שוקי גלילי SR

עכשיו זה רק עניין של זמן. אהוד ברק, רוכב על גל הפופולריות של הנקמה, שם את כל כובד משקלו על דוושת הגז של הדחפור: הולכים להרוס בתים. כמובן, הוא מקפיד ליחצ"ן את תרומתו לעניין ככל האפשר, שחס וחלילה לא יאבד כותרות ליועץ המשפטי מני מזוז, שהעניק אתמול גושפנקא משפטית להריסה.

מצד אחד, מצב שבו מתקיימות חגיגות שמחה בבית מחבל מתאבד הוא מהדברים שמביאים את הסעיף. שנותנים תחושה שיש אנשים במדינה הזו שמנצלים בצורה הכי צינית את העובדה שהחוק הישראלי לא פועל בשיטות של ענישה קולקטיבית, כמו במשטרים אפלים. מצד שני, האם הריסת בית שבו התגורר מחבל אבל מתגוררים גם אנשים אחרים, היא לא ענישה קולקטיבית?

בקונצנזוס הישראלי סביב האבסורד הזה, יש הרבה דמיון להתנכלות למשפחה של יגאל עמיר. חוסר היכולת להבדיל בין הפושע לסביבה שמקיפה אותו, גם מבחינה משפטית וגם מבחינה מוסרית. הפושע הוא פושע, והוא היחיד שצריך לתת את הדין על פשעיו. בני המשפחה שלו, או שמעשיהם עונים להגדרות החוק הפלילי ואז הם בני-עונשין, או שלא. אי אפשר להעניש אותם על כך שבן משפחתם ביצע פשע, אפילו אם הם שמחים על כך. אפשר להיגעל מהם, אבל לתת ביטוי לגועל הזה באקט אלים לא שונה מכל אקט אלים אחר. כי יש הבדל בין מחשבות, דיבורים ומעשים – וזה עובד לשני הצדדים.

עניין דומה עמד למבחן כשדוד בלחסן הואשם בהסתה כי אמר לכתב טלוויזיה שהוא שמח שרבין נרצח ומקווה שגם פרס יירצח. למרות כל ההתפתלויות המשפטיות מסביב, האמת הפשוטה והמרה היא שגם אם אנחנו חושבים שאדם כלשהו הוא מנוול, בזים לו ולדעותיו, וחושבים שהדברים שהוא אומר מעוררי דחייה, העיקרון של חופש הדיבור מאפשר לו להגיד אותם ולא מאפשר לנו להעניש אותו על כך.

ענישה שני משפחה של רוצח, באופן ספציפי, היא קונספציה מאד פרימיטיבית. היהודים הבינו את זה כבר לפני 3500 שנה:

"לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת , אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ:" (דברים כד טז) 

וזהו עיקרון שכל משטר יהודי נאור, גם לפני קרוב ל-3000 שנה, הקפיד עליו. לדוגמא, מלך יהודה אמציהו בן יואש, עליו נאמר: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מלכים ב, פרק יד, פסוק ו).

התחשבנות עם בני משפחה, על-פי היהדות, היא מידה ששמורה רק לאלוהים שהוא "פוקד עוון אבות על בנים". גם על כך יש שמפרשים "כך היא המידה: אדם חוטא, הקב"ה ממתין לו כל ימיו, אם ישוב; וכן בבנו ובבן בנו. אבל הרביעי, אם הוא עומד ברשעת אבותיו, הקב"ה טורדו מן העולם, וזהו: 'פוקד עוון אבות וגו", בזמן שהם מסורגים (=רצופים)" (פירוש החזקוני, ותודה לשופט משה דרורי). 
 
המחשבה שבני אדם יכולים לקחת לעצמם את הזכות האלוהית להעניש בן על חטאי הוריו או הורים על חטאי בנם, היא בעלת אופי אלילי, פרימיטיבי. כיוון המחשבה (והפעולה) הזה, שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו משום שהם מנוגדים לרוח החוק, המוסר והמסורת ההיסטורית שלנו.

תסלחו לי אם במקרה הזה לא אטרח לתת לינקים – פשוט אין בשביל מה.

את לב הסיפור בטח שמעתם, על כרחכם: בשבוע שעבר עזב ביל גייטס את תפקידו האחרון בחברת מיקרוסופט ועכשיו הוא יתרכז בעשייה פילנתרופית.

לסיפור הדי-פושר הזה, אנקדוטה ששווה לכל היותר ידיעה, הקדישו כמה כלי תקשורת גדולים בעולם ובארץ סיקור מורחב, עם ידיעות, פרשנויות, כתבות מגזין ומה לא. חלק מהם הגדילו לעשות והפציצו עם כותרות בסגנון "המיקרוסופט שאחרי גייטס", "איך תשפיע הפרישה על החברה" וכו'. כאילו שלפרישה הזו יש באמת משמעות. רגע, מה, אין לה?! לא, אין.

תסלחו לי שאני כזה ספקן, אבל מדובר ב"פרישה" השלישית לפחות שאני זוכר של גייטס ממיקרוסופט. במהלך השנים האחרונות ראינו את המייסד האגדי נכנס לדינמיקה המוכרת – אחת לאיזה זמן הוא מקבל טייטל עמום חדש. בהרצאות שהוא נותן הוא לא מחדש כלום – שמעתי אחת כזו לפני כשנתיים והתאכזבתי לשמוע את הדברים הכי שחוקים שיצאו ממחלקת שיווק באותה תקופה.

בסך-הכל מתקבל הרושם שהאיש לא באמת היה מעורב בניהול החברה בשנים האחרונות והתפקידים שהחזיק היו ייצוגיים לחלוטין. אדרבא – אם הוא כן היה מעורב, אז נראה כאילו איבד את הקסם, כי לפחות בשנתיים האחרונות מיקרוסופט לא ממש הבריקה או חידשה. גייטס, מצדו, שרוי עמוק בעסקי הצלת העולם כבר כמה שנים.

אז למה "לפרוש" עכשיו? כנראה שבמחלקת יחסי הציבור של מיקרוסופט חשבו שזה יעזור לתנופת ההתחדשות שהם מתכננים. הכל בשביל לשפר את הדימוי של החברה ולתת תחושה שהיא באמת משתנה ויוצאת מהסטגנציה שבה היא נמצאת. אבל זה לא נושא לכתיבה במוספי הטכנולוגיה – אולי במדורי הפרסום והשיווק.