1
לכל אורך ילדותי חלמתי שנאצים רודפים אחריי במסדרונות בית-הספר. לפעמים הם אספו אותנו בחדר אחד, את כל התלמידים, חסרי פנים בדממה מצמיתה. מנקודה מסויימת, כבר ידעתי לאן מוביל החלום, והייתי בורח. לפעמים ניסיתי לשכנע אחרים שכדאי להם לברוח, ובדרך-כלל נכשלתי והייתי הניצול היחיד.
2
אני לא יודע לסמן את הנקודה המדוייקת בה קיבלה השואה תפקיד מרכזי כל-כך בעולם המושגים שלי. אני לא דור שני, לא שלישי. דודתי נשואה למשורר ניצול שואה, ועוסקת בחקר שירת השואה, אבל נדמה לי שנעשיתי מודע לזה בגיל מבוגר יחסית.
3
מעולם גם לא אהבתי את יום השואה. משלב מסויים הוא אפילו נראה בעיני כסבל מיותר – למה להקדיש יום למשהו שממילא ממלא את חיינו בכל יום? כי מבחינתי השואה הייתה תמיד משהו שנמצא מעבר לפינה. בתחושה הכי בסיסית שלי, השואה הצטיירה כמשהו שמעולם לא הפסיק להתקיים. הנאצים לא היו משהו שנעלם. ביני לבין עצמי, בתקופות שונות של חיי, נהגתי להתבונן באנשים סביבי ולתהות איזה תפקיד הם היו מקבלים בשואה – האם היו הנאצים או היהודים.
4
ב-20 ליוני 1982, ימים לפני תחילת מלחמת לבנון הראשונה, נאם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל במסיבת עיתונאים ואמר כי "המדיניות הישראלית היום היא 'יהודונאציזציה' של העם בישראל". בעיתון ציטטו "יודו-נאצים". עשרה ימים אחרי שכתב את הדברים סיפר הניו-יורק טיימס כי בהריסות העיר צידון מפוזרות אלפי גופות ושוכבים רבבות פצועים. ליבוביץ' כתב למערכת "הארץ" מכתב ובו ציטט את הדברים, והוסיף "התיאור הזה נשמע כמועתק מדיווחיהם של כתבים אנגלים שהגיעו עם חלוצי הצבא הבריטי באפריל 1945 לברגן-בלזן".
5
האם יכולה להתרחש שואה נוספת? לא רק שיכולה, אלא מתרחשת. רצח עם שיטתי התקיים ברחבי העולם לפחות תריסר פעמים מאז 1945. רדיפה, רצח, אונס, ביזוי וניצול – מאורגנים יותר או פחות – מוסיפים להתקיים ולהתבצע במדינות רבות ועל-ידי מדינות רבות, בכל רחבי העולם. אנשים עדיין נרדפים על דעותיהם הפוליטיות, העדפותיהם המיניות, דתם, לאומיותם, מוצאם האתני. עדיין יש בעולם הרבה הרג מיותר של חפים מפשע.
6
אבל אם יש מקום שהיית מצפה למצוא בו חמלה, אז המקום הזה הוא ישראל. היית מצפה שבמדינה שקמה מתוך אפרם של אושוויץ ובירקנאו, יהיו לפחות רוב האנשים מאוחדים בדעה ש"לא עוד" משמעו "לא עוד לאף אחד". אפשר היה לחשוב שבארץ-ישראל – בה קם העם היהודי ועוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית וכו' – יחונכו אנשים להכיר בקדושת החיים, אבל גם יזכרו שישנו "ייהרג ובל יעבור".
7
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט' ב').
בית ראשון חרב כי היהודים עברו עבירות שהן "ייהרג ובל יעבור". בית שני חרב על קמצא ובר-קמצא. ללמדך שהלבנת פנים שקולה לרצח, ואדישות לאכזריות, ומצוות שבין אדם לחברו שקולות למצוות שבין אדם למקום. סנהדרין שקטלה שניים בשבעים שנה תיחשב לקטלנית; חברה שהלבנת פנים היא בה דבר שבשגרה, היא חברה שאין לה זכות קיום.
8
האם מוגזם לצפות ממדינת היהודים שתעמיד את האנושיות לפני הכל? כי הרי בשביל להבין את ההשלכות המחרידות שיש לצירוף הזה, אדישות-ואכזריות, לא צריך ללמוד על השואה. מספיק לראות את כל מה שנעשה בישראל.
9
אם ניצולי שואה יכולים למות בחרפה בישראל, אז בוודאי שסתם קשישים הם כסף קטן. אם לגיטימי לגנוב את כספם של ניצולי שואה, אז וודאי שלגיטימי לגנוב את הכספים של כולנו. ואם חייהם של חיילי צה"ל שנלחמים בשדה הקרב אינם חשובים מספיק כדי לצייד אותם באפוד, אז מדוע שאאמין שאכפת בכלל לאהוד ברק אם הנשק הישראלי פוגע בחפים מפשע או לא. אדרבא – יש אנשים שטוענים שהמטרה היא לפגוע בחפים מפשע.
10
הטיפול בפליטים שמגיעים לכאן, לא טוב בהרבה. ואם לבני אדם לא מתייחסים כאן בחמלה, אז מה הפלא שהפתרון ה"חסכוני" שבחר משרד החקלאות ל"בעיית החתולים" הוא לשחוט אותם בהמוניהם.
האם מוגזם לצפות מהיהודים, שהתורה מצווה עליהם להתייחס בחמלה לא רק לבני-אדם אלא גם לחי והצומח, שכאשר נדרשת הוצאה כספית כדי להציל חיים אז הם לא יתקמצנו? ספרו את זה למשרד האוצר, למשרד החקלאות – בעצם לכל משרדי הממשלה. ספרו את זה לרוב תושבי המדינה, שאם אינם אכזריים אז הם אדישים. אין דבר רע שלא יכול לקרות פה – וקורים הרבה דברים רעים.
11
"אדם", אמר פעם ליבוביץ' כמדומני, "הוא יצור שניכר ביכולתו הבלתי-נדלית לחוש אדישות לגורל זולתו".
12
אם הנאציזם הוא הרע המוחלט, אז חובתנו להיות האנטי-תזה של הרע המוחלט הזה. לאהוב במקום לשנוא, לתת במקום לקחת, לכבד במקום לבזות, לעזור במקום לפגוע, להציל חיים במקום להרוג.
ואני לא מדבר על פציפיזם אלא על חמלה – לניצולי שואה, פליטים, וחיות אחרות.
כי אם כל הלקח מהשואה הוא שצריך לעשות הכל כדי שלא יהרגו אותנו – כולל דברים שהם ייהרג ובל יעבור – אז הנאצים הרגו הרבה יותר מאשר
השישה המיליון.
(ואגב, במחנות ההשמדה מתו עוד מיליוני מפגרים, נכים, הומואים, קומוניסטים, וסתם אנשים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון).
