תרומה קטנה לדכדוך

יש נושאים שכל-כך מדכדכים אותי עד שאני פשוט לא אומר עליהם מילה. או לפחות לא כותב עליהם כאן. רק שכבר כמה זמן אני שואל את עצמי אם אני לא הופך בזה לחלק מהבעיה. לא להגיד כלום על דברים רעים מאד זה, ללא ספק, חלק מהבעיה.
נקודת המבט שלי על המצב הכלכלי היא די עגומה. נכון, אני לא פוגש אמהות חד-הוריות, נכים או מובטלים מהפריפריה על בסיס יומי. מצד שני, אני נמצא בקו תפר בין שארית החיים השפויים לבין תחילת הטירוף.

מה תגיד לאדם שבא לחפש אצלך עבודה, כשברור לך שבעולם טוב יותר אתה היית מחפש אצלו עבודה? מה תגיד לחבר שמספר לך שההורים שלו באים ללוות ממנו כסף? ומה אעשה עם ערמת קורות החיים שמונחת אצלי, שרק הולכת וגדלה. ערמה של שמות, של אנשים, חברים וגם אנשים שאני לא מכיר – בהתחלה הייתה מחכה לשעת כושר, ובכל פעם שמישהו שאל אם אני מכיר מישהו שיודע לעשות כך וכך, מייד הייתי שולף ושולח. אבל אני נשאל מעט מדי, וערמת הקו"ח גדולה מדי, והיא גדלה והולכת.

ואני לא יכול להפסיק לחשוב על אנשי העגלות של שוק התקווה. איך כשגרתי ליד, והייתי קונה בשוק בכל שישי, הייתי מביט באנשים האלה שעושים את חמשת השקלים שלהם מלרוץ בשוק עם הקניות של מישהו אחר, בעגלת סופרמרקט גנובה. אנשים שהם כמעט בתחתית של התחתית. אנשים שלא צריך היה לומר להם שיש עבודה וכל מה שהם צריכים זה ללכת לעבוד. זה היה לפני שנתיים, ולאיפה האנשים האלה הספיקו להגיע מאז אני אפילו לא מצליח לתאר.

18 ביולי 2003 – 13:35 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (8)

תגים , |

התודעה, ההוויה והמהפכה

הפוסט הזה הוא המשך לדיון שהתפתח ביני לבין עומר בתגובות לרגע אחרי המהפכה. השאלה הכללית (למי שמתעצל לקרוא שם את הדיון), הייתה האם "מהפכת המידע" היא אכן מהפכה, ובאיזה שלב שלה אנחנו נמצאים. כדי לבחון את זה, הזכרנו את החבר מארכס ואת אדמונד בארק, בחור בריטי קצת אנאלי שחי במאה ה-18 והיו לו כמה רעיונות מעניינים.

  • מארכס, באופן פרדוכסלי, הוא כמעט אבי המהפכנות בדורנו, ע"ע "עולם ישן עד יסוד נחריבה". בכל אשם המניפסט הקומוניסטי, מנשר שכתב בשביל כמה מצלצלין, ובו קרא לפרולטריון להתאחד, כי "אין לו מה להפסיד מלבד כבליו".
    במקומות אחרים, מארכס מרחיב ומצייר תהליך שהוא פחות או יותר דטרמיניסטי לגמרי, שבו "ההוויה קובעת את התודעה", ותהליך דיאלקטי מחליף מעמד שליט אחד באחר בספירלה אינסופית. הסוף, "ממלכת החירות" הוא משהו שעליו מארכס לא מרחיב את הדיבור. מכל מקום, בניגוד למניפסט, שהוא המסמך המכונן של המרכסיזם בצורה הוולגרית שלו, במקומות אחרים אמר מארכס עצמו שלא תהיה מהפכה בלי השלב של התרוששות הפרולטריון, ובמציאות אנחנו יודעים שאפילו זה לא ממש קרה. מארכס, למרות הכל, לא היה כלל מהפכן.
  • בארק הוא אבי השמרנות, ולכן טוען שאין באמת דבר כזה "מהפכות" – יש תהליכים. התפיסה שלו היא שמרנית מובהקת כי הוא לא מאמין בהחרבת היסודות, אלא בשינוי שמתבסס על הקיים. כלומר, הניתוח ההיסטוריוסופי שלו בסופו של דבר מצטרף לזה של מארכס בטענה שהחברה מעצבת את עצמה בתהליך אבולוציוני מתמשך. הוא לא נעזר לשם כך במודל דיאלקטי, אבל אין ניגוד בין תפיסתו לבין מודל כזה. אדרבא – הוא מדבר על תהליכים של "תיקון טבעי", שבהם יש רגרסיה למצב הקודם, כי התפתחות היסטורית מסויימת הייתה "שגויה".
  • לא ביטלתי את החשיבות של התפתחות המעמד הבינוני, כפי שטוען עומר, אבל קשה להתעלם מהמודלים שהציגו אנשים כמו מרקוזה ופרום, לפיהם בכלל אין חשיבות להתפתחות הזו משום שהתודעה לעולם לא תשתחרר. גם הדרך שבה אנשים מורדים היא חד-ממדית, ומכוונת בעצם לאותו מקום, ומשמשת בעצם כגורם מייצב בתוך מערכת דטרמיניסטית שמה שמניע אותה הם הייצור, מקסום הרווחים וצבירת ההון. "הקפיטליזם המאוחר" הוא בורג. Resistance is futile. כמובן שגם מרקוזה וגם פרום, ששניהם היו מארכסיסטים אגב, הציעו פתרונות. קצרה היריעה.
  • בקשר למהפכת הדפוס: היא נמשכת כבר יותר משלוש מאות שנה. עד גוטנברג רוב האנשים היו אנאלפביתים, כי ממילא לא היו ספרים לכולם. היום עדיין חלק גדול מאוכלוסיית העולם לא יודע לקרוא, למרות שאין גבול לכושר ההדפסה. "מהפכה" היא לא שהטכנולוגיה קיימת, אלא מה עושים איתה. אין שום חשיבות להמצאות רק להשפעה שלהן על החברה.
  • מדוע אני טוען שמהפכת המידע דומה למהפכת הדפוס ולא למהפכה התעשייתית: בקליפת אגוז – משום שמדובר בתהליך תודעתי שקשור לעיצוב מחדש של התרבות האנושית, ולא לעיצוב מחדש של תהליכי הייצור. המודלים המיקרו-כלכליים החדשים (לא, לא "כלכלה חדשה" אבל דומה), בדרך-כלל מנסים לשבץ את טכנולוגיות המידע במשוואות הישנות באמצעות התייחסות אליהן כאל "שיפור טכנולוגי". אבל בתיאוריה המיקרו-כלכלית התנהגות השוק מתוארת גם במונחים של תנועת מידע, וגישת השיפור הטכנולוגי מחמיצה קצת את העניין. מעבר לזה, כפי שהציגו לנו יפה זוכי פרס נובל טברסקי וקלמן – "הנחת הרציונליות" שמשמשת נקודת המוצא לכלכלה בת-ימינו, היא עסק לא פשוט שכדאי עוד להפוך בו קצת. ההנחה הזו מגדירה מראש מה אנחנו רוצים כדי לעסוק באיך. ההתפתחות התרבותית קשורה לעיסוק במה. לשינוי המטרות של הציוויליזציה, שאותן הטכנולוגיה רק משרתת ולא מגדירה.
    בתקופה שאנחנו מכנים היום "ימי הביניים", הייתה התפתחות עצומה במחשבה ובפילוסופיה, אבל היא הייתה נחלת מעטים. אם ננתח דרך התחום של הגות פוליטית: מהפכת הדפוס לקחה את אוצר המחשבה שהצטבר במשך 500 שנה מאז המאה ה-12, אבל הגיע לכמה מאות אנשים בכל דור, ובבת-אחת חשפה אליו מאות אלפים. זה מה שהוליד את המדינה המודרנית. זה מה שאפשר את המהפכה התעשייתית.
    אני, בניגוד למארכס – כבודו מונח במקומו – חושב שהתודעה קובעת את ההוויה.
17 ביולי 2003 – 17:51 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (1)

תגים , , |

רגע אחרי המהפכה

הטקסט הזה נראה מאד אקטואלי. הצרה היא שהוא נכתב ופורסם לפני כמעט שנתיים, וזה כמעט כואב לחשוב איך כלום לא השתנה. מצד שני, נדמה לי שזה גם נותן קצת פרספקטיבה. מכניס את המחשבות לא רק לפרופורציות הנכונות אלא גם למקצב הנכון.

————
"מהפכה" הפכה לאחת המילים השחוקות ביותר בשפה. היא מכרה יותר מדי אנשים ומוצרים, ופרנסה יותר מדי פוליטיקאים ויחצ"נים. אם מתרחשת כאן מהפכה, היא תהיה דומה יותר למהפכת הדפוס מאשר למהפכה התעשייתית
 
בשנת 1790, בעיצומה של המהפכה הצרפתית, פרסם הוגה הדעות הבריטי אדמונד בארק (Burke) את הספר "Reflections on the Revolution in France". בספרו הוא כינה את המהפכה הזו "שבר בהיסטוריה", וצפה את כישלונה הגמור. מנהיגי המהפכה הצרפתית, ניסו לבטל מערכת פוליטית שלמה ולהחליף אותה בין לילה. הדבר הזה לא ייתכן, אומר בארק, משום שמערכות פוליטיות קיימות מייצגות שלב באבולוציה החברתית העומדת מאחוריהן. החברה, כל חברה, היא מוצר היסטורי שאוצר בתוכו חוכמה אנושית, מסורת וניסיון. היא יכולה להתפתח רק באמצעות רצף הדרגתי של שינויים – לעולם לא בין לילה.
מאתיים שנה מאוחר יותר, בארק נחשב לאבי המחשבה השמרנית, וספרו נחשב מופת לאנשי רוח, אנשי מדע ומדינאים. באותה מידה שהתנגד למהפכה הצרפתית, הוא תמך במלחמת העצמאות של ארה"ב, וצפה את הצלחתה. זאת מפני שהחברה האמריקנית, לשיטתו, הגיעה לרמת הבשלות המתחייבת. מאה שנה לאחר מותו, הסבירו חסידיו את כישלונה העתיד לבוא של המהפכה הקומוניסטית. הם נעזרו לשם כך בניתוח המרכסיסטי, לפיו רוסיה הייתה המקום האחרון שבו המהפכה הזו צריכה הייתה להתרחש, משום שהיא לא עברה עדיין מהפיכה תעשייתית ומהפכה בורגנית. אי אפשר, הם אמרו, לדלג על השלב הזה בדרך לקומוניזם – וזה בלי להתייחס כלל לשאלה האם הוא טוב או רע. 

בימינו, "מהפיכה" הפכה לאחת המילים השחוקות ביותר בשפה. היא מכרה יותר מדי אנשים ומוצרים, ופרנסה יותר מדי פוליטיקאים ויחצ"נים. בסופו של דבר, משבר ההייטק קבר את המהפכנות מתחת למפולת המניות והמילים, והשאיר מעט מאד מוטיבציה לשינוי.
האם "מהפיכת המידע" נכשלה? אין ספק שההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות הייתה נמרצת מאד. אבל הצמיחה הכלכלית שהביאה (אולי), לא דומה לשינוי הדרמטי שחוללה המהפכה התעשייתית, למשל. באופן תיאורטי מאד, היינו אמורים לראות שינוי ביחסי הכוחות הכלכליים בעקבות העובדה שהמידע הפך ל"הון". התנועה החופשית של המידע, אמורה הייתה לשנות את פני הפוליטיקה. עצם העובדה שאפשר להתווכח האם זה קרה, או עד כמה זה קרה, מעלה ספקות גדולים מאד בקשר למהפכה הזו.
"מהפכות" מתרחשות ומצליחות רק כאשר הן מעוגנות בתהליכים חברתיים ממושכים. הניתוח החברתי-כלכלי המבריק של מארכס, הסתיים בתחזית כושלת לפיה היינו אמורים היום לחיות בעולם קומוניסטי. הביקורת העיקרית עליו, אומרת שהוא החמיץ את המרכיב הפסיכולוגי במשוואה. הוא ציפה שהפרולטריון יתרושש, יתקומם, וישתלט על אמצעי הייצור, משום שזה נראה הדבר ההגיוני לצפות לא. זה לא קרה. מה שכן קרה, הן מהפכות קומוניסטיות כפויות במדינות בתר-תעשייתיות. הכלכלנים הליברליים אומרים שזה לא עמד במבחן המציאות הכלכלית, אבל האמת היא שזה לא עמד אפילו בכללים שהתווה מארכס.

גם מהפכת המידע לא עמדה בכללים שעמדו בבסיס ההגדרה שלה עצמה. אינטרנט מעולם לא הייתה אוטוסטרדת מידע. אוטוסטרדה היא אפיק תנועה מהיר, ציבורי, ופתוח לכל – ואינטרנט רחוקה מלהיות כזו. אינטרנט לא נועדה להיות מסחרית, ולכן זה לא מפתיע שעד היום אף אחד עוד לא מצא איך לעשות ממנה כסף. הניסיון לרתום את העגלה לפני הסוסים, נראה מלהיב, אבל אפשר להבין מדוע זה לא זז – כי שום דבר לא קורה בין לילה, ועוד כנגד ההיגיון שיצר אותו. 
מה שקרה בכל זאת, וממשיך להתרחש גם עכשיו, היא אבולוציה מתמשכת של עולם המושגים שלנו. אנחנו הולכים בכיוון של עולם עם הרבה פחות צורות של מונופול ושל קניין – כשהקורבנות הראשונים, באופן טבעי, הם הקניינים הרוחניים. עולם שבו בעל המאה הוא לאו דווקא בעל הדעה, משום שישנה תעבורה בלתי נשלטת של אינפורמציה, שהאתגר האמיתי הוא בלסנן אותה לא בלהשיגה. זה אומר שיש חשיבות לאיכות התוכן ולא לכמות שלו, לידע ולא רק למידע. וזה אומר, אולי, שיום אחד תבונתם של המעטים תהיה חזקה מכוח הזרוע של הרבים.
זה נראה דומה יותר למהפכת הדפוס מאשר למהפכה התעשייתית. לכן סביר שנראה קודם כל תמורות חברתיות ופוליטיות ורק אחר-כך תמורות כלכליות גדולות. וזה יכול לקחת שנים רבות. בינתיים, עם שוך הסערה הכלכלית הנוכחית, נחזור לצמיחה מאוזנת ומתונה יותר. לפי רוב התחזיות, זה יקרה בתוך שישה עד שמונה-עשר החודשים הבאים. בדיוק פרק הזמן שבו אפשר לקחת רעיון טוב, להקים איתו סטארט-אפ, ולקחת חלק אמיתי ברפורמות הקטנות שירכיבו את המהפכה הגדולה. לאט ובהדרגה כמובן.

16 ביולי 2003 – 21:01 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (9)

ברווז עיתונאי

סיפור מרגש כזה לא נשמע במקומותינו מאז לאסי לפחות. ynet מדווח על 29 אלף ברווזי גומי שצפויים לחזור הביתה בקרוב, אחרי אחת-עשרה שנים ושלושה אוקיינוסים.
זה התחיל בסערה, בדרך שבין סין לסיאטל, בשנת 1992. "זמן קצר לאחר שנפלו מהאוניה, נסחפו הברווזים לאורך חופי אלסקה והגיעו ב-1995 למצר ברינג. בשלב זה הואטה התקדמות הברווזים במי הקרח ורק בשנת 2000 הם הגיעו לאיסלנד. שנה מאוחר יותר הם אותרו בצפון האוקיינוס האטלנטי, באזור בו טבעה הטיטאניק". וכן הלאה וכן הלאה (בהמשך, נפרדו חלק מהברווזים הקטנים מחבריהם, ופגשו לגו מקלות הוקי ומכנסי טריינינג של נייקי – בחיי שככה הידיעה מספרת).
בקיצור, מה שיש לנו פה הוא ללא ספק אחת הסיפורים העיתונאיים (שלא לומר – ברווזים) הכי מטומטמים בהיסטוריה. הפיצוי על הזמן שבו תגרדו את הראש בניסיון להבין מה גורם לעיתונאים בכלי תקשורת מכובדים להתעסק בשטויות כאלה, נמצא, שלא במפתיע בטוקבקים. נסו את זה, אחר-כך את זה, ואז את זה. ואפשר גם את השאר. התיאוריה על אל קעידה מדאיגה מאד לדעתי.

13 ביולי 2003 – 22:47 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (11)

תגים |

אני בסדר, אתה בסדר

לפני או אחרי שתקראו את בלבול המוח להלן, נסו את בגנות הניחום של החבר מאירסון. ידכא לכם את הנשמה, אבל תצאו מזה אנשים טובים יותר, וחשוב לא פחות: אתם לא תהיו "בסדר".

1. "בסדר", בתרגום חופשי In-order, כלומר ההפך מ-Dis-order. ובהטיה: "הכל בסדר", "יהיה בסדר", "אני בסדר", ובהשאלה: "אצלי הכל בסדר". כלומר, אני בסדר, אתה בסדר, ושנינו לא סובלים מטורט או קלפטומניה היום, סתם מרגישים חרא. מה שלומך? אני בסדר, תודה. בא לי למות.

2.  "בסדר" זה קודם כל, לפני הכל, ראשית כל וככלות הכל, הצהרה שאתה Well Adjusted בניגוד ל-Well Being. כלומר, אתה כנראה לא הולך לעלות על הבסטיליה היום, לא לבצע אונס קבוצתי לגמרי לבדך, לא לקצץ באילנות ולא להגיע עם קאלאצ' למקום העבודה שלך. אתה "בסדר". אתה חלק מהסדר. לא מהווה סכנה לחברה. רק מרגיש חרא.

3. איך ייתכן ש"הכל בסדר"? בתור התחלה, איך ייתכן שהכל הוא משהו, ובתור המשך, מה זה לעזאזל המשהו הספציפי הזה? בתור שם תואר למצב, זה או ממוצע של כל הדברים הטובים וכל הרעים – והסטטיסטיקה, אנחנו יודעים, היא שקר גדול. או שזה אומר שבכלל לא חשוב איך אתה מרגיש כל זמן שאתה חלק מהסדר העולמי. יש בכל זאת, שתי אפשרויות מעניינות לזה שהכל הוא באמת משהו, אבל אף אחת מהן לא קשורה לבסדר. יש את "הכל מים" של תלס, ואת "הכל סבל" של בודהה. מכיוון שהאפשרות שהכל מים נראית לא סבירה, אז אני נוטה לחשוב ש"הכל בסדר" בעצם אקוויולנטי ל"הכל סבל". כלומר, הכל חרא, אבל לפחות נתנו לזה שם יפה.

4. "הכל בסדר" זה כמו No news is good news. כל מה שאיננו רע, הוא בהכרח טוב, כך שאין מה לשאוף ליותר. זו תבוסתנות לשמה. לומר שאני מרגיש "בסדר" זה אומר שכבר החלפתי את הציפייה לאושר ושמחה, בהשלמה עם הנוחות וקורת הרוח. "יהיה בסדר" אומר שאושר ושמחה לא יהיו כאן.
5. "אתה לא בסדר!". זה משפט שאומר שאתה גרוע יותר מ"רע", מ"לא מוסרי" ואפילו מ"לא בנאדם". אתה לא בסדר! אתה לא נענה לסדר המושל בכל. אתה לא מתאים, לא מסתדר, לא מתיישב עם השאר. אין התאמת צבעים בין איך שאתה מרגיש ומה שאתה עושה לבין דרישות הסף. או כמו שאומר חברי ג' – לא היית עובר סלקציה. מכיוון ש"בסדר", כידוע, זה די חרא, אמור מעתה: "לא בסדר בתחת שלי". בשביל הסיכוי הקטן ש"הכל בסדר" הוא בעצם "הכל סבל", שווה להיות מדי פעם "לא בסדר" ולראות אם זה גורם לך להפסיק לרגע לסבול.

11 ביולי 2003 – 12:33 קטגוריות: הפרעות בתקשורת, מציאות 2.0 | תגובות (10)

תגים |

הסטארט-אפ של באטמן

הטקסט הזה נכתב ופורסם לפני קרוב לשלוש שנים. נזכרתי בו בגלל X-Man 2, שמשחק בימים אלה (תרתי משמע), וגם הוא מבוסס על סדרת קומיקס שפורסמה בין השאר ב"בוקי" עה"ש (ראה בהמשך).
הרבה דברים קרו בשלושה השנים האלה. המילה "סטארט-אפ" הצטננה קצת בזמן שחלף, וכבר לא לוהטת כמו פעם. הביטוי "מתעשר צעיר" הוא משהו שלא שמענו הרבה זמן (היו פעם כאלה. היום מכנים אותם "מובטלי הייטק"). לו הייתי כותב את הטקסט היום, מלבד לכתוב אותו (כנראה) הרבה יותר טוב, הייתי מן הסתם מעניק לבאטמן תואר שכולל את המילים "ננו" או "ביו". בכל אופן, אני נוטה עדיין לחשוב שהתזה תופסת (החבר אוריבה שמבקר כאן לפעמים, מוזמן להביע דעה מלומדת).

באטמן הוא סטארט-אפיסט
על מדע בדיוני, קומיקס, והנדסה גנטית

אנחנו עוברים תהליך של התכנסות לתוך עצמנו. לעיסוק אובססיבי במה שאנחנו מסוגלים לעשות, במה שטמון בנו. אנחנו, ויצירי כפינו – מי יחסל אותנו קודם?

מי יותר חזק, סופרמן או באטמן? אם אנחנו מדברים על קולנוע, אני חושב שבשנים האחרונות התשובה ההולכת ומסתמנת היא באטמן. סופרמן זה "לילדים", אולי כי רובנו מעדיפים את הטכנולוג על החייזר. ואיך אפשר בכלל להשוות בין קסמו של ה"מתעשר הצעיר" ברוס ויין, לאפרוריות של קלארק קנת? הוא חנון, אפילו לא פריק רציני, או האקר. ומצבו טוב בהשוואה לגיבורי קומיקס אחרים, שלא עברו אל מסך הקולנוע, ואיש אינו מכיר אותם היום כמעט. אתם יכולים לטעון שאלו רק גיבורי קומיקס, אבל יכולת השרידות שלהם בעולם האמיתי מלמדת כנראה משהו על איך שאנחנו רואים את עצמנו.
"בלתי שביר", סרטו החדש של ברוס וויליס שמוצג בבתי הקולנוע לאחרונה, מעלה רעיון מעניין בדבר המקורות ההיסטוריים של גיבורי הקומיקס. לשיטתו, מדובר בגיבורי מיתולוגיות עתיקות, שמגלמים יותר משמץ של אמת. עם הזמן, הם קיבלו אמנם גוון בדיוני משעשע, ועטו גלימות צבעוניות. אבל האם ייתכן שמוקדם, לפני שתהליך הוולגריזציה הזה החל, הם היו אכן חלק טבעי מהנוף האנושי? תחשבו למשל על גוליית, ושאר הענקים התנ"כיים – האם ייתכן שהיו אלו פשוט מקרי קצה גנטיים? והאם הכיוון אליו ההנדסה הגנטית מושכת איננו הכיוון הזה בדיוק?

·

המדע הבדיוני נתפס פעם, גם הוא, כמין יציר פולקלור צבעוני. אבל הוא בדרך-כלל לא היה קשור בעבר אלא עסק בעתיד, ואולי בגלל זה ההירתמות שלו לתחומים מעשיים הייתה אינטואיטיבית יותר. הוא התחיל כמשהו דמיוני לחלוטין, והופך עם השנים לאקטואליה. הטכנולוגיות שצייר הופכות בהדרגה למתקבלות על הדעת. הגיבורים המופרכים שלו קורמים עור וגידים. יותר מסופר או שניים שבחרו בעתיד רק כתירוץ, גילו שהפכו לפוטוריסטים בעל כורחם.
המדע הבדיוני איננו רק שדה ניסוי לטכנולוגיות שטרם הומצאו. זהו גם תחום שבו רעיונות מועדים להתפתח ממשחק מחשבתי לדיון ציבורי. הקוד האתי שתוכנת לתוך הרובוטים של אסימוב, הוא בדיוק מה שחסר לאלו שבסרט בלייד ראנר, ובדיוק מה שהשתבש אצל המחשב HAL מאודיסיאה 2001. פעם היו אלה רק סיפורים שמאתגרים דמיון, ודיון מוסרי, אקדמי לחלוטין. היום ברור לנו שמתישהו ניאלץ להתמודד עם הבעיות הללו. אפילו רעיון כמו הכלאה גנטית בין אדם לחיה לא נשמע עוד דמיוני (ע"ע הספר נורסטריליה של קורדויינר סמית', שמתאר עולם שבו הכלאה בין אדם לעטלף, למשל, היא עניין יומיומי). ומה בקשר להכפלת תוחלת החיים, שכפול של בני אדם, גידול איברים מלאכותיים, אנשים ביוניים?
זה וודאי לא מקרה שהכל מוביל בסופו של דבר לבינה מלאכותית, רובוטיקה, והנדסה גנטית. אולי זה בגלל שאף גזע מכוכב אחר לא טרח עדיין להציג בפנינו את עצמו. ואולי בגלל שיש היום פחות אנשים שחולמים לטוס לחלל מאלו שחולמים על ערכת קולנוע ביתי. גם סיפורים על חייזרים וחטיפות על-ידי עב"מ נשמעים לעיתים פחות תכופות. הטכנולוגיה עוקבת אחרי המדע הבדיוני, בדיוק למקומות בהם הוא עוסק בנו. אנחנו עוברים תהליך התכנסות לתוך עצמנו, לעיסוק אובססיבי במה שאנחנו מסוגלים, במה שטמון בנו. אנחנו, ויצירי כפינו, ומה שהם ואנחנו נעשה לעצמנו. מי יחסל אותנו קודם – אנחנו או הם? זה תמיד נגמר ביום הדין, גוג ומגוג, או סתם פלישה מהחלל. או באג 2000.

גיבורי הקומיקס – האם הם מספרים על העבר שלנו, או מציגים את כמיהותינו? והמדע הבדיוני – האם הוא חוזה את העתיד או עוזר לעצב אותו? אולי הם פשוט משקפים את התרבות שלנו, את עולם המושגים שלה, את הכיוון אליו היא נעה ממילא.
מישהו זוכר את "בוקי" או את "פנטזיה 2000"? הראשונה, סדרת חוברות מיתולוגית, הכירה לי את כל גיבורי הקומיקס. האחרונה, סדרת חוברות מאוירת ומופלאה, הייתה הפתח שלי לעולם המדע הבדיוני. גם המחשב האישי הראשון שלי, עם הדמויות המצוירות ומשחקי החלליות, נראה כמו כיף תמים. אח שלי הסביר לאבא, ש"מחשבים זה העתיד". אבל אני חושב שאהבנו מחשבים, בעיקר משום שהם ידעו להפיח חיים בקומיקס ובסיפורי המדע הבדיוני. עשרים שנים אחרי, קשה הרבה יותר למצוא חוברות קומיקס, וכמעט בלתי אפשרי למצוא חוברות מדע בדיוני. מגזין מחשבים מונח כמעט על כל דוכן.

 

9 ביולי 2003 – 17:18 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (1)

תגים , , , |

היופי שבבנאליות

מוזיקה היא געגוע אל הנעלם, לא? יכול מאד להיות שכן, רק חבל שאת המשפט הזני הזה אמרה שמרית אור (לפחות נדמה לי שזו הייתה היא) בשיר שביצעה "הכל עובר חביבי", אחת ההפקות הישראליות היותר מהוקצעות בממוסחרות שלהן בשנות השמונים.
"ממוסחר" בניגוד למסחרי, אומר משהו שבמקורו היה לא-מסחרי ועבר תהליך של מסחור. כמו קליפת פרי שעברה תהליך של סיכור. שם התואר "סכריני" הוא לא מקרי – הוא מבטא את הדמיון לדמיון לדבר האמיתי, שהוא התכונה הכי בזויה של המלאכותי. הסכרין אולי מתוק, אבל הוא לא באמת זה, ומי שיש לו מעט טעם, או חוש טעם, לא יתבלבל.
על מוזיקה נהגנו לומר פעם (הפעם שלי זה שנות השמונים) שהיא ממוסחרת, כדי להסביר שיוצריה הקריבו איכות ואותנטיות לטובת מצלצלין. הכל למען מקסום הרווחים. המוזיקה הפכה לתעשייה, כמו כל תעשייה, וכמו רוב האמנות בימינו (בעידן השעתוק הטכני, זאת אומרת). ואגב, אם המוזיקה הולחנה למטרת עשיית כסף (ולמעשה למטרת-משהו), והמילים נכתבו למטרת הלחנה, אז אין פה שום דבר זני. כל העניין בזן הוא שאין מטרה.
הצרה היא שיותר ויותר אנשים נוהגים לפטור דברים כאלה בדיוק בהכרזה שהם בנאליים. זה מצער דווקא משום שהבנאליות דרושה לנו.
מה שמטריד באמירות בנאליות עד כדי כך שקשה להקשיב להן ובטח לומר, הוא שהן נאמרו כבר, ובדרך-כלל נעשה בהן גם שימוש ציני תוך כדי זה ככל שחלף הזמן. והטרגדיה היא שהבנאליה כמעט תמיד נכונה. ככה זה כשאומרים למישהו שאוהבים אותו הכי בעולם, וככה זה כשאומרים שהירח יפה, וככה זה כשאומרים שאין כמו מוזיקה.
אין. אין. אין. אין כמו במבה. ואין כמו יפו בעולם. ואין עוד יום. ואין עוד דבר שכמו ציניות חוטא לאמת. אין ואין ואין – אבל עובדה שיש, בכמויות תעשייתיות, כי התרבות המתועשת למדה לתעש הכל, כולל את מה שאנחנו מדמים להיות אנחנו. הבנאליות היא באמירה, לא ברגש – כשאני אומר "אני אוהב אותך", אני אומר אחד מהמשפטים הכי נאמרים בהיסטוריה, ועדיין אני חש רגש מתוק שלא היה בדיוק כמותו מעולם. כולנו חשים רגש דומה לזה, שאפשר להעתיק את הקונטורה שלו ולסדת עליו פס ייצור. למעשה כבר יש כזה הרבה שנים – קוראים לו הוליווד.
אבל הוליווד לא מייצרת קני סוכר, שכל אחד מהם שונה. היא מייצרת טבליות סכרין, זהות זו לזו, שטעמן אולי דומה – בעיקר למי שלא הכיר את הדבר האמיתי – אבל הוא בפירוש לא זהה.
מכל מקום, בני האדם ממילא נלחמים על שאריות העצמיות שלהם באמצעות היצמדות לשקר שמכונה "אינדיבידואליות", ולכן מפחדים מהבנאליות. הם מפחדים מהבנאליות החד-מימדית הנאמרת, כי הם לא מבחינים בינה לבין הרגש הרב-מימדי האילם. המילים (מהן אם לא שתיקה, אגב), הן רק השלכה של הרגש בצמצום מימדים.
אם אנשים לא היו מפחדים להיות בנאליים, היה להם קל יותר לאהוב ולומר את זה. להבחין ביופי ולתאר אותו. במקום זה מדברים באנדרסטייטמנטס, מדווחים, מלהגים במין דיבור אמצעי כזה.  וככה הירח יפה בלי קול, והמוזיקה נאהבת בסוד, ואנשים לא אוהבים הכי בעולם. ככה המוזיקה היא לעולם לא באמת געגוע אל הנעלם.

7 ביולי 2003 – 22:35 קטגוריות: יצירה | תגובות (6)