תכונותיו הרפואיות של החתול המגרגר

זה לא סוד שתקציבי מחקר במוסדות אקדמיה ברחבי העולם הולכים למטרות חשובות כמו הבנה של תופעת התקשות הלחם במיקרוגל. זו, אני מניח, אחת הסיבות לכך שהמדענים טרם מצויידים במידע מספיק כדי להסביר את תופעת הגרגור (בשנים האחרונות פוענח המנגנון של הגרגור, אך הסיבות עדיין לא ידועות).

רוב האנשים רואים בחתולים חיות אנטיפתיות ואינטרסנטיות. כשלעצמי, אני מאמין באמונה שלמה שבחתול טמון סוד טמיר, משהו עמוק בהרבה ממה שנראה לעין.

כולנו יודעים מדוע הכלבים בוייתו – כדי לעזור בצייד. ומה עם החתולים? האם הם בוייתו כדי לשבת שישבו לנו על הפנים בבוקר כי איחרנו להתעורר ולא האכלנו אותם? לא סביר.

מה גילו המצרים הקדמונים?

החתול היה חיה קדושה במצרים העתיקה. ומכיוון שהמצרים היו אנשים חכמים מאד, שהגיעו להישגים תרבותיים ואינטלקטואליים כבירים בזמן שבני אירופה עדיין חיו במערות, אני לא הייתי ממהר לבטל את אמונתם הלא-מסוייגת בחתול.

הספקולציה שלי: המצרים עלו על משהו. הם הבינו שבחתול טמונה תועלת עצומה לאנושות, ומכיוון שהחתולים לא הראו שום נכונות לביות, הם נאלצו להעמיד פנים שהם סוגדים להם כדי שיתרצו.

הגילויים האחרונים: הגרגור מרפא

אני לא הייתי זקוק למדענים כדי לגלות שחתולים טובים לטיפול במיגרנה, אבל מסתבר שכבר יש ראיות מדעיות לכך שהגרגור נועד לא רק כדי לתקשר ולהביע הנאה, אלא גם כדי לרפא את החתול. חיפשתי ומצאתי את הטקסט הזה שפורסם ב-Scientific American. הכותבת, פרופ' לזלי ליונס מבית-הספר לרפואה ווטרינרית באוניברסיטת קרולינה, מסבירה שהגרגור הוא בתדרים של 25-150 הרץ, שמחקרים שונים הראו שיש להם השפעה על צפיפות עצמות ועל פעולת המערכת החיסונית.    

כאמור, לא נעשו מספיק מחקרים על התועלת הבריאותית של הגרגור לבני אדם, אבל ישנם כבר הרבה מחקרים שמוכיחים שחיית מחמד מאריכה את תוחלת החיים של קשישים – וכולנו יודעים מהי החיה שקשישים אוהבים. ליונס מסבה את תשומת הלב למיתוס תשע הנשמות של החתול, וליכולת ההתאוששות המדהימה שלו ממחלות ובעיות רפואיות שונות – הרבה יותר מאשר כלבים, שאינם מגרגרים. כמו כן, היא מדגישה, חתולים מגרגרים לא רק כשהם נהנים אלא גם כשהם במתח או סובלים מפציעה (עובדה שגם אני התוודעתי אליה בנסיבות מצערות).

4 בספטמבר 2007 – 22:02 קטגוריות: חתולים | תגובות (10)

עד שבאו לקחת אותי

בהתחלה הסיתו נגד החרדים – אני לא דוס אז לא אמרתי כלום.
אחר-כך הסיתו נגד ערביי ישראל – אבל אני לא ערבי, אז שתקתי.
אחר-כך הסיתו נגד העובדים הזרים – ואני לא עובד זר, אז לא אמרתי כלום.
אחר-כך הסיתו נגד מקבלי הקיצבאות – ואני לא קיבלתי כלום מהמדינה החרא הזאת, אז מה אכפת לי.
ואז הסיתו נגד משתמטים – ואני שירתתי אז לא עשיתי מזה עניין.
בסוף הם באו לקחת אותי, וחיפשתי מישהו שיגיד משהו – אבל כבר לא היה שם אף אחד שיעשה את זה.

4 בספטמבר 2007 – 13:38 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (4)

הדיון בהשתמטות: קמפיין הבחירות של ברק

כמה אנשים הביעו באזני פליאה גדולה על התבטאויותיה החדשות של שרת החינוך יולי תמיר בנושא ההשתמטות [ynet]. תמיר, הגדילה לעשות ואמרה בין השאר כי "האמנים שמשתמטים צריך להיות מוקעים על ידי החברה" [ולא להופיע בחגיגות ה-60 למדינה].

התבטאות מעט חריפה, מה גם שתמיר בתור אשה אינטליגנטית ומשכילה, אמורה לדעת שאין כל דרך לקבוע לגבי אדם מסויים שאינו משרת בצבא האם הוא "משתמט" או האם קיבל פטור משירות צבאי מסיבות מוצדקות. לפי חוק שוויון הזדמנויות "מעביד לא ידרוש מדורש עבודה או מעובד את הפרופיל הצבאי שלו, ולא יעשה שימוש בפרופיל הצבאי שלו, אם הגיע לידיו, בכל עניין".

הדיון בהשתמטות: אחיזת עיניים


בכלל, כל הדיון ב"השתמטות" הוא תמוה – מסוג הדיונים שבעבר אנשים כמו יולי תמיר נהגו להתנער מהם.

מהי בכלל השתמטות? אם אני מעלים מיסים, למשל, ואז נתפס, נשפט ומשלם את חובי לחברה – האם אפשר לומר שהשתמטתי מתשלום מיסים? ואם סירבתי לשרת בשטחים מטעמים מצפוניים, נשפטתי וביליתי בכלא, איזו זכות חוקית ומוסרית ישנה להפלות אותי?

על אחת כמה וכמה אם אני איש עסקים שמעסיק רואה חשבון שמאפשר לי לשלם פחות מס לפי החוק – האם אני משתמט מתשלום מס? ברור שלא. ואם השתחררתי מהצבא באופן חוקי לגמרי, על-פי התקנות ולאחר בדיקה והחלטה של וועדה רפואית, האם אני משתמט? ברור שלא.

ישנם אולי "נבלים ברשות התורה", שמתחמנים את המערכת – כשם שישנם אנשים שמתמחנים את המוסד לביטוח לאומי כדי לקבל כסף מהמדינה. הניסיון להציג את כל מי שלא משרת כמו את כל מקבלי הקיצבאות כמשתמטים/טפילים, הוא הסתה לכל דבר.

הדיון בהשתמטות: הסתה מכוערת


ישנם לא מעט אנשים שהייתי מכנה "משתמטים" – בנים-של שקיבלו פרוטקציות, כדורגלנים ושחקנים שצה"ל "מתחשב" בהם, שזו לעיתים קרובות שחיתות ממוסדת מהסוג הגרוע.

אבל אין שום גידול בהיקף ה"השתמטות" כפי שהדגים מקס הזועם. אני ממליץ לקרוא גם את הפוסט הנוסף שלו שמסביר מדוע מבלבלים לנו את המוח על השתמטות.

אבל מעל לכל, אני מציע לכם לחשוב על זה שבישראל ישנם אנשים שקיבלו פטור בגלל נכות פיזית או נפשית, לפעמים כאלו שנגרמו להם במהלך שירותם ולא הוכרו כנכות צה"ל. ומה שמתנהל נגד האנשים האלה זו הסתה מכוערת. גם כשהיא מופנית כנגד מי שהשתחרר מצה"ל מטעמי דת ומצפון, בין שדתו או מצפונו קיבלו הכרה ובין שקב"ן הכיר בבכך שאין לצה"ל מה לעשות איתו (וזה כדי לא לקיים את הוראת החוק כפשוטה) – גם במקרה כזה זו הסתה פרועה ומלוכלכת ומי שלוקחים בה חלק הם בעיני אנשים מתועבים.

(אסור לי לומר שהם אנשים מתועבים, כי מישהו יוכל לטעון שזו "העלבת עובד ציבור", אבל מותר לי לומר שבעיני הם מתועבים, שזו דעתי ותחושתי. ואני שואל את עצמי כמה זמן אוכל לעשות זאת).

הסיבה האמיתית לקמפיין

אני לא אוהב אופורטוניזם, אבל האופורטוניסטים בסיפור הם בעיני לא המשתמטים אלא יותר אנשים כמו ראובן אגסי, מנכ"ל חברת קוויקסופט, שקורא במפורש לפעילות שמנוגדת לחוק באפליית "משתמטים" בעבודה ובתחומים נוספים. ההצעות שלו – לפגוע בזכויותיהם של אנשים בביטוח לאומי ובשירותי הבריאות – הן הצעות מזעזעות, בעלות אופי פאשיסטי לכל דבר.

בכל פאשיזם, ישנם אנשי עסקים אופורטוניסטים ש"מתגייסים למאבק הפטריוטי". במקרה של ראובן אגסי, נשלחה בשמו הודעה לעיתונות שכנראה נועדה לקדם לא את הקמפיין אלא את עסקיו. מעניין לציין שמי ששלח את ההודעה הוא היחצ"ן איתי בן חורין שרשימת לקוחותיו כוללת את מתן וילנאי, נאמנו של ברק.

זה, בנוסף להתגייסות של הרמטכ"ל החדש מצד אחד, ושל יולי תמיר מצד שני, מובילה למסקנה המתבקשת שהדיון הזה הוא התחלת קמפיין הבחירות של אהוד ברק.

גבי אשכנזי הרי מכיר את הנתונים, ויודע שצה"ל משחרר את האנשים שאינו רוצה בהם אבל אהוד הוא הבוס שלו (הגידול במספר המלש"בים שאינם מגוייסים ב-20 השנים האחרונות, הוא בגלל שלא לוקחים אנשים עם רישומים פליליים או כאלו שהודו שהשתמשו בסמים. ועדיין – מחזורי הגיוס החדשים גדולים מאי פעם).

לגבי יולי תמיר – אהוד ברק הוא פטרונה, שמעניק לה תמיכה אמיצה למרות כשלונותיה ורפיסותה, ולמרות שבתוך מפלגת העבודה ומחוצה לה כבר קראו להדחתה והחלפתה. שני אלו, ואחרים, מתקרנפים ונותנים יד להסתה כדי לדאוג לעתידם.

אהוד ברק הלך על קלף הגיוס כבר ב-1999, כשהבטיח שיגייס את החרדים. כמובן שאלו היו ברבורים חסרי תוחלת, תעמולה שקרית שפונה למכנה משותף נמוך. אהוד ברק מחפש בכל קדנציה שעיר לעזאזל – לא שהוא מתכוון לחולל שינוי כלשהו במצב, אלא שפשוט הוא יודע שההסתה הזו יכולה לסלול את דרכו אל הכסא.

בכל אופן, הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: הסגנון ודרכי הפעולה לא משאירים מקום לספק – אהוד ברק דוחף את ישראל במדרון חלקלק בכיוון של פאשיזם.

4 בספטמבר 2007 – 12:37 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (32)

הנשק הסודי של זליכה

טוב, אני לא יודע מהו הנשק הסודי של זליכה (אם כי בקן הצרעות שהוא יושב, אני בטוח שיש לו חומר על כולם). מה שאני רוצה לעשות הוא להציע לו כמה משפטים שכבר הוכיחו את עצמם אצל אנשים אחרים שניסו לשלוח אותם הביתה. הנה הרעיונות הטובים ביותר:

"אני יודע, אני חשב כללי לא פופולרי, אבל זה מקום העבודה שלי".

"ראש-הממשלה אהוד אולמרט הוא חולה פרסום, שמנסה לתפוס כותרות על גבי".

"למדתי הרבה, השתניתי. היום אני מבין את החשיבות של להתייעץ עם אנשים אחרים".

"לא עשיתי שום דבר שכל מי שקדם לי עשה".

"הדוסים, המתנחלים והמשתמטים אשמים בכל".

3 בספטמבר 2007 – 11:30 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (1)

BlogDay 2007: מן המכבש

חמישה בלוגים חדשים, יותר או פחות.

1. המדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה. זה היה דווקא יוסי לוי ששכנע אותי – לא בדיבורים אלא במעשים – שבלוג שמסתכל על העולם מנקודת מבט סטטיסטית יכול להיות מרתק. המדריך לטרמפיסט שייך לאחי האהוב ועתיר הכשרונות טל (באובייקטיביות מוחלטת אני אומר), וגם הוא יהיה חביב מאד על הסטטיסטיקאים שביניכם אך בהחלט לא רק עליהם

2. שיר השרירים. בלוג לא שגרתי בן כמה חודשים. הכותבת, דינה ראלט, היא מדענית וחוקרת שכורכת יחד ממצאים מדעיים עם תובנות מרתקות. מומלץ.

3. הרהורים של אבא. הבלוג של נדב שלפעמים הוא ממש בסדר ולפעמים הוא מדבר על מפלגת העבודה.

4. טכנומיסטיקה. עידו הרטוגזון הוא איש רשת רב-פעלים, שעשה הכל חוץ מבלוג עד מרץ השנה (תבינו, מדובר בכותב מספר 12 בבמה חדשה. אני, רק כדי לסבר את האוזן, הייתי מספר 77). גיליתי את הבלוג שלו קצת באיחור, והוא הכפיל את רשימת הקריאה שלי, בעיקר בגלל העניין שלו בטכנומיסטיקה, תחום שכבר הרבה זמן מעניין אותי מאד ולא ידעתי לקרוא לו בשם.

5. Berlin-O-Philia. או Berlin101 בשבילכם, וזה בדיוק כמו שזה נשמע. מדובר בפרוייקט משותף של הכוסית, של טל ושל עבדכם, שמעלה חגיגית את מספר הבלוגים הכולל של קבוצת גלילי-מוזס ל-9. נדמה לי שזה אפילו יותר ממספר הבלוגים של הערס.

1 בספטמבר 2007 – 0:17 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (1)

BlogDay 2007: אלטרנטיבה לתשקורת

את דעתי על התקשורת הישראלית – שלמבוכתי הרבה אני שובר ממני את רוב לחמי – כבר הבעתי כאן אי אלו פעמים. כדאי לקבל חוות דעת נוספת:

1. מקס הזועם. אחד הבלוגרים המוכשרים ביותר שעלו על המפה בשנתיים האחרונות., מחודד, עוקצני, מצחיק, ומדי פעם מקעקע באלגנטיות "אמיתות" שמקורן בפרופגנדה תקשורתית שרובנו לא מהרהרים אחריה.  

2. אריה קיזל. כוכב עולה בשמי העיתונות, שעבר לעסוק בתחומים מכניסים יותר מבחינה רגשית. הכתיבה שלו תמיד מרתקת, אבל משלל הנושאים בהם הוא עוסק אני מרותק במיוחד לניתוחים שהוא מציע מדי פעם להתנהלות התקשורת בישראל.

3. היגיון בשיגעון. אבא שלי ואני לא מסכימים על הרבה דברים, במיוחד בכל מיני סוגיות פוליטיות, אבל הטור שלו בעיתון מקור ראשון – והבלוג שמבוסס עליו – עוסקים בהרבה דברים שאינם רק פוליטיקה. כל מה שקשור לתרבות, מחשבה והיסטוריה יהודית, לציונות ולישראליות, לתרבות הישראלית ולתקשורת בישראל. אם תחפשו תמצאו בבלוג, כמה פנינים, כמו הפוסט הזה על הדרדרות העיתונות בישראל.

4. מאבד תמלילים. את יובל וחבורתו אין צורך להציג, אבל מקומם כאן.

5. העוקץ, של איציק ספורטא ויוסי דהאן, מציע אלטרנטיבה רצינית ומעמיקה לעיתונות הכלכלית הרדודה, האדישה למצב החברתי. בלוג חובה אם באמת אכפת לכם ממה שקורה במדינה הזו.

31 באוגוסט 2007 – 23:44 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (2)

BlogDay2007: חמישה בלוגים מעוררי תיאבון

לא, אני לא הולך להמליץ כאן על בלוג החומוס. לא תאמינו, אבל ישנם בישראל עוד בלוגים שקשורים לאוכל שבהחלט שווה לגלוש אליהם. הנה החמישה שלי:

1. בצק אלים. בעיני זהו קודם כל אחד הבלוגים הישראליים הכי יפים. מאיה מרום הצליחה להרים בלוג שכולו טעם טוב ומינונים מדוייקים, עם תמונות נהדרות ועם חשק לעוד. תמיד.

2. Islay. נועה היא כותבת שנונה ואינטליגנטית, שראוי היה שהקאונטר שלה יהיה שש-סיפרתי כבר מזמן. חשוב לא פחות: מדובר במומחית אמיתית ויחידה מסוגה לויסקי. אני, לצערי הרב, שותה היום הרבה פחות ויסקי מבעבר, לא כי אני לא רוצה אלא כי אני לא כל-כך יכול. זה הופך כל לגימה להרבה יותר חשובה, ומבהיר לי עד כמה בלוג כמו זה של נועה הוא חשוב (ולו כדי שפחות אנשים ישתו J&B או יקנו ויסקי מג'אייף אחר בדיוטי פרי).

3. צ'ופצ'ופ. שי הוא לא סתם בלוגר שאוהב אוכל אלא גם שף בדימוס. בבלוג החדש שלו כדאי לבקר ולו כדי לעודד אותו לכתוב לעיתים תכופות יותר.

4. הבלוג של יעל ישראל. הוא חלק ממערכת הבלוגים של על השולחן. זהו ללא ספק "בלוג אוכל" במובן הכי מדוייק שלו. כלומר – לא בלוג מתכונים, לא בלוג של ביקורות מסעדות ולא בלוג שמדבר גם על אוכל, כמו אוכל, שתייה, גבר הראוי כשלעצמו, אלא על אוכל באופן כללי (כלומר: כל התשובות נכונות).

5. השף הדיגיטלי. לכו, תסתכלו על הפיצה ותבינו. ורק בגלל שאני לא יכול לגמור רשימה של חמישה בלוגים בלי שיצאו שבעה לינקים, שימו פעמיכם גם אל ארץ עיר המצויין.

31 באוגוסט 2007 – 21:04 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (2)