עדיין חסרים הטילים ומנגנון ההסוואה הקלינגוני, אבל חוץ מזה…
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
שיחה סוריאליסטית ממסדרונות המוסד לביטוח לאומי
המוסד לביטוח לאומי טוען, מזה מספר חודשים, שאני חייב לו 2500 שקלים.
כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין על מה בדיוק, ורק אחרי חצי תריסר מכתבים ומספר דומה של ביקורים במשרדי "המוסד", הצלחתי להבין (בינתיים, העבירו אותי לסניף "קרוב יותר למקום מגוריי", שנמצא במרחק נסיעה כפול, במקום נטול חניה).
שיחה שלהלן היא תקציר של השיחה האחרונה שקיימתי עם פקידה במוסד. הייתם צריכים לראות כדי להאמין.
– למה אני חייב כסף?
– כי לפי תקנות המוסד הבסיס לחישוב עבור שנת 2007 הוא לפי הכנסותיך ב-2005.
– למה לא לפי 2006?
– כי 2006 היא הבסיס לחישוב עבור 2008.
– אבל 2007 היא כמו 2006 – שילמתי לכם יותר מדי, לא פחות מדי. ניכו לי יותר בט"ל במקור. הבאתי לכם אישורים על זה בשביל 2006 ו-2007 לא שונה.
– לא, בשביל 2007 מחשבים כמו 2005.
– אבל אין לי אישורים שנתיים על 2007. יהיו רק בעוד כמה חודשים, ואז אגיש דו"ח שנתי ותדעו בדיוק כמה הרווחתי. אז גם אתן לכם אישור על ניכויים במקור ותראו שאני לא חייב לכם שקל.
– זה לא עובד ככה. היית צריך לבקש הקטנת מקדמות ל-2007.
– אוקיי, אז אני מבקש עכשיו.
– היית צריך לבקש עד ה-31 לדצמבר 2007. עכשיו אתה צריך להביא מכתב מהרואה-חשבון שלך.
ביקשתי כבר ב-2006, ואמרתי לכם שאותו הדבר תופס גם ל-2007.
– לנו?
– לסניף רמת-גן.
– מה שהיה שם לא מעניין. אולי נעשתה טעות. עכשיו חייבים מכתב מרואה-חשבון.
– ואם לא היה לי רואה חשבון? הרי אין שום חוק שמחייב אותי לשלם לרואה חשבון. ובכלל, מאיפה הרו"ח מקבל את הנתונים שלו – ממני. אתם לא צריכים דו"ח מהרו"ח, אני ממילא אתן לכם אותם נתונים, וממילא בעוד כמה חודשים אגיש דו"ח שנתי ואז מס-הכנסה יעביר לכם את הנתונים.
– לא, התקנות אומרות שהמכתב צריך להיות מרואה חשבון.
***
אחסוך מכם את תמליל השיחה עם רואה החשבון, אבל מסקנותיו היו כדלהלן:
א. שיטת החישוב של המוסד מאד מוזרה.
ב. גם לפי שיטתם ותקנותיהם, אני לא חייב להם 2500 שקלים.
ג. אם מחשבים לפי החוק, וכמו שמס הכנסה מחשבים, אז יוצא שבאמת שילמתי יותר ממה שהייתי צריך.
ד. אין ברירה אלא לעשות מה שהם אומרים.
מאולמרט ועד ביבי
אתמול (או שמא היה זה שלשום? כאבי הראש קצת הוציאו אותי מפוקוס), הדגים לנו ראש-הממשלה אהוד אולמרט מהי אחריות. הוא אמר "אני נושא באחריות המלאה", והאשים את ביבי.
ובכן, כמו יחזקאל דרור, גם אני לא משתגע על הרעיון שביבי נתניהו הולך להיות ראש-ממשלה. מצד שני, זה בדיוק הקטע בדמוקרטיה – שלפעמים יש רוב למשהו, או למישהו, שאינך משתגע עליו. רוב תושבי ישראל מעדיפים את ביבי המגעיל על אולמרט הרשע או על ברק הפאשיסט והפשלונר, ולכן דעתו של דרור או דעתי, לא אמורה להיות רלוונטית.
אני לא חושב שוועדת וינוגרד פעלה מתוך שיקול דעת לקוי או משוחד, אבל אני בהחלט חושב שדרור טועה בגדול כשהוא חושב שלמשרת ציבור יש את החירות להיות "אדם פרטי", בעיקר בעיתוי הזה. אם רוב מכריע של תושבי ישראל רוצים שאולמרט ילך – בלי רלוונטיות לשאלה מה יהיו לכאורה ההשלכות – אז עדיף היה לדרור שהיה מסרב לשמש בוועדה מלכתחילה.
דמוקרטיה זה רצון העם – לא הרצון של מישהו שיש לו כוונות טובות וחושב שהוא יודע מה טוב לעם. אולמרט צריך ללכת הביתה, לא בגלל מה שהדו"ח אמר עליו, אלא משום ש-87 אחוזים מאזרחי ישראל רוצים שילך הביתה. זה פחות מאשר ה-97 אחוז שלפני שנה, אבל זה לא מספיק כדי לשלוט במדינה וזה שומט את הבסיס המוסרי של שלטונו.
ובלי קשר לזה – אולמרט צריך ללכת משום שהוא נכשל, כשם שברק נכשל (וטוב שפרש וחבל שחזר). זוכרים את "מבחן התוצאה"? אז התוצאות של שלטון ברק כמו התוצאות של שלטון אולמרט, ברורות. לעומת הכשלונות המהדהדים ועקובי הדם שלהם, אלו של ביבי נראים כמעט כמו הצלחה.
למה לא רוצים את ביבי
רוב הישראלים – גם כמה אנשים שהולכים להצביע בשבילו – לא סובלים את ביבי. אני לא חושב שזה קשור באמת לאופי שלו. נראה לי שזה קשור יותר לקמפיין הנמרץ שניהלו נגדו כמה "יועצי תקשורת" בסוף שנות התשעים, וללחץ החברתי בחוגים מסויימים – כולל אלו של העיתונאים – שגרם לכך שאם לא שנאת את ביבי נחשבת לטיפש, משוגע או גרוע מזה.
וכן, ביבי היה ונותר סמרטוט אדום עבור אנשי הגווארדיה הישנה, שנוא נפשם של הפלמ"חניקים ואויבם של נסיכי הליכוד. זה לא היה קשור ולא קשור ליכולותיו, למרות שזה בהחלט תרם ליצירת התדמית של ביבי המסוכן.
גם אני לא רוצה את ביבי בתור ראש-ממשלה, וגם אצלי זה בכלל לא קשור לכהונתו הקודמת בתפקיד הזה, או לפתפותי הביצים בדבר אמינותו או אישיותו הבעייתית לכאורה. שרדנו את הנפש הפיוטית של לוי אשכול, את המאניה-דיפרסיה של בגין ואת התככים הבינלאומיים (לכאורה) של אריק שרון, אז מה זה כבר ביבי קטן נוסף.
הסכנה הגדולה נשקפת לנו לא מצד מנהיגים שהם סתם לא אמינים, אלא מצד מנהיגים (כולל ראשי-ממשלה, שרים, רמטכ"לים וכו') שחצנים, מנותקים ומלאים מעצמם, שלא יודעים מתי הגיע הזמן ללכת הביתה. הוסף לזה כנפי טיס וקיבלת את דן חלוץ. הוסף לזה חרמנות וקיבלת את חיים רמון. הוסף לזה חוסר מעצורים וקיבלת את אהוד ברק. ואתם מוזמנים להשלים בעצמכם ולומר מה נדרש כדי שיתקבלו פרץ, אולמרט, שרון, לבני, וכו'.
גם ביבי כזה, אבל הוא קטן בשני מספרים על ברק המגאלומן והפרשיות בהן נקשר שמו נראות כמו גניבת סוכריות ממגירת המורה בהשוואה לאלו של אולמרט או שרון.
לעומת זאת, ביבי הוא הוא זה ששיתף פעולה עם פקידות האוצר באכיפת מדיניות כלכלית נאו-שמרנית על ישראל. בנושא זה, אני מקבל את התזה של זוכה פרס נובל פרופ' גוזף שטיגליץ: אנשים כמו ביבי הם לא בהכרח טיפשים או רעים – הם פשוט משתייכים לכת.
ביבי הוא מייצגה המובהק של השקפת עולם כלכלית שנכשלה בכל מקום בעולם שבו יישמו אותה – תאילנד, טיוואן, רוסיה, ארגנטינה, בוליביה, דרום-אפריקה, וגם אנחנו בדרך. גם ארה"ב, אחרי 8 שנות שלטון רפובליקני שמרני, נמצאת על סף קריסה כלכלית – עם חוב עצום, התחלה של מיתון, ובעיות חברתיות הולכות ומתגברות. מי שדובק במדיניות הזו חרף כל כשלונותיה, הוא או אינטרסנט או חסיד שוטה. בין החסידים השוטים בכל כת, יש גם אנשים איטליגנטיים, מוכשרים, וכריזמטיים שמצליחים לשכנע רבים שיש משהו במה שהם אומרים.
אולמרט, ברק ושאר חבריהם, לא טובים יותר מביבי בהקשר הזה – גם הם יעשו הרבה בשביל האלפיון העליון ושום דבר בשבילנו. אבל אצלם זה בגלל שלא אכפת להם, ואצל ביבי זו האסטרטגיה. אפשר לקוות אולי שביבי, בגלל קופת השרצים שלו, לפחות יזרוק עוד כמה שקלים לניצולי השואה.
בלוגרים שלא משתפים פעולה [והמיגרנה שלי]
אני סובל ממיגרנה מרגיזה מאז הצהריים, ושום דבר שעשיתי לא חיסל אותה לגמרי. היא כל פעם מפסיקה וחוזרת. אז סליחה מראש אם אהיה קצר, לא קוהרנטי או לא הכי מובן, ובהזדמנות קרובה ארחיב יותר.
קראתי הפוסט הזה של ענת בסיפור האמיתי והמזעזע של, ואת פוסט התגובה של שרון. ואת התגובות. רק הגביר לי את המיגרנה כל העסק, אבל הנושא חשוב וראוי (הייתי מספר מהו, אבל המיגרנה…).
מה שהכי חסר לי זו תובנה של הבלוגרים שהשתתפו בדיון הזה, מכל צדדיו, שהדרך הטובה ביותר להיות אחד מהחבר'ה היא ליצור לך את החבר'ה שלך. לקבוצה של אנשים שמשתפים פעולה – אפילו היא קטנה יחסית – יש כוח גדול בכל מסגרת בה הם פועלים, ויש לה גם אפיל משלה. מעצם הגדרתה כקבוצה, כרמה גבוהה יותר של סדר בתוך האנתרופיה. זה – מינוס מיגרנה – הניסוח שלי ל"עיקרון האוונגרד" והיישום שלו ברשת. אחלו לי שנת לילה טובה.
דברים שאין לך אומץ לחשוב עליהם
1
אני בעד מחאה. אני נגד מחאה אלימה. זו אחת הסיבות לכך שלא תשמעו ממני משפטים כמו "הגיע הזמן לעלות על הבסטיליה", שזו גם קלישאה ואני די שונא קלישאות. חוצמזה שצריך גם לדעת עד איפה מותר למתוח את החבל.
בכל אופן, ברגע מסויים בשבוע שעבר התחשק לי ללכת ולשרוף את הכנסת במו ידי. להגנתי עליי לציין שבאותו זמן היה אולם המליאה ריק ממילא (כתבתי על כך בפוסט ביזיון במשכן הכנסת), ושזה עדיין חוקי במדינת ישראל לפנטז על ביצוע פשע, בתנאי שאתה לא מבצע ולא קורא לאחרים לבצע.
אני בטוח שגם לרבים מכם המציאות הפוליטית בישראל עושה לפעמים חשק לשרוף. אני מודה שאני כבר לא יודע לומר מה יותר גרוע – זה שאנחנו מרגישים כך או זה שלא מספיק אנשים מרגישים כך.
2
צליל עגום היה לווינוגרד, מקולקל. השופט וינוגרד נראה לי מותש ומדוכדך. אני לא יודע לפרשן לכם את המנדט המשפטי שלו ושל הוועדה שלו. אבל המנדט המוסרי שקיבלו היה לצעוק בקול גדול: אולמרט, לך הביתה. כולם יודעים את זה. גם הם.
3
לא יודע מה אתכם – אני כבר מסתכל על אולמרט, עסקניו, יחצ"ניו, יועצי התקשורת שלו וכל שאר האנשים שפועלים בשליחתו, פחות בכעס ויותר בתחושת גועל.
אבל לשיא תחושת הגועל הגעתי כשראיתי את פרצופו המדושן של חיים רמון, איש שהורשע בעבירת מין, אותה הוא ביצע סמוך לרגע ההחלטה על היציאה למלחמה. כשאולמרט ופרץ טיפחו את הזיקפה הלאומית, חיים רמון טיפח זיקפה אישית לחלוטין, בשעה שתחב את לשונו לפה של חיילת בת 21 (ודן חלוץ הרים טלפון לבנק. כל אחד ומה שעושה לו את זה). אז באמת, באמת שלא מעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד.
4
אהוד ברק איננו טוב מכל אלה – הוא גרוע מהם. ביבי? אותה המחלה רק בצורה אחרת. לא קשור לדיון, רק שתדעו שזה שאין אלטרנטיבה, לא אומר שאנחנו צריכים להיות כבשים.
5
ביום שפרצה המלחמה כתבתי כאן שאני חושש שלא הושקעה מחשבה רבה במלחמה הזו – ביציאה אליה וביציאה ממנה. אמרתי: "עזבו את הכישלון שלפני, זה שמוביל למלחמה – השאלה החשובה היא מה יקרה אחרי". ושאלתי: "איזה רווח אפשר להשיג מהמתקפה בלבנון? איפה היא תסתיים? כיצד נדע שהגיע הרגע להסיג את הכוחות?".
כמוני, היו רבים שאמרו מייד עם היציאה למלחמה שזה הולך להיגמר רע, וזה לא בגלל שאנחנו מבינים גדולים באסטרטגיה צבאית – זה בגלל שאנחנו לא משלים את עצמנו לגבי הנהגת המדינה.
6
לא די בציניות כדי להתמודד עם המציאות. צריך להסכים לפעמים להיות פסימיסט, ולהניח שהגרוע מכל הוא לא רק אפשרי – הוא גם מאד סביר.
שאולמרט ופרץ יצאו למלחמת לבנון וניהלו אותה, על בסיס שיקולים פוליטיים צרים ועל-פי סקרי דעת קהל, ומתוך אמונה שהדרך הכי טובה להיות פופולרי בישראל היא להיכנס בערבים. רק שכל-כך לא היה להם מושג מה שהם עושים שזה נגמר בפיאסקו עצום, שאותו מנסים למכור לנו מאז כהצלחה מטאורית, כניצחון – למרות שכל העולם יודע שהפסדנו. ואותנו לימדו שכך עושים הערבים.
קצת מצחיק אותי שאפשר להפחיד אנשים בישראל בדיבורים על הנשק שיש לנסראללה או עלול להיות לאחמדינג'אד. הרבה יותר מפחיד, אם תשאלו אותי, לראות בידי מי אנחנו מפקידים את הצבא השלישי בעוצמתו בעולם.
מקס חוזר, אולמרט הולך
טוב, אולמרט עוד לא הולך, אבל מקס הזועם חזר. לכתוב, זאת אומרת. כמה טוב שיש מי שיכול להגיד את הדברים במקומי כשאני מדוכדך מכדי לכתוב.
סדום ועמורה המדינה הזאת
בשיעורי התנ"ך בבית הספר נחרטו בזכרוני סיפורי המדרש אודות סדום ועמורה, העיר שחרבה באש וגופרית שניתכו מהשמים. החלק שתפס את תשומת לבי לא נגע לאופן החורבן, או אפילו לתחינתו הנדירה של אברהם אבינו על העיר. מה שנחרט בי הם התיאורים של מעשי הנבלה שנעשו בסדום.
חלק מהפרשנות היהודית אודות רשעותם של אנשי סדום נראית כנגועה בהשפעות נוצריות. הפרשנות הנוצרית, מדברת על המוסר המיני הלקוי של תושבי סדום כמקור אסונם.
אבל הדוגמא המקראית ל"פריצות" הסדומית היא בלתי-נוצרית בעליל: "ויקראו אל לוט, ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אתם". על כך מוסבר במדרש רבה (וירא מ"א), שאנשי סדום אמרו לו בעצם "הוצא אלינו את האורחים שלך כדי שנוכל לאנוס אותם".
מדרש רבה (בראשית רבה נ'), שהוא תמציתי אך קולע בדוגמאותיו, מסכם: "כך התנו אנשי סדום ביניהם, אמרו: כל אכסניא שהוא בא לכאן, יהו בועלים אותו, ונוטלים את ממונו". כלומר, הטיפול שמעניק המקום הזה לאורחיו הוא כדלהלן: אונסים אותם, גוזלים את רכושם, ומשליכים אותם ככלי אין בו חפץ.
דומה קצת למה שעושים בישראל לעובדים זרים ול"גרים" אחרים.
אונס של ניצולי שואה
אל תחשבו על האונס בקונטקסט המיני הצר של המושג. תחשבו על הדוגמאות האמורות כאמצעים שנועדו להמחיש כמה מתועבים בעיני היהדות השנאה לזר, הלבנת הפנים, הגזל, הפגיעה בחפים מפשע. האונס הוא הביטול האולטימטיבי של האחר – פגיעה עמוקה במרכז ישותו. הוא המבטא האולטימטיבי של מושג האכזריות המקראי.
במדרש רבה (וירא נ') מסופר על אשה סדומית שנתנה לחם לעני, והובאה על כך למשפט. נפסק "שימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קודקודה, ובאו הדבורים ועקצו את כל בשרה, ותעל צעקתה השמיימה". ובכך מכוון המדרש לכתוב (בראשית י"ט 13): "משחיתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתה את פני ה'".
כלומר, סדום ועמורה חרבו בגלל האכזריות של האנשים שחיו בהן. כי כמו במדינת ישראל של ימינו, מעשי צדקה היו בסדום יותר ממיותרים – הם היו מגונים. חס-וחלילה שתיתן אוכל לרעב. חס וחלילה שתיתן דריסת רגל למישהו שהוא "לא משלנו".
חס-וחלילה שיבזבזו משהו מהמיליארדים ששוכבים בקופת המדינה על ניצולי השואה. חודשים מאז התחקיר ההוא, והם לא קיבלו גרוש. אפילו לא את ה-83 שקלים המחורבנים שאולמרט אמר שייתן להם.
ממשלת ישראל ומשרד האוצר והבנקים וכל מי שנוטל חלק בחרפה האכזרית הזו, מוכיחים שיש דבר גרוע יותר מאושוויץ – זה להיות באושוויץ ואחרי זה להזדקן במדינת ישראל. אתם יכולים לכנות את זה "אונס".
ומה היה אומר על זה ליבוביץ'
סיפור סדום ועמורה לא מציע את האנלוגיה המקראית/מדרשית הכי מתאימה למצבה ההיסטורי של מדינת ישראל בשנת 2008. ישנו סיפור מתאים מזה, והוא הסיפור של קמצא ובר-קמצא שכבר עסקתי בו כאן בעבר.
אבל סדום ועמורה, כדוגמא המקראית של התגלמות-הרשע שאין לה קיום על-פני האדמה, היא נקודת ייחוס טובה כשאתה מנסה להעריך את מידת האכזריות של מדינת ישראל כלפי החלש. ומה אומר לכם – אנחנו לא רחוקים משם יותר מדי. במקום הזה, ובתרבות הזו – בהם כולם מנסים "לזיין" אחד את השני, ואין שמץ של ערבות הדדית ("סולידריות"), וסוחרים בנשים, ומענים יתום ואלמנה וקשיש וניצול שואה – האש והגופרית נראות קרובות מתמיד.
במצב כזה, היית מצפה שבראש הצועקים יהיו כל האנשים הדתיים במדינת ישראל, ובמיוחד נבחריהם.
באופן מעשי, בדיוני הכנסת הח"כים העיקריים שעוסקים בנושאים ה"חברתיים" הם מיהדות התורה ומחד"ש. איפה ש"ס? בממשלה, לוקחת חלק במעשי הנבלה. ואיפה המפד"ל? אלוהים יודע. ומה עם כל אותם אנשים שהפכו את מצוות יישוב הארץ לחזות הכל? על כך היה אומר ליבוביץ' שהם כבר מזמן בגדר עובדי עבודה זרה – שהם מוכנים לחיות בסדום ובלבד שלא יצטרכו לוותר על אף שעל.
