלכלית. ההבדל בין השיטה הקפיטליסטית לשיטה הסוציאליסטית היא איך לגרום לאנשים לעשות את זה".
הכלכלה מגדירה את עצמה "ניהול משאבים בתנאי מחסור". היא מיוסדת על הנחת הרציונליות, וקובעת שבני אדם יפעלו בדרך שתביא להם תועלת מקסימלית. פירמה, לפי אותה הנחה, פועלת למטרת "מקסום רווחים".
בקשר לטענה לגבי ההבדל בין קפיטליזם לבין סוציאליזם – לפי מארכס, הבעיה עם השיטה הקפיטליסטית אינה הדרך בה היא מניעה אנשים, אלא העובדה שהיא מתעקשת לצבור הון. סוציאליזם היא אחת הגישות להתארגנות כלכלית שמבוססות על הניתוח המארכסיטי, ועיקרה הוא חלוקת ההון.

"ככלל, היהדות היא דת שנוצרה בתנאים של מצוקה ולא של צמיחה כלכלית. לכן, רוב החוקים הכלכליים שבה… התאימו למצב של חוסר צמיחה כלכלית. הצמיחה הכלכלית שחלה בעולם ב-250 השנה האחרונות אינה תואמת את התיאוריה הכלכלית שביהדות".
צר לי, אבל אלו דברי הבל. היהדות – אם להמשיך את גישתו של רוני ברט, היא בפירוש סוציאליסטית. מלבד הסעד (תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, וכו'), היא גם מונעת צבירת הון באמצעות שמיטת חובות אחת לשבע שנים. מטרת המצוות ה"כלכליות" ביהדות אינה לצבור הון אלא לדאוג לחלש.

"לדתות המזרחיות אין משנה כ"כ ברורה ומקיפה כמו ליהדות, לנצרות ולאיסלאם. הן מכירות בריבוי אלים, הן הרבה יותר פתוחות ואין להן יומרה לנהל את המדינה… הנצרות הנחילה לעולם את הפרדת הדת מהמדינה והדבר עלה במלחמות עקובות מדם באירופה".
חלק מהדתות המזרחיות הן מונותאיסטיות. הבודהיזם נטול אל. הנצרות לא הנחילה לעולם את הפרדת הדת מהמדינה – היא כלל לא הכירה במדינה. 400 שנה בהן חלחלו כתבי אריסטו לתוך התרבות הנוצרית (אגב, בעזרתם האדיבה של הרמב"ם ואבן-רושד), הן שאפשרו את יצירת את המדינה המודרנית.

5 באוגוסט 2003 – 22:58 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (17)

תגים |