1
אחד היתרונות שבלהחזיק בלוג, הוא שאתה יכול לכתוב – באמת – מה שאתה רוצה. אתה יכול להחליט יום אחד, למשל, שאתה רוצה לשים את נפשך המקצועית בכפך, ולהתחיל לדבר על מקום העבודה שלך. היו כבר אנשים שעשו את זה ופוטרו, והיו מי שסתם חטפו על הראש ויצאו נקניקים.
אז לא, בפח הזה אני לא אפול, ולמעשה גכ לא צריך ליפול – כי אני מתפרנס מכתיבה ולכן יודע לשקול את מילותיי. אני גם יודע למי אני מפנה את המסרים שלי ויודע שמי שמסוגל להבין, הם גם האנשים שאני רוצה שיבינו.
2
הנושא שלי הפעם הוא טוקבקים.
הרבה נכתב על הנושא הזה, ואני לא הולך לשעמם אתכם עם דברים שאתם יודעים.
מה שהיה חסר לי בהתייחסות התקשורתית לנושא הזה עד היום, היא נקודת המבט האישית של אנשים שפרנסתם תלויה – במידה זו או אחרת – בפופולריות לה הם זוכים, בין אם היא מנוסחת במספר התגובות ותוכנן או במספר המשתמשים הייחודיים.
3
זה, אגב, מצב שפשוט לא קיים בעיתונות הכתובה. כבר יצא לי, כעורך וככתב, לקרוא מכתבי קוראים שאמרו דברים נבזיים במיוחד. מצד שני, גם יצא לי לקבל מכתבי תודה או טוקבקים אסירי תודה, בעיקר במקרים שבהם היה מישהו שהיה מוכן ממש לשלם על כתבה.
4
דוגמא מאלפת מבחינתי: BBS, מסר מן העבר. כתבה בת שני חלקים שפורסמה בערוץ המחשבים של ynet לפני שלוש שנים, באוקטובר 2004. הקדשתי לתחקיר שבוע של עבודה מפרכת, שכללה בין השאר חיטוט בארכיונים וקריאה של כמה מאות מסמכים, ותריסר ראיונות ממושכים, אחד מהם באמצע הלילה, עם טירן דגן, שהקים את ה-BBS הראשון (כנראה) בארץ, בשנת 1986, והיום הוא הייטקיסט באמריקה. יצאה פצצה.
5
הכתבה הזו קיבלה בסופו של דבר 249 טוקבקים, הרבה מאד בשביל 2004. אבל לא מספר התגובות הוא מה שהפתיע אלא העובדה שכמעט כולן היו "חיוביות". רוני מחולון כתב "הכתבה הכי טובה של ynet מעולם". "רעד בגוף", אמר יניב מפתח-תקווה. "כתבה מדהימה! תודה על העלאת הזכרונות" כתב Falcon BBS SysOp
רן מחולון כתב "מתגעגע לימים ההם… איזו נוסטלגיה". ואחד, נתנאל, כתב "איזה אושר לקרוא את הכתבה הזו".
6
כשמישהו כותב טוקבק שאומר "מאיפה הבאתם את השוקי גלילי הדפוק הזה", זה לא כואב. רוב העיתונאים הוותיקים כבר מחוסנים, ואני לא שונה מבחינה הזו. נכון, לפעמים יש נודניקים שאתה יכול לנחש שבחיים הם לא היו מעיזים לומר לך משהו "בפנים", אבל אין להם בעיה ללכלך עליך חופשי גם בפורומים, או בבלוג החדש שלהם שיש לו חמישה קוראים, שלושה מהם בוטים. יום אחד, אני אומר לעצמי, הוא ייגש אליי באיזה אירוע ויציג את עצמו. הוא יהיה חנון והוא יקבל ברכייה.
7
מה שמצער אלו לא הטוקבקים השליליים והתוקפניים, אלא העובדה שמעט מדי אנשים שיש להם באמת מה להגיד עושים את זה. גם מצער שהנסיבות האובייקטיביות לא מאפשרות להשקיע שבוע בכתיבה של כל כתבה. אני מבטיח: רגע אחרי שאתעשר (וארמוז: הרגע הזה אינו קרוב) אפסיק לכתוב פילרים ואתחיל להשקיע שבוע בכל דבר שאני מפרסם. אתם יודעים מה? שבועיים.
8
כבר בתקופת מכתבי הקוראים בפרינט, למדתי שרוב האנשים יוצרים אתך קשר כי הם רוצים משהו. או שהיו להם תלונות, או שזו הייתה בקשה או שרצו להתייעץ. גם היום, אני מקבל הרבה אימיילים ומדי פעם גם שיחת טלפון, מקוראים שרוצים לשאול אותי איזו מצלמה לקחת. לרובם אני עונה בסבלנות, אפילו אם הם חסרי טאקט או חנפנים במיוחד, או טרחנים ומייגעים.
פה ושם, לעיתים נדירות, מגיעים מכתב קצר או אימייל או תגובה, "דמעת אחד מאלף נאמנה" כדברי המשורר הלאומי. אי אפשר באמת לומר שזה שווה את הכל – כי העיתונות בימינו היא באמת חרא של מקצוע – אבל מילה טובה ברגע המתאים שווה בשקט 500 טוקבקים שאומרים "הכותב אינו יודע מהו סח".
