עוד בלוג שיגרום לכם להזיל ריר (כלומר, עוד אחד נוסף לזה של מאיה).
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
מבט אישי על האנטי-שיח הפמיניסטי
מוקדש לאיתי.
1
בחיים האישיים שלי, אני רחוק מאד מסטריאוטיפ "הגבר הטיפוסי". טכנית, בת-זוגי היא אשת הקריירה והאקדמאית המבריקה ואני הוא זה שנשאר בבית. אני מבשל, מכבס ומשחק עם החתולים. לפעמים אני גם עובד, למרות שבדרך-כלל אני רק מעמיד פני-עובד כדי שאוכל לקרוא על נושא שמעניין אותי. "סמרטוט" יש מי שיגידו. "שמאלני" יגידו אחרים. "אומו" יאמר גדי שמשון. אבל האמת הפשוטה היא שזה מה שאני אוהב. זה וחומוס.
2
בקבוצת האנשים בחיי שיש להם איזו חשיבות, לנשים יש יתרון ברור. אני חי עם אשה; יש לי יותר חברות מחברים; יש לי יותר קרובות משפחה מדרגה ראשונה אתן אני מסוגל לקיים קומוניקציה ממשית, מאשר קרובים כאלה. אם תבדקו, בטח תגלו שגם הפסיכיאטר שלי הוא אשה.
3
אני, מה לעשות, כנראה מסתדר טוב יותר עם נשים, ועוד נשים עם כבוד עצמי – אינטליגנטיות, משכילות ופמיניסטיות. רובן אוהבות מחמאות. רובן נהנות כשאומרים להן – רצוי בכנות – שהן נראות נהדר.
3
אתמול בלילה העליתי לכאן פוסט שעסק בשירות לאומי לערבים. הפוסט נכתב בעקבות טור שכתבה בנושא אסמא אגברייה, פעילה חברתית ופוליטית רבת מעלות ורבת זכויות. הקדשתי את רוב הפוסט לנושא שבכותרת, שלדעתי דורש דיון רציני. אבל דיון רציני כזה לא יכול היה להתפתח, כי חלק מהמגיבים הזדעזעו מכך שאמרתי שאסמא אגברייה היא "אשה יפה, חכמה, אמיצה ונחרצת, שאומרת דברים לא קלים שעם רובם אני נאלץ להסכים.". הזעזוע, למקרה שלא הובן, הוא מכך שאמרתי שהיא יפה.
4
באחת התערוכות בהן הציג פול גוגן את ציורי הנערות מטהיטי, אמרה לו אשה אחת, בת החברה-הגבוהה, שהעירום בציוריו הוא גסות. גוגן ענה לה, שבנערה שבציור אין שום דבר גס – היא שיא התום. "מי שמוצא משהו גס בציור כזה" הוסיף, "הוא כנראה אדם גס בעצמו".
5
פמיניזם אמיתי לא יכול להיות מבוסס על הדחקת הנשיות, או הכחשת ההבדלים בין גברים לנשים, או הכחדה של תכונות נשיות שעשויות להיחשב מושכות ולכן להתקשר – חס וחלילה – למין. הכאילו-שיח הפמיניסטי הזה (יש אחרים), שבו יופי נשי הוא דבר שאסור לדבר עליו, הוא במקרה הטוב פוריטניות בתחפושת. אין בו שום דבר נאור יותר, שוויוני יותר או אינטליגנטי יותר, ממייל-שוביניזם.
6
הפוסט פמיניסטיות כנסו בי, היה פרובוקציה. הזדמנות ל"מגיבי-ynet" בתחפושת פמיניסטית לקיום אי-שיח עם עצמן. הפוסט על השירות הלאומי לערבים לא נועד לעסוק ביחסי גברים ונשים, או בי, או באיך שאני מדבר. ומי שלא היה לו מה לתרום לדיון הזה לא היה צריך להגיב. פשוט, הרבה יותר קל להיתפס למילה מאשר להתמודד עם רעיון. כך אפשר להשתמש בפמיניזם מדומה כדי להחריב כל דיון רציני.
פמיניסטיות כנסו. בי.
ברשימה הזו דיברתי על טור דעה שכתבה אסמא אגבריה.
בדרך אגב, אמרתי עליה את הדברים הבאים: "יכול להיות שאתם זוכרים אותה מתשדירי הבחירות של מפלגת דע"ם, שכבר רצה פעמיים ולא עברה את אחוז החסימה. אגברייה ממשיכה לרוץ, מבמה לבמה – אמיתית או מטאפורית – כדי להשמיע את הדברים שלה. אשה יפה, חכמה, אמיצה ונחרצת, שאומרת דברים לא קלים שעם רובם אני נאלץ להסכים."
אני חושב שמגיעות לי על זה תגובות חריפות – אז קדימה, קנוק יורסלף אאוט.
שירות לאומי לערבים
אני ממליץ מאד לקרוא את הטור של אסמא אגברייה תרמית לאומית, לא שירות לאומי.
בכלל, אני ממליץ לעקוב אחרי האשה המרתקת הזו.
יכול להיות שאתם זוכרים אותה מתשדירי הבחירות של מפלגת דע"ם, שכבר רצה פעמיים ולא עברה את אחוז החסימה. אגברייה ממשיכה לרוץ, מבמה לבמה – אמיתית או מטאפורית – כדי להשמיע את הדברים שלה. אשה יפה, חכמה, אמיצה ונחרצת, שאומרת דברים לא קלים שעם רובם אני נאלץ להסכים.
למרבה הצער, גם בדברים שהיא אומרת על יוזמת השירות הלאומי למגזר הערבי יש הרבה אמת. כלומר, אין ספק שזה לא תחליף להשקעה בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות של המגזר הערבי הישראלי, שהקיפוח הנמשך שלו הוא אחת מפצצות הזמן הכי מסוכנות שיש לנו פה.
קל לדרוש מערביי ישראל הזדהות מוחלטת עם המדינה, אבל המציאות היא שגם ליהודים בישראל קשה להזדהות עם המדינה ולנו יש סיבות הרבה פחות טובות (אם כי די דומות). אגבריה רואה בשירות הלאומי לערבים עוד מסגרת מנצלת ומסך עשן שיסתיר את הבעיות האמיתיות; ובכן – אין ספק שמהבחינה הזו מדובר בתחליף נהדר לשירות בצה"ל. אולי זו בדיוק המשמעות העגומה של כור ההיתוך במדינה הזו: להיות מסוגל לקלל פה הכל מתוך תחושת הזדהות.
הבעיה היא לא עם הרעיון של שירות לאומי לערבים (וגם לחרדים, אגב, אם זה היה תלוי בי). מוסד כזה, בעיקר אם ינוהל בחוכמה, הוא לדעתי דרך טובה לעזור לאנשים להשתלב בחברה הישראלית, ולהרגיש אזרחים שווי זכויות בכל המובנים. הבעיה היא שהניצול נמצא אצלנו בכל מקום, והוא היום מחפיר מתמיד. עם תחושה בסיסית כזו של חוסר אמון לא בונים מדינה.
תחושת השייכות של רובנו למדינה הזו, התדרדרה למחוזות של מה שחוקרי מדעי המדינה קוראים "הזדהות עם הקולקטיב". כלומר, אנחנו כבר לא מאמינים באנשים ולא בשיטה ובוודאי לא מרגישים שהפוליטיקאים שלנו חולקים איתנו אותם ערכים. מצד שני, זוהי מדינת היהודים, והתושבים היהודים שלה מבינים עמוק בפנים שהם כולם באותה סירה (שלא לומר ספינה טובעת) ולכן אין להם ברירה אלא לנסות, לפחות קצת.
מערביי ישראל נשללת גם האפשרות הזו. כלומר, הם לא מסוגלים להזדהות לאומית, דתית או אתנית, כי הם בעלי לאום, דת ומוצא אתני אחרים. אם מדינת ישראל רוצה שהם ירגישו חלק ממנה, היא צריכה להפלות אותם לטובה – לא לרעה – או לפחות להתחיל מזה שתעשה אותם אזרחים שווים מכל בחינה. לכן, שירות לאומי לערבים הוא דבר נכון בעיני, אבל אסמא אגברייה צודקת – הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו.
אין צווים – מאבק המרצים נמשך
בית-הדין לעבודה קיבל את ההחלטה הנכונה.
עוד סימן בשבילכם שזהו זמן טוב להצטרף למאבק למען עתיד האקדמיה בישראל.
תקפצו אל יובל
אורי גוטליב מתארח בגלוב בסרטון שנראה שהפך לקאלט עוד בטרם עלה לרשת.
ללא ספק אירוע נדיר מסוגו בבלוגספירה וברשת הישראלית ולו רק בגלל:
א. שיתוף הפעולה הנדיר בהיקפו.
ב. הפירגון.
ג. שזה ממש ממש מצחיק (בניגוד ליובל, שהוא רק פחחחח-מצחיק ולפעמים קצת לול).
ד. שזו הדגמה מאלפת של מה שנקרא בלעז Industrial treangth link bait.
ה. שזה פרוייקט שבו שילבו ידיים אנשים שלא מסוגלים לחלוק אותה תיבת דואר בלי שיתחילו לריב.
ו. הרוח.
עיזרו להציל את האקדמיה בישראל
יש לי הרבה ביקורת על האקדמיה הישראלית (ומי שמכיר אותי יודע שביליתי במחיצתה ובסביבתה מספיק שנים כדי לבסס אותה היטב).
אבל הביקורת על האקדמיה היא משנית לעצם החשיבות לכך שתהיה אקדמיה. ובמקרה של האוניברסיטאות הישראליות, זהו ממש עניין של להיות או לחדול – לא רק עבור המוסדות האקדמיים עצמם, אלא עבור כולנו.
האטרקטיביות של המשק הישראלי, וכוחו התחרותי בעתיד, לא קשורים ולא נובעים מהמדיניות ומההשקפה הניאו-קונסרבטיבית האכזרית של נתניהו, אולמרט וחבריהם (כולל ברק). הייחוד העיקרי של כלכלת הישראל הוא במספר הגבוה של אקדמאים ומהנדסים בקרב האוכלוסייה שלה. למרבה הצער, מצב האקדמיה בישראל היום לא משאיר מקום לספק: עם המשך המגמות הנוכחי אין לנו עתיד.
בעשור האחרון עשו ממשלות ישראל הכל כדי למנוע הזדמנות שווה לאזרחי ישראל ליהנות מהשכלה אקדמאית. הניפוח של שכר הלימוד, שחיקת שכר המרצים, צמצום התקנים וההתעלמות הכללית מהמצב ההולך ומתדרדר של האוניברסיטאות, מספקים הסבר משכנע להתדרדרות של האקדמיה הישראלית בדירוגים הבינלאומיים. לבריחת המוחות המתגברת. צעדים אלו משתלבים היטב בהתרוששות האינטלקטואלית והמוסרית של מדינה שעושה הכל כדי להכחיד את עצמה.
כך תצטרפו למאבק
אתר האינטרנט החדש של הפורום להגנת ההשכלה הציבורית מרכז מידע שוטף על המאבק להצלת ההשכלה הגבוהה. עיון בכמה מהטקסטים שכבר פורסמו שם, יעזור לכם להכניס את הסכסוך המקצועי של המרצים לקונטקסט רחב יותר.
הוא נועד לעזור לכל מי שהנושא חשוב לו להיות מעורב, להתארגן, לתמוך ולפעול.
אתם מוזמנים לקשר אליו, לדווח, להפנות את חבריכם ולהירשם לערוץ ה-RSS של האתר.
התזמון שבו קם האתר הזה לא אידיאלי. עדיף היה לו קם חודשיים קודם. ומצד שני, בוודאי היה עדיף למרצים לו היו שוכרים שירותים של יחצ"ן ומפרסמים בעיתונות, כפי שנעשה במאבקים אחרים. בכל אופן, זהו המאבק שלכם – אם יחסי עבודה חשובים בעיניכם; אם עתיד האקדמיה חשוב לכם; אם עתיד המדינה הזו מעניין אתכם; אם אתם או אנשים קרובים לכם לומדים או מלמדים, או שסתם אתם מכירים בחשיבות של ההשכלה הגבוהה בישראל.
