קיבלתי עכשיו SMS שאומר ש-811 מיליון דולר יושקעו בפיתוח מערכת בשם "כיפת ברזל" ליירוט רקטות. אני לא מומחה לבליסטיקה, אבל איכשהו אני מקבל את הרושם ש: א. כיפת הברזל הזו תעצור רקטות בערך כמו שטילי הפטריוט עצרו טילים. ב. זה לא ייגמר ב-811 מיליון.
צר לי על תושבי שדרות, ואני חושב שהטיפול של מדינת ישראל בעניינם הוא מחפיר. אבל האם לא היה עדיף להשתמש באותם 811 מיליון דולר כדי למגן את הבתים בדרום הארץ? או – חס וחלילה – לתת את הכסף הזה לניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות?
מרתק לראות באיזו קלות נמצא הכסף כשמתעורר צורך בטחוני, ואיך היד רועדת כשצריך לחתום על צ'ק בשביל להציל חיים באמת.
יובל וחבריו מציעים רשימה של 73 תכונות והרגלים שמי שלוקה בהם ראוי שישברו לו את הידיים והרגליים (הם אמנם מכנים אותם "אנשים שדינם מוות בסקילה", אבל סקילה זה מדי טוב בשבילם אם תשאלו אותי).
אממה, בעודי עובר על הרשימה גיליתי שאני עצמי מתאים לחלק מההגדרות: " אנשים שכאשר שואלים אותם מי אחרון בתור הם עונים “אתה!”. אנשים שלוחצים לך את היד כאילו הם בודקים איזה לחץ נדרש כדי לפרק לך את העצמות. אנשים שמתעקשים לחכות לך בממתינה. אנשים שמסבירים לך למה דברים שאתה שונא לאכול הם בעצם טעימים נורא. אנשים שמתחילים משפט עם המילה “כמדומני”. אנשים שמסוגלים לדבר שעות על החתול/כלב/ איגואנת המחמד שלהם. "
בקיצור: כמדומני שמטח אבנים מתקרב מגלוב לכיווני בשעה זו ממש. או לפחות קבוצת גיקים חמושה בחצץ שנעה בדרכה אליי. כשיגיעו לכאן, אני אציע להם כמובן לחכות בתור הארוך של האנשים שרוצים לצפח/לכפכף/לסקול אותי באבנים (ואם מישהו ישאל מי האחרון אני אגיד לו שהוא). כשיגיעו סופסוף אליי, אני אלחץ בעדינות את ידיהן של תמר וילדה, וארסק בחיוך את ידו של רואה שחורות (את מוסיף ויובל אני כבר מכיר). כמובן שאציע להם לאכול חומוס, ואם מישהו יאמר שהוא לא אוהב חומוס אסביר לו שזה רק בגלל שעוד לא פגש בחומוס הנכון. וברור (כאילו דא 2X) שאני אספר להם על החתולים שלי במשך שעות…
אני יוצא בבוקר מהבית, בדרכי לסניף הביטוח הלאומי. אחרי שטענו שאני חייב להם כסף, הצגתי להם מסמכים והם החזירו לי כסף. חודשיים אחרי העבירו אותי לסניף אחר של המוסד, ששוב טוען שאני חייב להם, ושוב אצטרך להציג אותם מסמכים. בשנה שעברה, על שליש הסכום, הם הוציאו בתפוצת נאטו צווי עיקול על שמי. אחר-כך הודו שטעו, אבל חלילה להתנצל, ומה פתאום לפצות.
בשובי הביתה, אני רואה שערימת הענפים שנגזמה אתמול ברחוב עדיין מונחת באותו המקום. רכב גורר הגיע לשכונה, כנראה כדי לפנות מכונית שאינה חונה כחוק. את ערימת הגזם, שמבזבזת חנייה-וחצי, עיריית תל-אביב תפנה – אולי – מחר. אין מה למהר. שזה הגיוני בהתחשב בזה שגם את נחש הצפע שהתגלה כאן לפני מספר חודשים, הם לא טרחו לפנות – את זה הם גלגלו לפתחינו, התושבים.
ההסתדרות הגישה בשבוע שעבר "תביעת ענק" בסך 20 מיליון ש"ח נגד 61 חנויות שהפרו את "חוק הקופאיות". אם תעיינו ברשימות החנויות החשודות בהפרה, תבינו מייד שמדובר ממש בקצה הקרחון. איסוף הראיות, אגב, התבצע על-ידי חניכי תנועת הנוער העובד שצילמו בהתנדבות את הקופאיות העומדות.
כדאי לקרוא את הפוסט המצויין שכתב על הסיפור מקס הזועם.
ובאופן כללי יותר: הבעיה בישראל היא לא עם החוקים אלא עם האכיפה. על-פי סקר שנערך אשתקד, 92% מבתי-העסק בישראל מפרים את חוקי העבודה.
"פגעתם בליבת העם", אומרת מיקי, אמו של החייל החטוף אודי גולדווסר, במכתב חריף לנשיא המדינה, ראש-הממשלה ושר-הביטחון [ynet]. "שברתם את האמון הבלתי-מתפשר שהיה לנו, לגבי המחויבות של המדינה לבניה בזמן שירותם אותה". היא מוסיפה.
וגם אם נושא החטופים הוא כזה שבאופן רגיל קשה לכם להתעסק בו, או נראה לכם כמו דיון שאין לכם מה לתרום לו, כדאי שתלכו לקרוא את שאר הדברים.
מיקי גולדווסר כותבת עוד: "מנהיגינו רגילים להתנהל כאשר אנו מפולגים בינינו. כך הם ייצבו את שלטונם במשך כל השנים. אבל הם טועים טעות מרה… הם עדיין לא תופסים שהפעם הם עומדים מול עם שלם, מלוכד ובלתי מתפשר… אנחנו לא נסלח לאותם אלו שהיו מפקדים בכירים בצה"ל וחינכו דורות של מפקדים, וברגע שפשטו את מדיהם הפכו לפוליטיקאים חלקלקים המפנים עורף לפקודיהם. כי הם המהווים דוגמא למפקדים של היום. כך הייתם רוצים לראות את מפקדי ילדיכם בצבא?".
אני בתחושה שהנושא הזה, שנוגע בעצבים רגישים כל-כך, מנקז אליו חלק הולך וגדל של המשקעים, של תחושת המרמור, ובראש ובראשונה של חוסר האמון של תושבי ישראל בממשלה הנוכחית ובכל מי שחבר בה. זה לא שיש לנו אמון רב במי שאינם חברים בה, כמו הליכוד ונתניהו, אבל זה שאין אלטרנטיבה לא אומר שצריך להסכים לחרא הקיים. האם לא זה מה שאמר השמאל כל השנים?
