אודות הפרמשטק

זה לא שנעלם מעיני התחביב הגברי הזה, לפזול הצידה על מפתני משתנות. פשוט נמנעתי. הוא קטן, הוא גדול – מה שאתה לא יודע לא יכאיב, גם לא ישמח. הבורות יפה ללב.
עד גיל מסויים, ממילא, הוא נראה להן כמו הדבר הכי גדול בעולם כי לא ראו משהו אחר. "לא היה לי מושג" עניתי. לא הסתכלתי אף פעם. לא במלתחה של שעורי ההתעמלות, אפילו לא במקלחות של הצבא שממילא מכווצות. לולא ההיא, שהייתה פי מאה מנוסה ממני השרלילה, אפילו לא הייתי מנחש. גם אז, קשה לומר שזה שינה את חיי.
לכן מוזר איך שאני, בתור אחד שלא מודד, עסוק כל-כך באורך וצורה. ולא פחות מוזר איך בתחום אחד ארוך זה יפה ורחב זה שימושי, ובתחום אחר כל מילימטר מיותר הוא בעיה.
טקסט. מינימום מילים, מקסימום מידע. קצר זה יפה. ואני עומד אודות מפתנים ומשתאה – איך של ההוא קצר כזה, איך של ההיא שנון. איך של זה חצוב בסלע ושל זו כתוב כל-כך ברוך. כמה עוד אצטרך לשפוך כדי להוציא את זה כבר. איך נפלתי ככה, ששלי הכי ארוך.

הלשכה לטרטור בעלי מקצוע

בידיעה שמתפרסת היום ב-ynet, מספר דוד רגב על קיצוץ בלשכות התעסוקה וקובע ש"מהיום לעובדים יהיה הרבה יותר קשה למצוא עבודה". "אפילו שירות התעסוקה, שעוזר למובטלים לצאת מהמצב הכלכלי הקשה, חווה את הקיצוצים על בשרו" אומר רגב, "מהיום עובדי שירות התעסוקה – זוטרים ובכירים כאחד – לא יקבלו מימון לטלפונים סלולאריים, החזרי הוצאות על דלק או תשלום על שעות נוספות".

עיני לא צרה בעובדי שירות התעסוקה, ויכול להיות שמדובר על בעלי מקצוע מסורים שעושים את עבודתם ככל יכולתם באמצעים מוגבלים. אבל בינינו – האם שירות התעסוקה באמת "עוזר למובטלים לצאת מהמצב הכלכלי הקשה"? לכמה מובטלים כאלה הוא עוזר? כמה מחוסרי עבודה הכרתם בשנה האחרונה? כמה מהם מצאו עבודה? מבין אלו שמצאו עבודה – כמה מצאו אותה בשירות התעסוקה?

מדי פעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות על כך שעל כל משרה בשירות התעסוקה יש עשרות מבקשי עבודה. מכיוון שאני יודע, ממקור ראשון, שקשה מאד לגייס עובדים דרך השירות אני נוטה להניח אחד משניים: או ש"הישראלים לא רוצים לעבוד" (את זה אני פוסל על הסף, כי אני מכיר מציאות אחרת), או ששירות התעסוקה פשוט לא מתפקד.

אפשר להתווכח מדוע זה קורה, אבל נדמה לי שאפשר גם להסכים ששירות התעסוקה לא מספק את הסחורה, ולכן אני נוטה לחשוב שבמקרה הזה הפתרון הוא לא התייעלות אלא הפרטה של שירות התעסוקה. בימים כתיקונם אני זהיר מאד עם המילה הזו, "הפרטה". רוב ההפרטות הן הרי רק דרך מחוכמת לרושש את כולנו כדי לסדר עיסקה טובה למישהו. רק שבמקרה של שירות התעסוקה קשה לי לראות איך מישהו יכול להפסיד מזה.

עדכון אפריל 2004: חשוב גם לדעת להודות בטעות. חבר שבקיא במספרים הוכיח לי באותות ובמופתים שהסיבה לחוסר התפקוד של שירות התעסוקה היא היעדר משאבים – היחס בין מספר המובטלים למספר העובדים בשירות הוא פשוט בלתי אפשרי.

קישוא למורכרמון

בחמישי האחרון הצגתי את משפחת החצילים שאימצתי, כאן בתמונה משפחתית עדכנית. לכל מי שהתעניין – הם התאקלמו יפה וחשים בטוב, כולל הגור האמצעי שהיום כבר התבדח עם רופאיו וגו'.

בתגובה הראשונה לפוסט על החצילים, נתבקשתי על-ידי מורכרמון להתייחס כאן גם לגורי קישואים.

יש, כמובן, גם גורי קישואים, למרות שהם נפוצים אפילו פחות מגורי החצילים. לפעמים אפשר למצוא אצל ירקנים או בשוק כל מיני סוגים של קישואים קטנים באופן מיוחד, אבל גורים ממש הם מצרך נדיר. למרות זאת, התפתחה תרבות קולינרית ענפה סביב גור הקישוא, ששיאה כמדומני במתכון ספניולי בשם בוקה דיקוס ("קישואים קטנים"), שהוא הגירסה דינקותא למתכון המוכר כ"קישואים בעגבניות".

את שני גורי הקישוא שבתמונה להלן צילמתי יחד עם אחיהם הגדול, שאורכו כשמונה סנטימרים, כלומר – גם הוא אינו קישוא בוגר. זה ממחיש כמה זערוריים הם שני הגורים שלידו.

שמחת גורי החציל

אנחנו אוהבים גורים. כולנו. המדענים מסבירים שזו תופעת לוואי טבעית של הברירה הטבעית. החזק שורד, והמתאים שורד, וגם זה שחושבים שהוא חמוד שורד – לבעלי חיים חמודים היה תמיד סיכוי טוב יותר לשרוד בסביבתנו, כי במקום לאכול אותם שיחקנו איתם. משהו כזה.
כך יוצא שאנחנו אוהבים גורים – של כלבים, חתולים, פילים. מחקרים חיזקו וביססו את העניין הזה מכל הכיוונים: אנחנו אוהבים גורים, בגלל שהם גורים, בלי קשר למה שיהיו כשיגדלו. אפילו גורי נחשים נראו חמודים לרוב האנשים שהשתתפו במחקרים האלה של המדענים. אפילו גורי קרנפים וחולדות ועכבישים. רק גורי גו'קים אנחנו לא אוהבים, אבל זה כנראה כבר קשור לאיזו תופעה אבולוציונית אחרת.
אני, כמו כולם, אוהב גורים של כמעט כל דבר. בתור חובב ירקות ופירות, אני אוהב גם גורי ירקות. זה כנראה קשור לצד הנשי שלי – שמתי לב שבדרך-כלל אלו הנשים שאוהבות גזר גמדי, תירס גמדי, תפוז סיני, עגבניות שרי, כרוב ניצנים (לנשים יש גם נטייה מובחנת יותר לאהוב אספרגוס, לבבות דקל, לבבות ארטישוק, וכו' – אבל זה כנראה קשור לאיזו תופעה אבולוציונית אחרת. הצד הזה של הצד הנשי שלי, אגב, לא מפותח כל-כך).
בכל אופן, אני אוהב גורי ירקות מכל מיני סוגים, אבל יש סוג אחד שחביב עלי יותר מכולם: גורי החציל. אתם יכולים לטעון שזו גוזמא שלי, ואין בכלל דבר כזה "גורי חציל", אלא רק חצילים קטנים וחצילים גדולים מהם. אבל קשה להתווכח עם התמונה שהבאתי כאן: תמונה נדירה של משפחת חצילים.

משמאל לימין: אבא חציל, אמא חציל, חצילודוויג, חציליאון וחצילימור.

את אמא חציל, שנייה משמאל, קל לזהות. לידה אבא חציל. לימינם, בסדר מופתי, ניצבים שלושת גוריהם – שנים חצילים צעירים וחצילה תינוקת.
כמו אבא ואמא חציל, הם חלקי עור וענוגי בשר. בשלב הזה של חייהם הצעירים הזמן עוד לא נגע בהם (לרוב הירקנים הם מגיעים, למרבה הצער, בשלב מאוחר יותר שבו הם מתחילים להתקמט). בניגוד לאבא ואמא קשי היום, שאולי יש בהם קצת מרירות וגרעינים, בגורי החצילים שלי יש שמחת חיים ילדותית ותמימה. בעיקר מאז עשיתי את איחוד המשפחות הזה.
בפעם הבאה שאתם הולכים לירקן, שאלו אותו. חפשו את הגורים, כי הם חמודים – כמו כל הגורים כפי שכבר סיכמנו – וכי הם יגרמו לכם שמחה ועונג. אין כמו טפיפות רגליים קטנטנות של גורי חציל ברחבי הבית.
מוקדש בהערכה גדולה למאלף החצילים הדגול נירמו, מורה ומחנך, אם ואחות, והאיש שחציליו מחשבים את קצם לאחור לצלילי המוסקה.

כל האמת אודות הזין

בהמשך לרשימתה הכוכנית של רוני אודות מעמדו הלשוני איבר המין הנשי, רציתי להביא כאן אנקדוטה כמעט מתחייבת.
כולנו יודעים שלאיבר המין הגברי קוראים זין ושזו מילה לא כל-כך יפה. אנחנו משתמשים בה פה ושם, בלית ברירה, כי היא עדיפה על האלטרנטיבות (איבר המין, זכרות, פיפי, פרמשטק, זרג, שמוק, זובי, צינור, משאבה, כלי, וכיוצא בזאתי).
אבל גם זין היא מילה מטרידה בסך-הכל. ישירה ועניינית מאד, קצרה וקולעת (אם יש לה מזל) אבל משובצת בתוך האלף-בית במקום אסטרטגי (בדיוק לפני החטא).
מה שרוב האנשים לא יודעים הוא ש"זין", היא במקורה בכלל לא מילה גסה.
עצרו רגע. האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע איבר המין הגברי נקרא על שם אחת מאותיות האלף-בית? מקרה? יד הגורל? מעשה זדון?
באופן אירוני למדי, מקורה של המילה זין הוא באות ז'. בישוב הקדם-מנדטורי, בימי התרבוש והנרגילה, השתמשו בה הצעירים כקיצור למילה הגסה "זרג". משהו בסגנון ה"F' Word". ברבות הימים, הפכה האות ז' למילה גסה בפני עצמה. (במאמר המאלף הזה של רוביק רוזנטל מצאתי סברה נוספת למקור המילה).
ובאשר לעמיתו הפמנני: ייתכן מאד שהמילה המתאימה ביותר לאיבר המין הנשי הייתה מילה בסגנון דומה, נגיד "כף" (כוס) או "נון" (נרתיק) או "גו" (גבעת ונוס). למרבה הצער, שלושת המילים הללו כבר נמצאו בשימוש אחר: כף היא יד, נון הוא דג וגו הוא גב.
המילה כוכית היא בעייתית מאד לדעתי. כי איך תיקרא כוסית מעתה? "כו-כית" (במלרע) זה נחמד, אבל לא נכון דקדוקית. אם כבר, אז הכוסית החדשה צריכה להיקרא "כוכיתית" שזה נוח להגייה בערך כמו "נרתיקנית". עברית שפה כשה.
ודבר תורה לסיום: על משה רבנו נאמר בגמרא ש"זקנו אמה, שפמו אמה, ופרמשטקו אמה וזרת". (אני מוצא שאני, למרות שם המשפחה המטעה, כנראה נצר למשפחת לוויים.) אין לי כרגע את ההפנייה המתאימה, אבל זה שם, ואני מסיק אחד משניים: או שלחז"לינו היה חוש הומור משובח במיוחד, או שלמשה רבינו הייתה זוגיות מאד מאושרת.

דמעת אחד מאלף

לא, אני לא חושב שאני ביאליק.

אבל לעתים קרובות מדי מתברר לי שאנשים לא ירדו לסוף דעתי. זה אולי משום שהסרקאזם שלי מחודד מדי, למרות – כמה שזה מתסכל ומרפה ידיים לחשוב – שסביר יותר שהוא מגושם מדי.

מתיש לנסות להגיד את הדברים הכי כפי שהם וגם להיות מובן. משחרר מאד לפעמים לדבר בשפה שמובנת לי, שזו לפחות התחלה.

כשאתה משקר למישהו אחר, יש לפחות בנאדם אחד שיודע את האמת. כשאתה משקר לעצמך אין לך אפילו את זה. יוצא שאמת שהיא רק אמת, דומה מאד לפעמים בקונסטלציה הסוציאלית שלה לשקר. אתה תמיד חי איתה לבד, והיא תמיד עדיפה על האפשרות שתעדיף לשקר לעצמך.

חרפת הנעליים

בפרפרזה על סיסמת הבטיחות-בדרכים הידועה, המשפט הכי מתאים בעיני לתאר מדיניות סוציאלית הוא "בסעד אל תהיה חכם, תהיה צודק".
כן, שמעתי על זה שיש אנשים שהתרגלו לפשיטת יד כתחליף למשלח יד. כן, שמעתי שיש אנשים שלא עוסקים בתכנון משפחה ומביאים ילדים לעולם בלי לחשוב מאין תבוא הפרנסה וכיצד יאכילו אותם. אבל לא, אני לא חושב שאפשר לפתור את הבעיות הללו בזה שנצמצם את הסעד ונשלח את מקרי הסעד לעבוד.
אני לא אומר את זה כתגובה לתוכנית הכלכלית ולקיצוצים בקצבאות. מה שמטריד אותי לא פחות, אולי יותר באיזה מקום, הם הטיעונים שכל מיני אנשים משמיעים בנושא.
כן, זה פשע להוליד ילד בלי יכולת לדאוג לו (אני לא בטוח בזה, אגב, אבל נלך עם הטענה הזו לצורך הדיון). אבל זה גם פשע להעניש ילד על המשגים של הוריו. כן, יש במדינת ישראל גם כל מיני בטלנים אוכלי חינם, שמקבלים קצבה לא כי הם צריכים אלא כי זה נוח יותר מלעבוד. אבל אותי לימדו בבית – סליחה מראש אם אני נשמע שמרן ונאיבי – ש"עדיף לתת למי שלא צריך מלא לתת למי שכן". קל מדי לשפוך את התינוק עם המים.
להעניש אנשים על טפשותם זה אולי מאד פדגוגי, אבל גם די מרושע. קשישים למשל – רבים מהם לא היו חכמים מספיק כדי לחסוך כסף כשהיו צעירים. האם בגלל זה יהיה מוצדק יותר לזרוק אותם לכלבים? מובטלים רבים אינם זכאים לדמי אבטלה כי לא חיכו שיפטרו אותם אלא עזבו מייד כשהראו להם את הדלת. האם בעיות הפרנסה שלהם שונות ממי שקיבלת מכתב פיטורין?
העניין עם רעיון הסעד, הוא בדיוק זה – שהוא לא צריך להבחין בין מי שנקלע למצוקה באשמתו או שלא באשמתו. הוא צריך רק להבחין בין מי שנמצא במצוקה לבין מי שלא – ואצלנו במדינה זה בדיוק להפך.
עם התוכנית הכלכלית החדשה, מוצדקת או לא בפני עצמה, נכון היה להכריז גם על תוכנית סעד חדשה. לא בגלל הרעב – בגלל הבושה. בגלל שגם להשפיל אנשים עד עפר, במה שהם מקבלים ובמה שאינם מקבלים, זה פשע. בגלל שישנם בישראל רבים שמאיימת עליהם החרפה – אם לא חרפת רעב אז חרפת ההוצאה לפועל, חרפת הילד שנשלח הביתה מבית-הספר כי אין לו ספרים או כסף לטיול, חרפת הנעליים הבלויות.
בפעם הבאה שאתם בפאתי העיר, על סף הפריפריה, תעיפו מבט בנעליהם של אנשים. נעליים יודעות לומר דברים שאנשים לא מעיזים לומר בעצמם.
נכון, מדינת ישראל לא יכולה להאכיל לעד מיליונים שאינם עובדים. אבל עד שתמצא להם עבודה, המעשה הצודק הוא להמשיך להאכיל אותם. להקפיא את צעדי ההוצאה לפועל כנגד בעלי החובות הקטנים, לעירייה ולחברת החשמל ואפילו לבנק. להגביל את יכולתם של בנקים לפנות מביתם בעלי משכנתאות שלא עומדים בתשלומים שלהם. להקים קרנות לתלמידים נצרכים, לחולים שאין להם כסף לביקור אצל רופא מומחה, לקשישים ונכים שאין להם כסף לשירותי סיעוד.
זה אולי לא הכי חכם, אבל זה לפחות צודק.