אחרי שנים של מדיניות כלכלית ניאו-ליבלית חסרת שכל וחסרת לב, בארה"ב וגם אצלנו, מתברר שלא במפתיע שפרופ' ג'וזף שטיגליץ צדק.
הכלכלנים הניאו-ליברלים, אומר שטיגליץ בספרו ("אי נחת בגלובליזציה"), מנסים לשכנע שעלינו לבחור בין מדיניות סעד לבין צמיחה, ושכל מי שאומר אחרת הוא קומוניסט או לפחות סוציאליסט. זוהי לא האמת – ישנה מדיניות כלכלית שכוללת סעד ואינה מביאה צמיחה; כזו שיש בה צמיחה ולא סעד; וגם כזו שיש בה סעד לצד צמיחה. אבל המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, שמתנגדת לסעד, סופה שתגרום לכך שגם לא תהיה צמיחה.
שטיגליץ מרבה לדבר גם על האובססיה של אותה כת ניאו-ליברלית עם האינפלציה. אינפלציה גבוהה, הוא אומר, היא צרה צרורה לכל משק – אבל זו לא סיבה להפוך את המלחמה באינפלציה לחזות הכל, ובדרך שבה נוקטים הניאו-ליברלים המשברים הכלכליים שיבואו ממילא יביאו איתם גם אינפלציה.
הדרך של הנגיד פישר וחבריו להתמודד עם אינפלציה היא, כמובן, באמצעות שינוי שער הריבית – חומץ התפוחים של הניאו-ליברליזם (יחד עם הדה-רגולציה). זה, והמלחמה המתמדת שלהם בכל שביב של סיכוי לתקצוב של דברים מיותרים כמו טיפול רפואי לחסרי יכולת או העברת כספים לניצולי שואה.
מובן שצעדים כאלה לא יכולים לבלום את העלייה העולמית במחירי הנפט או את משבר המזון העולמי. לכן, מפתה לראות במדד אפריל, הגבוה ביותר מזה שש שנים, גזירה משמיים. האמנם?
מכיוון שהמדד הנוכחי נחשב בעיקר לתוצאה של העלייה במחירי המזון (באופן ספציפי הוזכרו האורז והירקות), הרשו לי להביא דוגמא מענף מזון שבו אני מבין קצת יותר: מחירי הטחינה והחומוס.
לאחרונה פורסם כי מחירי הטחינה הגולמית עלו ב-20 אחוזים כי "היצרנים לא מסוגלים לספוג יותר את העלייה במחירי השומשום". לטעמי זה קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שמתח הרווחים על טחינה גולמית שנמכרת ללקוח הסופי גדול ב-200 עד 300 אחוז בהשוואה למחיר הסיטונאי (בלינק יש את כל הנתונים).
במילים אחרות: נראה שיצרנים ומשווקים מנצלים את עליית מחירי המזון כדי ליצור משברים מדומים ולגרוף רווחי ענק. בענפים בהם יש תחרות אמיתית ושוק משוכלל, זה לא אמור להיות אפשרי בלי תיאום מחירים או התערבות אחרת בכוחות השוק, וכנראה שיש כאלה גם אצלנו.
בבריטניה כבר מתנהלת חקירה סביב החשד לתיאום מחירים על-ידי הרשתות הקמעונאיות. ככל שיעבור הזמן, נשמע מן הסתם על מקרים נוספים וחקירות נוספות. תיאום מחירים הוא הסבר פשוט והגיוני למחירים המנופחים, כי הרי אין מחסור אמיתי במזון בעולם – רק חלוקה לא סבירה של מספר הקלוריות בין אזורים שונים. בדיוק, אגב, כשם שאין מחסור או בעיית אספקה של נפט – רק משחקים של ספקולנטים.
בישראל כבר דובר הרבה על חשדות לכאורה לקיום קרטלים בשווקי הבנקאות, הביטוח, התקשורת, ועוד. מוזר שאותה כת של חסידים שוטים שמסבירים לנו כמה השוק החופשי הוא חשוב, לא יוצאת למלחמה בתופעות הללו שמנוגדות גם לחוק וגם לעקרונות שהם עצמם מייצגים.
בכל אופן, ועד שכל החקירות (שטרם התחילו) יסתיימו, אפשר לצמצם את המגמה האינפלציונית באמצעות פיקוח על מחירי המזון – לפחות של מוצרי יסוד כמו אורז וירקות. המגזר החקלאי בישראל נהנה מסובסידיה נדיבה על מחירי המים, כלומר – באופן עקיף כולנו מממנים אותו. ממילא אין כאן "שוק חופשי", כי יש התערבות של המדינה בכוחות השוק בצורה של סובסידיה עקיפה. לגיטימי והגיוני לדרוש שהמדינה תפקח על מחירי הירקות.
בעניין הקרטלים – ישנה בישראל בחורה בשם רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים. השם לא מוכר לכם? זהו, זו הבעיה.
