בוטוקס

אחרי שכמה אנשים שאלו אותי על הנושא, כתבתי פוסט על בוטוקס לבלוג המיגרנה. כמובן שעד שניגשתי לעניין לא ידעתי על הנושא כמעט כלום ולכן הלכתי וקראתי, לא מעט.

עסק די מדהים הבוטוקס הזה. מדובר ברעל הקטלני ביותר הידוע לאדם – גרם אחד ממנו מספיק כדי להרוג את כל אוכלוסיית תל-אביב. ובכל זאת, הוא משמש למגוון מטרות רפואיות, בראשן החלקת קמטים ולאחרונה גם מניעת מיגרנות. היעילות שלו בטיפולים האלה ואחרים, אגב, נובעת בעיקר מכך שבמקום בו מזריקים אותו הוא גורם לשיתוק זמני של השרירים. מה שהזכיר לי את הקטע ההוא משמש נצחית בראש צלול:
"אתם לא חוששים לגרום לאנשים נזקים למוח?"
"למעשה, מה שאנחנו עושים זה לגרום לאנשים נזקים למוח".

כמו כל תעשייה של מיליארד דולר, גם לזו כדאי להתייחס בחשדנות. בין החומרים בהם נתקלתי מצאתי סתירות רציניות בכל מה שקשור לאחוזי הצלחה ולתופעות לוואי. זה כמו הסיליקון בשדיים והסלולרי באונה – הכל מושלם עד שמתחילות להתפרסם הכתבות בעיתונים. כך, אגב, זה היה גם עם הקוקאין, שבמשך שנים כיכב בארה"ב במשככי כאבים ותרופות נגד שיגרון, בזמן שהמריחואנה נחשבה סם מסוכן והאלכוהול נאסר לשימוש.

עובד או לא, נראה לי קצת מפחיד להזריק בוטוקס.

10 בינואר 2008 – 22:22 קטגוריות: מציאות 2.0 | פרסם תגובה

55 אחוז מהנשים כן מאוננות

סקר הסקס הענק של עיתון לאשה חשף השבוע נתון משמח: 55% מהנשים מאוננות. בכותרת הם אמרו אמנם להפך – שהממצא הוא ש-45 אחוז מהנשים לא מאוננות, אבל זה כנראה סתם בגלל שבמערכת לאשה חושבים שחצי הכוס הריקה היא מקדם מכירות טוב יותר. 

יש בזה משום הנחת-המבוקש. אם באמת קרוב לחצי מהנשים בישראל לא עוסקות בעינוג עצמי אלא בבכיינות, אזי אין ספק שלאשה כיוון למגזר שוק גדול. ומצד שני – מה אם לא?

אני לא ממש הייתי סומך על הכלים הסטטיסטיים בהם השתמשו: "14,340 נשים ענו על השאלות פה באתר ובעיתון, חברת 'גיאוקרטוגרפיה' צלבה את הנתונים במדגם מייצג בקרב 500 משתתפות נוספות" (ההדגשה שלי).

צלבה או הצליבה? ואם ממילא הצליבו עם נתונים של סקר אמיתי (או לפחות בעל יומרות להיות כזה) אז למה לא לפרסם את התוצאות של גיאוקרטוגרפיה וזהו? הרי לתוצאות מהאינטרנט ומהעיתון אין שום ערך סטטיסטי.

עוד ממצאים מהסקר משלימים את התמונה: 57% מהנשים מזייפות אורגזמות, 74% חושבות שהגודל כן קובע ומעל ל-50 מהנשים לא משתמשות בקונדום במין מזדמן. משום מה לא ציינו ש-75 אחוזים מהנשים לא גמרו מעולם ושארבעה מכל שלושה גברים בוגדים בנשותיהם (אם כי את הקלישאות הסטטיסטיות האלה פרסמו בלאשה, כמדומני, מספיק ב-20-30 השנים האחרונות. יחד עם 200 כתבות על נקודת הג'י).

לפי הסקר הזה החינוך המיני של הישראליות תקוע איפשהו בשנות ה-60, כלומר – לפני המהפכה. יותר מזה: נשמע כאילו לא הייתה מהפכה מינית, כאילו הן לא שמעו על איידס וכאילו הן לא ראו בטלוויזיה עשרות סקסולוגיות קשישות וסקסולוגים עם זין קטן, מסבירים שרק השליש החיצוני של הנרתיק חשוב.

זה נראה כאילו משתתפות הסקר של לאשה לא שייכות אפילו לדור של מאסטרס וגו'נסון אלא לזה של אלפרד קינסי. אז או שהישראליות סובלות מבורות קשה ומחינוך מיני לקוי, או שממוצע הגיל של קוראי לאשה הוא באזור ה-60. איכשהו, אני חושד שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

ומצד שני, כשקוראים את התגובות, אפשר להשתכנע שההתפתחות המינית של הישראליים תקועה לא בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אלא עמוק בתוך מקום אפל ושחור בהרבה (האלף הקודם, כמובן).

9 בינואר 2008 – 19:42 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (12)

כולם מחכים לאולמרט (מצחיק!)

לא יודע מה אתכם, אותי זה מאד הצחיק (שלח: אבא)

9 בינואר 2008 – 2:41 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (3)

האשה המושלמת, המהדורה היהודית

1
"בית נאה ואשה נאה וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם".
פנטהאוז, עם כוסית ו-Core 2 Duo – האם זה כל-כך פשוט? לא ממש.

שם התואר "נאה" הוא חמקמק; לא מדובר על אתטיקה בלבד, שהרי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת השם רק היא תתהלל". וצריך לזכור שבכתובים, מושגי החכמה, האמונה והאהבה, כרוכים זה בזה. "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך" אומרת המספרת בשיר השירים לאהובה; במחשבה היהודית העתיקה, האסתטיקה כמו האירוטיקה הן פתח להתעלות רוחנית. הסנסואליה הדתית הזו היא תיבול לחיי הרוח. אבל בשביל לקיים עושר רוחני צריך קודם כל לספק את הבסיס החומרי. "אין קמח, אין תורה". בימינו אומרים "אין ידיים אין שוקולד".

2
מה זה למשל, "בית נאה"? תחשבו על תפאורת ביתה של המספרת, השחורה והנאווה כאהלי קידר וכיריעות שלמה, של שיר השירים. זהו בית שיש בו "סתר מדרגה" (כמו "יונתי בחגבי הסלע, בסתר המדרגה"). שיש בו מקום נקי לישון בו ומקום שבו אפשר לרחוץ את הרגליים (ולכן "איככה אטנפם").

3
בתוך הבית הזה, סביבו, ובעולם הספרותי או האמיתי שבו הוא התקיים, יכולים שני אנשים להגיע לשיאים רוחניים של חיזור אינטלקטואלי, כמו אלו שמסופרים בשיר השירים. דברי אהבה שמתובלים במטאפורות אירוטיות עזות, אך מבוטאים באופן שמעיד על התמצאות פנומנלית בכתבי הקודש. ואם אפשר להעניק לטקסטים הללו פרשנות נוספת, שבה הם מבטאים את אהבת הקב"ה לכנסת-ישראל, אזי אין פלא שרבי עקיבא אמר ש"לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים". זוהי לא רק יצירה ספרותית אדירה, אלא הישג אינטלקטואלי בעל אופי דתי, כזה ש"מטמא את הידיים". כי בכתובים, כבר אמרנו, מושגי החכמה, האמונה והאהבה כרוכים זה בזה.

4
בית זה באמת חשוב. אפילו בארץ-ישראל, ואפילו בתל-אביב החמימה. במיוחד ביום שבו היה לנו כאן לראשונה הוריקן [ynet]. כמובן, הוריקן שמותאם לתרבות המקומית – הוריקן דמיקולו. הוריקן בייבי, אם תרצו, כמו עלי בייבי. הוריקן צעצוע, כמו עבריין צעצוע. הוריקן גמדי, כמו גזר גמדי. ובכל זאת, הוריקן – תסתכלו בתמונות.

ואנשים זקוקים לבית, ולבית שמחזיק. "שלא יפול עליי, שלא יפול על עצמו, שלא ייגמר לי", כדברי המשורר. למקום שאפשר לחזור עליו; למקום שאפשר לסמוך עליו. בית נאה הוא בית שאפשר לסמוך עליו.

5
אנשים זקוקים, אם כן, לבית נאה – שאפשר לסמוך עליו. לאשה נאה – שאפשר לסמוך עליה. ולכלים נאים – שאפשר לסמוך עליהם. זו הפרשנות שלי. ולאור ההבנה הזו אני מבין גם את "אשת חיל", הלקוח מספר משלי.

"בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" – פשוט תסמוך עליה, אומר הכתוב, זה ישתלם לך. ובאמת, אין כמו אשה שאפשר לסמוך עליה (כמו זוגתי היקרה).
 
6
אז מהי אשת חיל? ננסח לרגע את הרעיונות שמביע השיר בשפת-ימינו: "אשת חייל" היא קודם כל אשה שעושה לך טוב. זו אשה חרוצה, פעלתנית ובעלת תושיה, אך גם אשה אמפתטית, מוסרית, דעתנית, ולא פחות חשוב – אשה שיודעת לדפוק הופעה. אך מזהים אותה? היא יכולה להיות כוסית, אבל לא הכוסיות דומות – לכו על אחת עם נשמה. הטקטס המלא כאן.

4 בינואר 2008 – 22:28 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (4)

המלצה: עסק ברשת

אני קורא הרבה על התחום, ויוצא לי לעבור כל שבוע על לפחות 20-30 בלוגים שעוסקים ב-SEO (קידום אתרים), פרובלוגינג ושיווק ברשת. עסק ברשת מקבל לינק גם כי הוא בעברית וגם כי מרענן, מעניין ושימושי. שווה קליק. 

3 בינואר 2008 – 15:23 קטגוריות: מציאות 2.0 | פרסם תגובה

צווי מניעה למרצים: סוף הדמוקרטיה בישראל

לכאורה, זהו עניין קטן שנמצא בשולי החדשות. המרצים שובתים מזה חודש, בלי ליווי יח"צני ובלי הרבה רעש, ובינינו – הרי ברור שאף אחד מעמי הארצות בממשלה לא מתעניין בגורל האקדמיה. השביתה הזו, אם בכלל, היא עוד מין עניין קטן שצריך לפתור אותו.

בכל אופן, הפתרון המסתמן עשוי להיות מכת מוות לדמוקרטיה בישראל. מסמר גדול בארון הקבורה של הזכויות האזרחיות. ראשי האוניבסיטאות פנו לבית-הדין לעבודה [ynet] בבקשה להוציא צווי מניעה למרצים, וההכרעה בעניין תינתן בתחילת השבוע. אם בית-הדין לעבודה יוציא צווי מניעה כאלה, תהיה בכך ראיה שגם הזכות לשבות אבדה לנו הלכה למעשה.

כוחו של בית-הדין לעבודה להוציא צווי מניעה וצווי ריתוק, נועד למנוע פגיעה בשירותים חיוניים או שביתה בניגוד לחוק. שביתת המרצים, ששכרם נשחק מזה 10 שנים, לא עונה על אף אחד מהתנאים האלה.

החופש לשבות, יחד עם חופש ההתארגנות והזכות להפגין, מהווים הרחבות אופרטיביות של חופש הביטוי במהותו הבסיסית ביותר. הכרסום הזוחל בזכויות אלה במדינת ישראל, הוא חלק ממערכה שנועדה להפשיט אותנו בהדרגה מזכויותינו כעובדים וכוחנו כצרכנים בחברה שיש לה יומרות להיות ליברלית.

כתב על כך נשיא בית-הדין לעבודה לשעבר, השופט מנחם גולדברג: "זכות השביתה נמנית על זכויות היסוד במשפט העמים, ואין בנמצא לא מדינה אחת, שאין משטרה טוטליטרי, שאסרה על השביתה".

אילן גור זאב קורא למרד.

28 בדצמבר 2007 – 12:02 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (15)

בשלב הבא: רצח בשידור חי

"אחרי הפרסומות: העובד המפוטר דוקר את הבוס לעיני המצלמות [הישארו איתנו ובלה בלה בלה]".
הערב, חדשות ערוץ 10.

זה מזכיר לי ציטוט מספרו האחרון של מ. צוקרמן: "Don't go away – holocaust will be back"
(טקסט מעבר לפרסומות במהלך שידור סדרת הטלוויזיה "שואה" בארה"ב).

אבל מדוע בעצם שנופתע מערוץ 10 אחרי סדרת ילדות בסכנה?ומדוע שנופתע מכך שמתרחש לינץ' תקשורתי לסוטי מין אחרי הלינץ' התקשורתי לחולה הנפש אלי פימשטיין?

הדמיון בין שתי הדוגמאות האחרונות, שאינן בודדות אגב, הוא שבשתיהן קורבנות הלינץ' הם אנשים שפגעו בילדים. אבל ההתדרדרות של התקשורת למחוזות הפורנוגפיה לא ייחודית למקרים האלה, ולכן אני חושב שכדאי לתפוס אותן כמקרים פרטיים של תופעה רחבה יותר.

אישית, אני מוצא שגם לי קשה לחשוב בקור רוח על התשובה לשאלה מהו העונש הראוי למי שאונס או רוצח ילד. מצד שני, ברור לי שמי שצריך להכריע בשאלת האשמה ולפסוק את העונש, הוא בית משפט – לא כתב שמנסה לעשות קאמבק רועש. 

לינץ' הוא אקט פרימיטיבי ואלים. הוא פרימטיבי ואלים כשהוא נעשה על-ידי המון משולהב ברמאללה לחיילי מילואים ישראליים, אבל גם כשהוא נעשה בערוץ 10 לפדופילים. בשני המקרים – ואני מניח שגם במקרה של העובד המפוטר שדקר את הבוס שלו – הסיבה שהחומרים האלה מגיעים אל המסך שלכם, במינימום של צנזורה, היא לא כי הכתבים והתחקירנים חרדים לגורל ילדיכם אלא כי פורנוגרפיה מוכרת.

הפורנוגרפיה פונה לחלקים הפחות מפותחים של המוח שלכם, וזה עובד – גם כשהמטרה היא לגרות אתכם וגם כשהמטרה היא להשאיר אתכם עוד כמה דקות מול המסך, ולקבל עוד שתי נקודות רייטינג.

הצד האפל הזה של האינפוטיינמנט הוא לא חדש, אבל עושה רושם שבערוץ 10 החליטו להעלות את רף הרפש כדי להתחרות טוב יותר בערוץ 2, שעושה דברים כאלה כבר שנים. שני אלה, יחד, עושים לנו "טיפול בחשיפה" – תהליך פרוגרסיבי שבו סף הרגישות שלנו עולה כל הזמן. היום זו דקירה שנתפסה בעדשת מצלמת האבטחה; מחר נהיה מוכנים לסבול רצח בשידור חי.

24 בדצמבר 2007 – 20:16 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (2)