שוקי גלילי SRכבר לא יודע אם הזכרתי אותו כאן (בדיוק היום אמרה לי מישהי שהיא חושדת שמשהו נדפק עם הזיכרון שלו [מישהו שאני מכיר היה אומר על זה "יותר מדי סמים". {מישהו אחר שאני מכיר היה עונה לו "למי קראת נרקומן יא בן זונה!"}. עם סוגריים, בכל אופן, אני עוד מסתדר]).
כך או כך: המאסף (איתי משל, איתמר ב"ז, יוסי סעידוב, שוקי טאוסיג), הוא מין בלוג על כל מה שזורם – תקשורת, תרבות, אמנות, מוזיקה, רשת וכאלה. נפלתי על כמה פנינים. שווה ביקור.
במדינה כמו שלנו באמת אין זמן לכלום. קורים יותר מדי דברים מכדי שניתן יהיה להתייחס להכל.
ובכל זאת, כמה מילים על שביתת המורים ועל המשבר במערכת החינוך. בואו נעשה סדר בעובדות העיקריות:
* במשך רוב שנות קיומה, הייתה מערכת החינוך הישראלית אחת מהטובות בעולם – בכל מדד.
* בשנים האחרונות ישנה התדרדרות מתמשכת ברמת ההוראה ובהישגים.
* משרד החינוך מקבל את הנתח השני בגודלו בתקציב המדינה.
* בהשוואה למדינות מערביות, ההקצאה לחינוך בישראל נמצאת במקום טוב באמצע.
* בהשוואה כנ"ל, שכר המורים הוא מהנמוכים ומספר התלמידים בכתה מהגבוהים.
האם אתם מרגישים איזו שאלה שמרחפת מעל למשבר במערכת החינוך הישראלית? למשל:
לאיפה לעזאזל הולך הכסף?
מדי פעם מעז אמנם מישהו לומר שהבעיה היא לא בכמות הכסף אלא בהקצאת הכסף, אבל נסו לחשוב ולומר – איפה במערכת החינוך ראיתם עודף השקעה? בבתי-הספר המוזנחים? בסגלי ההוראה? בתוכניות הלימוד? הרי ב"חינוך חינם" שלנו הכל כבר מזמן עולה כסף. הורי התלמידים משקיעים לפעמים במערכת הרבה יותר משהמערכת משקיעה בתלמידים. אז תרשו לי לשאול שוב:
לאיפה לעזאזל הולך הכסף??
התשובה פשוטה: לשחיתות. למינויים פוליטיים, משכורות מנופחות של בכירים, עבודות מיותרות שנמסרות למקורבים באמצעות מכרזים תפורים, ועוד כהנה וכהנה.
אתם יודעים את זה, אני יודע את זה, וקרוב לוודאי שגם שרת החינוך הגברת יולי תמיר יודעת את זה. תמיר אמנם הקפידה, בכל תפקידיה הציבוריים, להצטייר כמי שמושכת את ידיה מהשחיתות, אבל אתם יודעים איך זה – לפעמים נוח יותר לא לשאול, לא לבדוק ולא להעיר שדים ממרבצם. בעיקר כשהבוס שלך הוא אהוד ברק.
יש הרבה מה לשפר במערכת החינוך, ויש הרבה כסף שיכול לשמש לזה וכרגע מגיע לידיים פרטיות – תהיו בטוחים בזה. אבל הנה בכל זאת כמה רעיונות לשיפורים שאפשר לבצע, שללא ספק יחסכו כסף וישפרו את תפקוד המערכת:
א. תוספת שכר רגרסיבית. עם הניצחון של המורים במאבק הנוכחי, הגיע הזמן לשנות את השיטה. במקום להוסיף 50 ש"ח למי שמרוויח 3000 ש"ח ו-500 ש"ח למי שמרוויח 30,000 ש"ח, אפשר לעשות להפך. זה צודק יותר, הגיוני יותר, מועיל יותר. השכל הישר דורש זאת.
ב. התנתקות מהחינוך האפור. הורים שמסוגלים לשלם רבבות שקלים בשנה לחינוך ילדיהם, אינם זקוקים לכסף הקטן שהמדינה נותנת. צריכים להיקבע קריטריונים ברורים, שהראשון בהם הוא זה: כאשר המימון שמגיע מהורי התלמידים ומתורמים הוא גבוה מזה שנותנת המדינה, המדינה תפסיק לתת. עדיף שתשקיע את הכסף בבתי-הספר של הפריפריה.
ג. מבחנים מקצועיים למורים. המציאות שבה קל יותר להתקבל ללימודי הוראה מאשר ללימודי נגרות, בסך-הכל משקפת את ירידת המעמד של המקצוע, אך בשורה התחתונה רבים עוסקים בהוראה פשוט משום שלא רצו אותם בשום מקום אחר (ולמי שממהר להיעלב – יש לי אחות מורה ודודה מורה, ומורים נוספים במשפחה. אני לא טוען שכל המורים כאלה). לכן, בתור התחלה, על המדינה לקבוע בחוק מבחני מיון מקצועיים שמי שלא יעמוד בהם לא יוכל לעסוק בהוראה.
[עדכון]
ובשביל הספקנים הוספתי גרף.
המקור: דו"ח של ד"ר עמי וילנסקי ועופר רימון שהוגש לשרת החינוך בשנת 2002.
הייתי אתמול בכיכר רבין. לא הפסדתם.
אני חושב שהבעת הזדהות עם ההתנגדות לאלימות היא חשובה (כן, אני מודע למבנה המוזר של המשפט). אני חושב שרצח רבין, בדומה לרצח הקדום של גדליהו בן-אחיקם, היה אסון לאומי ששימש כזרז לתהליך ההתפוררות של הישראליות.
מצד שני, בכל פעם הפסטיבל הזה מטריד אותי מחדש. המיסחור, הפוליטיזציה, ומטבע הלשון המהוה הזה "מיטב אמני ישראל".
השנה גם הצטרפו לכל העניין שני מרכיבים מעוררי סלידה במיוחד. הראשון: אהוד ברק, שבלי בושה נשא על הבמה נאום בחירות. דבר לא קדוש לאיש הזה. השני: העיסוק ביגאל עמיר ובלריסה טרימבובלר, ובבנם המסכן שנולד לתוך נסיבות מקוללות כל-כך. ועדת הצבועים שיללה סביב הסיפור הזה.
לא במקרה נפלו דבריו של יובל רבין על אוזניו של אולמרט כמוזיקה ערבה.
קופי טו גו, רשת בתי-קפה שקשורה לעלית-שטראוס מעורבת בימים אלה במאבק מלוכלך למדי נגד 36 מלצריות שובתות.
סכסוך העבודה המדובר פרץ בזמן שהייתי בחו"ל, ולכן לא עקבתי אחרי ההתפתחות שלו. כשהתחלתי לקרוא אודותיו בדיעבד, השתדלתי להיות הוגן ולתת לקופי טו גו ליהנות מהספק; באופן טבעי אני נוטה תמיד לטובת העובדים, ואני מביא בחשבון את האפשרות שהעובדים לא תמיד צודקים. בכל אופן, ריבוי העדויות – חלקן מצד אנשים שאני מכיר או שעקבתי אחריהם ואחרי פעילותם – שכנע אותי שקופי טו גו היא מעסיקה צינית וחסרת כל רגישות, במקרה הטוב.
השיא מבחינתי, הוא תביעת הדיבה בסך 3 מיליון ש"ח שהרשת הגישה נגד השובתות. זהו מהלך אומלל שדורש תגובה הולמת מצד כל מי שעתיד החברה הישראלית נוגע לו (לא כי זה המקרה הראשון מסוגו, אלא בעיקר כי נשבר הזין ממעשי הנבלה האלה).
לא אאריך במה שכבר האריכו בו. תוכלו לקרוא עוד כאן:
* תקציר של הסיפור עם העובדות העיקריות אפשר למצוא אצל רוית והגר.
* עדכונים שוטפים אפשר למצוא בבלוג המאבק בקופי טו גו.
* עוקב אחרי סיפור קופי טו גו גם נתי יפת.
* תמצאו עוד גם באתר עבודה שחורה- קופי טו גו.
א. לשלוח להנהלת הרשת אימייל בו תביעו את דעתכם על הגישה שלהם.
ב. לכתוב על הנושא בבלוג שלכם, אם יש לכם, או להגיב בבלוגים שעוסקים בו. מומלץ לא לקשר לאתר הרשמי של הרשת; לעומת זאת, אתם מוזמנים להיות נדיבים בלינקים לאתרי המאבק, ובראשם בלוג המאבק בקופי טו גו.
ג. להחרים את סניפי הרשת.
ד. לשתות Tasters Choice. קפה הרבה יותר טעים מאלו של עלית.
ואתם מוזמנים להוסיף רעיונות כיד הדמיון הטובה עליכם.
אני לא בקיא בפרטי הפרשה הספציפית של רצח מנהלי חברת האבטחה בסט [ynet], אבל הדמיון לחיסולי העולם התחתון לא נראה מקרי, ומי שיודע לחבר אחד ועוד אחד חייב לשאול את עצמו כמה שאלות.
מי שהזמין את החיסול הזה, מן הסתם, חומד לא את העסקים עליהם מאבטחי החברה שומרים אלא את עסקי החברה עצמה. בשום מקום לא כתבו את זה – אני לפחות לא ראיתי – אבל ישנה קבוצה לא קטנה של אנשי עולם תחתון שבראשית העשור הנוכחי הלבינו את עסקיהם, ועברו מ"פרוטקשן" לאבטחה. בסך-הכל עסקים דומים מאד. חלק מהשמות "מוכרים למשטרה" כמו שאומרים, ובהזדמנויות שונות אפילו הזכירו בתקשורת שאדם X או יריבו Y, שבעבר נחשדו ו/או הואשמו במעשים הקשורים לפשיעה מאורגנת לכאורה, הם כיום בעליהן של חברות אבטחה.
מי שמכיר את השמות ומכיר את הקשרים לפוליטיקה, יודע שמדמנת הרפש הזו היא עמוקה עמוקה. בכלל, כל מי שבקיא בנושא יאמר לכם שפשע מאורגן אינו יכול להתקיים ללא שחיתות שלטונית, וזה הרי משהו שממנו יש לנו הרבה. מעניין אם לכבוד השר דיכטר יש את הביצים או היושרה כדי להילחם בטרוריסטים האלה כפי שנלחם בטרוריסטים פלסטינים.
חזרתי הערב מעשרה ימים בברלין. עייף מאד, קצת קפוא, עם מאות תמונות והרבה הרבה סיפורים. בהמשך עוד אספר כאן, לפחות את חלקם. סיפורים אחרים וחוויות אחרות יגיעו ל-Belin O Philia, הבלוג החדש של יונית ושלי (באנגלית, מטיפוס ה-Travel Tips Blog. כרגע בשלבים מתקדמים של בניית תשתית של תוכן כללי. בהזדמנות).
בכל זאת, כמה מילים על אחד הדברים שהכי העסיקו אותי בביקור הזה.
ברלין היא עיר מלאת ניגודים, שחדש מתערבב בה בישן ומזרח במערב – זה לא חדש. ובכל זאת, מביקור לביקור בעיר הזו אני רואה במלוא עוצמתן כיצד המגמות החברתיות והכלכליות, עולמיות ומקומיות, משנות אותה שינוי עמוק ומהיר. מצד אחד, הן מניעות פיתוח כלכלי מואץ, שרבים נהנים ממנו. מצד שני, הן מלוות בסוג מטריד מאד של התמסחרות והתרדדות.
ברלין היא עדיין מקום שוקק בפעילות תרבותית ואינטלקטואלית, שתושביו מוגנים מאד יחסית לישראל או לארה"ב. מוגנים פיזית וכלכלית, בתוך מערכת יציבה ובריאה בדרך-כלל של חוקים ומסגרות בירוקרטיות, מבנים נורמטיביים ומערכות אתיות שונות.ובכל זאת, זוהי העיר הענייה ביותר בגרמניה, ויש לה את הבעיות החברתיות שלה, לרבות כמה פערים חברתיים עמוקים.
מעבר לזה, ברלין היא עיר שנלחמת על ייחודה ועל הרוח השונה שלה, מול כוחות אדירים שקשורים קשר הדוק בגלובליזציה. לפעמים זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים, כמו עליית מחירי האלכוהול או התרבות חנויות היד-שנייה. לפעמים בדברים גדולים יותר, כמו המסחור המאסיבי של האוסטלגיה, הגעגוע הנוסטלגי ל-GDR. או סכסוכי עבודה שמפריעים לשגרת החיים של העיר (כמו זה של נהגי הרכבות מהשבוע השעבר).
ולמרות כל הקיצבאות, עדיין יש אנשים שמתגלגלים ברחובות; מישהו שדיברנו איתו, אמר לנו שזה "מרצון". אני חושב שנכון יותר לומר שהבעיות החברתיות קשורות לא רק לענייני פיננסים.
ובאותו עניין: לכו לראות את התמונה הזו בבלוג של יוחאי.
