שוקי גלילי SR

את טרנד ה"האם לדעתך מדינת ישראל תהיה קיימת בעוד 50 שנה" לא אהבתי מההתחלה. במיוחד כשמהר מאד, כפי שניחשתי שיקרה, הצטמצם פרק הזמן עבור חלק מהאנשים ל-20 או אפילו 10 שנים. אני נוהג לשאול אנשים שמדברים במונחים האלה, מה הם חושבים שיהיה כאן בעוד 10, 20 או 50 שנים – רצח עם, שממה, פצצת אטום איראנית.

האמת המרה היא שרוב האנשים שיכולים להטריד את עצמם בשאלות האלה, הם אנשים שיש להם את האפשרות לברוח. מי שיקבע מה יהיה כאן, במקרה שבו אנשים יברחו, יהיו אלו שאין להם לאן לברוח. הרוב המכריע של תושבי המדינה, שגם בתסריט האפוקליפטי ביותר יהיה חייב להישאר כאן.

אני, אגב, חושב שרוב תסריטי הזוועה נוצרו מסיבות פוליטיות או "עסקיות". בחוג סגור שבו השתתפתי לפני הבחירות ("מובילי דעה" הם קראו לזה), אמר ח"כ עמי איילון הפטפטן את המילים הבאות: "לא מרשימים אותי תסריטי אימה. גם אני ידעתי להמציא תסריטי אימה כשהייתי צריך עוד תקציב". אני לא זוכר אם אלו המילים המדוייקות, אבל זה היה הרעיון וזה פחות או יותר היה גם הניסוח. כלומר, אומר לכם מישהו שמכיר את המערכת מבפנים: הכל שטויות, עובדים עליכם. חבל רק שאת התובנות האלה הוא החל לשמור לעצמו מרגע שנכנס לכנסת.

אז מה יהיה כאן בעוד 50 שנה? 20? 10? אין לי מושג. אני יכול להגיד מה יש כאן עכשיו; הצרות והמצוקות הגדולות של תושבי ישראל, היום ובשנים האחרונות ואולי מאז ומעולם, קשורות לא לאויב מחוץ אלא לאוייבים מבית. לשחיתות, להתעללות היומיומית על-ידי המדינה, המעסיקים, המונופולים והקרטלים השולטים בחיינו – בבנקאות, בביטוח, בשירותי התקשורת, בשיווק המזון. מה שתרצו. אם אנחנו חיים בחברת צריכה, אז מה שיש לנו כאן הוא גיהנום צרכני. 

איך יראה העתיד שלנו? זה לא תלוי באחמדינג'ד ולא בנסראללה אלא בפוליטיקאים שלנו, וקודם כל בנו. אם נהיה מוכנים להמשיך לשאת את העול ועד כמה. אחד התסריטים, בהחלט, הוא שמי שיוכל ללכת מכן ילך, אבל לא בגלל שתבוא עלינו שואה מסוג חדש אלא משום שיהיה רע מדי לחיות כאן.  

בחברה הישראלית מאז ומתמיד היו יסודות פאשיסטיים. לגישתו המחמירה של ישעיהו ליבוביץ', כבר ישראל המפא"יניקית הייתה פאשיסטית – ואחרי שקראתי כמה דברים שכתב בנושא קשה לי לבטל את הטענה.

בכל אופן, ב-15 השנים האחרונות ישראל עשתה כמה צעדים גדולים בכיוון הפאשיזם. תרמה לכך הפרסונליזציה של הפוליטיקה שעזרה לשווק את רעיון "האיש החזק" (רבין, ברק, שרון, ליברמן). תרמו לכך מעשים, אמירות, קווי מדיניות ופסיקות משפטיות, תוכניות כלכליות ו"רפורמות" ממגוון סוגים, שהפשיטו ומפשיטות אותנו מזכויותינו האזרחיות, ונומקו בחשיבותן למדינה.

כשלעצמי, אני מאמין גדול במשפט הידוע של אלברט איינשטיין: "המדינה קיימת בשביל האנשים, לא האנשים בשביל המדינה". אלפי שנים של הגות מדינית, ודווקא פיזיקאי היה זה שניסח את המשפט הפשוט הזה.

הבון טון הפאשיסטי: הפקרת חיילים

אתמול הוכתר אל"מ במיל' דורון אלמוג, כאיש השנה בתחום הפעילות החברתית. בנאומו, אמר ש"אסור למדינת ישראל להשאיר את פצועיה מדממים בשטח". הוא התכוון לבעלי פיגור מוחין, ואני מניח שבאופן כללי יותר גם למפגרים, אוטיסטים, חולי נפש, נכים, נרקומנים, קשישים, ניצולי שואה.

אלמוג בחר במטאפורה שמחוברת בעבותות לאתוס הישראלי של הערבות ההדדית ואחוות הלוחמים. למרבה הצער, היא כבר לא מחוברת למציאות. הקשר אבד כבר בשנת 2000, כשצה"ל נטש בשטח את החייל מדחת יוסף המדמם – ואם את מדחת נטשו בשטח, אז מה הפלא שזרקו לכלבים את חיילי צד"ל. מה הפלא שביולי 2006, באותו יום, חיילי צה"ל מופקרים ונחטפים בצפון, וקצינת צה"ל מופקרת בידיו של שר שעושה בה מעשה מגונה. ומילה לא אמרתי על אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט.

ואחר-כך מתפלאים שהאלוף שטרן, הדמות החינוכית הכי בכירה בצה"ל, אומר שישראל רגישה מדי לחיי חיילים. שטרן, כמו הרבה אנשים אחרים במערכת, לא גדל כנראה על ערכי צה"ל עליהם אני ואתם גדלנו – אלא על העיקרון שפקודות יש לבצע וסמכות יש לקבל ושצרכי המדינה הם המטרה וחיי החייל הם האמצעי. ככה נראה פאשיזם זוחל.

אהוד ברק: האוונגרד הפאשיסטי

כבר עסקתי כאן בהרחבה בדיון המתוקשר אודות המשתמטים משירות בצה"ל. בתמצית: אמרתי שאני חושב שברור לכל בר דעת שזה קמפיין פופוליסטי (מכיוון שטענותיו המרכזיות סותרות את נתוני צה"ל והלמ"ס כאחד); אולי אפילו חלק מתעמולת הבחירות של אהוד ברק, שלדעתי גם גרר לעסק המלוכלך הזה את שרת החינוך יולי תמיר ואת הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

שני אלו, הם בעיני לא יותר ממתקרנפים חסרי חוט שדרה, ופטרונם הוא נושא הדגל ה"אידיאולוגי" – והשימוש במרכאות הוא משום שהאידיאולוגיה משנית כאן לדעתי לעולם המושגים האותוריטרי שמייצגים האיש הזה והאנשים שתומכים בו, שהוא האיום האמיתי.

אהוד ברק הוא לדעתי אדם אופורטוניסט ואנטי-דמוקרט, שלעומתו ה"פאשיזם" של כבוד השר אביגדור ליברמן הוא בדיחה.

תחקירים של שני כלי תקשורת מכובדים גילו חשדות לעבירות חמורות (לכאורה) על חוקי הבחירות של מדינת ישראל, ועל חוקת מפלגת העבודה, במסגרת הבחירות הפנימיות בהן קיבל ברק את תפקיד יושב-ראש המפלגה.  ראיתי את כתבת ערוץ 10 בנושא, שלא השאירה הרבה מקום לדמיון – או שהכתבה מפוברקת או שברק כלל לא נבחר לראשות מפלגת העבודה. מה יש לעמי איילון לומר על זה? אני לא יודע, ולכן הייתי מוסיף גם אותו לרשימת המתקרנפים חסרי חוט השדרה.

ברק: היסטוריה של התנהלות בעייתית (לכאורה)

עוד לפני שהתבררו התלונות שהוגשו בנושא, נחקרו החקירות ופורסמו הממצאים – עם או בלי כתבי אישום – פתח אהוד ברק במהלכים נמרצים לשינוי המפלגה, הממשלה, החוק והמדינה. מהלכים שמעידים שכלל לא מעניין אותו מה יהיו תוצאות הבירור – או שאולי הוא כבר יודע אותן מראש.

להזכיר, גם בבחירות 1999 זכה אהוד ברק בזכות קמפיין כשר אך מסריח, שלא לומר מצחין למרחוק, שנסמך בחלקו על כספי עמותות בשיטה שהיום הייתה מכניסה את כבוד השר בוז'י הרצוג לכלא. בעצם, מדובר במעשים שמבחינה מוסרית אינם טובים מאלו שעשה עומרי שרון (שגם הוא, אגב, עדיין לא נכנס בגללם לכלא – אבל הוא הורשע). פשוט, בוז'י הוא משפטן ממולח ועמרי קיבל כנראה ייעוץ גרוע. בוז'י עזר ליצור תקדים ועומרי שרון חטף גם בשבילו (אולי).

בכל אופן, ברק ומסעות ההפחדה שלו, שנועדו כנראה לטמטם אותנו כדי שנשכח איזה ראש-ממשלה כושל הוא היה, עלולים להוביל ליוזמות חוק שיסיגו אותנו אחורה עשרות שנים. מדובר על חוקים שיפגעו בפרטיות, בשוויון ההזדמנויות, בכבוד האדם, ובעמודי תווך נוספים שהמחוקק הישראלי עמל שני דורות כדי לבנות אותם.

לו זה היה קורה היום, עשרים עמותות היו עותרות לבג"ץ וגם זוכות. אם זה יקרה אחרי ששר המשפטים פרידמן יעביר את הרפורמה שמונעת מבג"ץ לדון בעתירות כאלה (אלא רק בעתירות של אנשים בודדים, שיש להם פחות אמצעים למהלכים כאלה) אזי אנו עלולים למצוא את עצמנו ברגרסיה חוקתית מסוכנת ובכיוון של פאשיזם אמיתי.

כשלמדתי מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, היה קורס המבוא ליחסים בין-לאומיים אחד מקורסי החובה. המרצה שלי, פרופ' משה גת (אז עוד ד"ר), איש חביב ומעניין ומחובר מאד למציאות, הציג לנו באחת ההרצאות ניתוח מעניין מאד של היחסים עם סוריה והקושי להגיע איתה להסכם שלום. במשך שנים קיבלתי את הניתוח הזה, אבל היום אני נוטה לחשוב שהוא שגוי.

לשיטת פרופ' גת, כמו אנשי יחב"ל רבים, סוריה לא הייתה ועדיין איננה מעוניינת בהסכם שלום, כי הנורמליזציה – שעבור רבים היא תמציתו של המצב שמכונה "שלום" – עשויה למוטט את משטרה. כל עוד סוריה מקיימת חברה סגורה שלא נחשפת להשפעות מערביות ולא מושפעת מהן, אין חשש למשטר הלא-דמוקרטי שלה.

אז מדוע בכל זאת סוריה השתתפה בשיחות שלום (מדריד) ובמשאים ומתנים חשאיים? כדי שיחזרו אחריה, יוציאו אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור, ייתנו לה מתנות כלכלית – כמו אלו שקיבלה כשהצטרפה לקואליציית בוש במלחמת המפרץ הראשונה, ששימשו בעיקר לרכישת הטילים שמכוונים אלינו בעשור האחרון.

הנחת העבודה של רוב המדינאים הישראליים, היא שהדרך היחידה להגיע להסכם שלום עם מדינה כמו סוריה היא מתוך יתרון; אם, כמו בניתוח הידוע של יהושפט הרכבי, ישנו שער-חליפין שמתרגם הישגים צבאיים למטבע מדינית, ושער החליפין של ישראל נמוך משל מדינות ערב, אזי ברור שנדרשים הישגים צבאיים – או לפחות יכולת הרתעה מובהקת – כדי לגרום לסורים לשקול בכלל כדאיות של הסכם שלום, מה שלשיטת פרופ' גת היא ממילא לא תמהר לעשות.

בכל אופן, אני חושב שקונספציית היריב-המובס פשטה את הרגל בהסכמי אוסלו. ההסכם הזה נחתם עם ערפאת כשהיה בעמדת נחיתות ברורה, על רקע תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ. העובדה ש-14 שנים מאוחר יותר השלום עם הפלסטינים רק מתרחק, מעידה שנעשו שגיאות קשות, ואני חושב שהן התחילו בתפיסה השגויה שטוב לשבת עם יריבך כשהוא עם הגב לקיר.

אדרבא – אם החשש של מנהיגים ערביים משלום עם ישראל קשור ליציבות משטריהם, הרי שהעיתוי הטוב ביותר מבחינתם לעשות איתנו שלום הוא כשאנחנו על הקרשים. כך נהג סאדאת, והסכם השלום עם מצריים – למרות כל הבעיות שמאפיינות אותו – מחזיק מעמד כבר 30 שנה, בלי תוקפנות צבאית של אף אחד מהצדדים כלפי רעהו. לגבי ערפאת – עליו היה תמיד מי שטען במחנה הפלסטיני, שהוא התקפל, התרכך ולכן ויתר על דרך המאבק; בסופו של דבר, נדמה לי שאפילו אחמד טיבי יסכים שערפאת הלך עם אוסלו רק חצי דרך (הוא כמובן יוסיף שישראל לא עשתה אפילו את זה). 

נדמה לי שכדאי לנסות לשכלל את הקונספציה קצת: אם היריב שלך סובל מלכתחילה מנחיתות – כמו במקרה של סוריה, הנחותה כלכלית וצבאית מישראל ובעלת מעמד עולמי פחות טוב אפילו משלנו – עדיף לך לשבת איתו למו"מ כשהוא מעודד וזחוח מכשלונותינו ומהבעיות שלנו; כך יהיה לו קל יותר להציג לעמו כל תוצאה של ההסכם כהישג, ואז אולי גם המחיר יהיה נמוך יותר.