בטקסט הקצר ששמו הכאב והנחמה, טענתי לקשר בין כאב ויצירה, וגם ציירתי את המסלול שאני מזהה בין השניים. כדי להבין טוב יותר את ההמשך, כדאי למי שהגיע לכאן זה עתה לשוב ולקרוא את הטקסט הקודם, וגם את התגובות עליו אליהן אתייחס פה. השמות בסוגריים בתחילת כל קטע שבהמשך, מייחסים כל אחד מהדברים שאומר לכותב התגובה שהצריך אותי לעניין שבו עוסק הקטע.
[כרמל] לא טענתי שהכאב הוא דחף יצירתי משובח יותר או פחות. ראשית, אני לא עושה בכלל זהות בין הכאב ליצירה. דיברתי על קשר בין השניים, לא על זהות. בוודאי לא הצגתי את הכוח היוצר כדחף – נהפוך הוא: אני מתרחק מטרמינולוגיה של דחפים וסיפוקם. אני רואה ביצירה את הביטוי המוחשי לתהליך רוחני, ומאמין ש"דחפים" אינם חלק מהרוח. הם נובעים ממגבלות החומר. אם האמנות היא בבחינת מותר האדם מן הבהמה, הדחף הוא הבהמה.
אני מאמין שחלק מהיצירות הנשגבות ביותר נובעות מן הכאב. אבל הכאב, או עצם כוח היצירה שנובע ממנו, אינם יכולים בשום צורה להיקרא "משובחים". רק על היצירה, אם בכלל, אפשר אולי לומר שהיא משובחת – וגם זה רק על דרך ההשאלה. אנחנו נוהגים לומר על משהו שהוא "משובח" כאשר איכות הייצור שלו גבוהה, או כאשר ערכו הכספי גדול. אני לא רואה כיצד זה קשור ליצירה.
[אורי ב.] [אבי] [רונית] מכל מקום, לא טענתי שאי אפשר ליצור ללא כאב או אומללות. אם כבר מתעקשים לצקת את הדברים שלי לסדים מגבילים של לוגיקה וקטגוריזציה, אז הייתי אומר שיש מתאם גבוה בין כאב ואומללות לבין יצירה (ואולי בכלל לזה התכוון טולסטוי, אם בכלל).
אני מתנגד מאד לקשר שיצר אורי, אולי בלי לשים לב, בין מצב כלכלי לבין אושר ואומללות. אני מסרב לקבל את הטענה שדלות זהה לאומללות ושהביטחון החומרי של אמני הרנסאנס עשה אותם מאושרים. אני בכלל נוטה למהלך שהכיוון שלו הפוך – לא לחפש את המקור לתכני היצירות, אלא להתבונן בתכנים עצמם.
ובינינו – אנחנו הרי לא צריכים מחקר אמפירי כדי לקבוע שרוב האמנות היא אמנות עצובה. שהיא עוסקת באומללות, מבטאת כאב, ושהיא גורמת לנו הנאה – כמו לאמן – לא בזה שהיא מעניקה לנו אושר, אלא בזה שהיא מאפשרת לנו לחיות עם מצב של חוסר-אושר.
על כל שיר שמהלל את האהבה, יש בימינו חמישה שירים שמדברים על אהבה נכזבת. פשוט משום שגם בחיים שלנו, יש כמעט תמיד ריבוי של אהבות נכזבות ומיעוט של אהבות ממומשות. על כל שיר שאומר כמה נפלא הוא העולם, יש עשרה שירי מלחמה, שירי מחאה, או שירים על בדידות. הם מספרים את מה שכולנו יודעים, גם אם נוטים להכחיש: שאנחנו לא חיים בעולם שמח של איזה-כיף-לנו-יחד, אלא בעולם שרב בו העוול על החסד. בעולם שרב בו הכאב על השמחה ואפילו על העונג. שרבה בו הבדידות על הקשר – והאמנות היא קשר.
אפילו כאשר סיפורים (או בעיקר סרטים) מסתיימים ב"סוף טוב" – תרגיל שהוא, כידוע, המצאה של הוליווד – אנחנו יודעים שזהו שקר. שהסיפוק המיידי שהוענק לנו, לא מחפה על האמת המרה: שאנחנו בלתי מסופקים. ואני לא ארחיב עוד את הדיבור על העניין הזה, שנדון בהרחבה מאלפת הרבה יותר מזו שאוכל לקוות לה פה במאמר "חרושת התרבות" ("The Culture Industry") של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר.
[אבי] אבי הציג, בבלי דעת, עוד שקר של התרבות שלנו: סבל עכשיו, אושר אחר-כך. הרי זו תקווה כוזבת וחסרת תכלית, שקוהלת כתב ספר שלם כדי להזימה כבר לפני 3000 שנה. אסור לתלות את התקווה בעתיד לבוא, אלא לכל היותר לשאוף לאושר עכשיו. לקבל את הנוסחא שלחוש כאב חיוני כדי לחוש אושר, הוא כמו לומר שחיוני להרוג כדי שנוכל לתת חיים. נכון אולי לומר שבעולם שבו יש חיים יש גם מוות, ולכן נותר לנו אולי לקוות שבעולם שבו יש אומללות יתקיים גם אושר. אבל אם אנחנו מניחים שהאושר קיים רק בעתיד, הוא לעולם לא יהיה חלק משום הווה. לכן האמונה הפרדוכסלית באפשרות שהאושר כבר קיים, היא משהו שכדאי לשאוף אליו.
[אנה] אני חש חיבה גדולה כלפי הטענה שכולם יכולים ליצור. הרי זה משהו שראוי לחיות למענו. למעשה, ראוי לחיות למען עולם שיש בו אנשים שיכולים להאמין אמונה רומנטית כזו בדבר שאין לו בסיס – אמונה, בכלל, היא דבר שראוי לחיות למענו. אני לא יודע שכולם יכולים ליצור. אני מקווה בזה, ומאמין שזו חובתי המוסרית לנסות להאמין בזה.
[אליסיה] האם יצירה יכולה להיות מנותקת מרגש? אם כן, וכאשר היא כזו, אני מניח שהיא גם לא יכולה לרגש. אמנות משמשת מדיום לחוויה. הציור הריאליסטי מעתיק את החוויה החושנית מעיניו של הצייר לעינינו, באמצעות האופטיקה. מוזיקה עצובה, מעבירה את עצבותו של המלחין אלינו, כגלי קול. ייתכן בהחלט שאומנותו של נגר-אומן אינה משקפת ומבטאת שום רגש. זו הסיבה שהוא אומן ולא אמן. המדע, הטכנולוגיה, העיתונות ורוב העבודה האקדמית, אכן קשורים בקשר רופף מאד לרגשות. אבל אף אחד מהם אינו נחשבת אמנות.
[אינגה] ונכון, למצוא נחמה זה לעולם לא סתם. זה פחות או יותר הכל.
זה הכל, יאמר לכם הבודהיסט, משום שהכל סבל. זה הכל, יאמר קוהלת, משום שהכל הבל הבלים. היצירה מבטאת בעיקר סבל, משום שהיא מציגה תמונה של מציאות חיינו. המציאות הסובייקטיבית בעיקר, אבל באופן אובייקטיבי אפשר לומר שהסובייקטיביות של רובנו אינה מאושרת.
יד המקרה עשתה אצלי לאחרונה חיבור יפה, בין קוהלת, לבין "אלמוות" של מילן קונדרה, ובין הפילוסופיה של פרנץ רוזנצוויג שמוצגת בספר "כוכב הגאולה" (אני מזהיר שאני לא בקיא מדי באף אחת מהיצירות הללו).
רוזנצוויג מדבר על פחד-המוות כעל המרכיב המרכזי ביותר בחוויית הקיום שלנו, ואומר שכל חיינו סובבים סביב ההתמודדות עם הפחד הזה. הוא קובע שהפילוסופיה נותנת מענה חלקי לבעיה, ומציע כהשלמה את האמונה הדתית (אמונה כלשהי). קונדרה עוסק בניסיון של אנשים להתגבר על ארעיותם באמצעות התחברות לנצח, ומתאר את קריאת התגר של האדם על הכוח המכלה. קוהלת, מציע לזנוח כל תקווה כוזבת לנצח, או להנצחה, כי הכל בוא והולך והכל נשכח, והכל הבל הבלים. מה שנשאר הוא ליצור יצירות, ולהכיר בזה שהן ארעיות כמונו.
ולזה אני יכול גם להוסיף את אריך פרום, החביב עלי מאד, שטוען שהתשובה היחידה למצוקת הקיום היא ללמוד לאהוב. הוא, אגב, רואה באהבה תופעה פעלתנית – לא מצב אלא מעשה. לכן לא פלא שהוא בחר לקרוא לספר שבו הוא מסכם את השקפתו בנושא בשם "The Art of Loving".
){kind=link}
