שוקי גלילי SR

יותר תאונות דרכים? לא, ספין פוליטי.

בפרפרזה למילות שירו הידוע של שלום חנוך, אני חייב לומר שהמתקפה התקשורתית בתחום תאונות הדרכים נראית כמו תאונה אחת גדולה. למדינה.

סטטיסטית, לפחות, אין שום חדש.

בשבעת החודשים הראשונים של השנה נהרגו בתאונות דרכים 217 אנשים.
וכמה נהרגו בשבעת החודשים הראשונים של 2006? נהרגו 217 אנשים. מדהים.

כל הנתונים נמצאים בדף המתאים באתר הלמ"ס. לכו ותבדקו (ובשביל העצלנים עשיתי גרף).

כמו שאפשר לראות מקו המגמה: למעט חודש אחד קטלני במיוחד (מרץ 2007), בסה"כ יש מגמה של ירידה ולא של עלייה במספר התאונות.

אין מחלוקת על כך שהמלחמה בתאונות הדרכים היא דבר חשוב מאד אבל מה שעלה השנה הוא לא מספר התאונות אלא מספר הדיווחים בתקשורת ומינון הסופרלטיבים שמלווים אותם. לדוגמא, בחודש שעבר דובר על הקטל שנמשך, לעומת ידיעות מהשנה שעברה שסתם דיווחו בלאקוניות על ההרוגים. ואפשר לראות את הדוגמאות הללו כל הזמן. לא המציאות השתנתה אלא הטרמינולוגיה בה היא מתוארת בתקשורת.  

[מספר הנפגעים הכולל, אגב, ירד בכ-5 אחוזים, מ-17248 ב-2006 ל-16335 בשנת 2007. האם זה אומר שהתאונות השנה יותר קטלניות? לא ממש. בניכוי חודש מרץ הקטלני, הסטטיסטיקה די יציבה]

יחסי ציבור של פוליטיקאים אופורטוניסטים
כשלעצמו, העיסוק המוגבר של התקשורת בתאונות הדרכים הוא דבר מבורך. אבל מכיוון שאינני חושד בעיתונות הישראלית שהחלה לגלות פתאום אחריות או רגישות, אני נאלץ להסיק שמי שמעודד את הפעילות המוגברת הם אנשי יחסי הציבור. קרוב לוודאי אלו של הרשות למניעת תאונות בדרכים שהתקציב שלהם נועד לקיצוץ (ואם זה מה שצריך כדי שיזיזו את התחת אולי כדאי לקצץ בכל זאת?).

הוסיפו לזה את דו"ח וינוגרד המתקרב, ואת הצורך של שר התחבורה מופז ליחצ"ן את עצמו לקראת תחלופת הכיסאות הצפויה ("מטרו", החינמון של ג'רוזלם פוסט, דיווח לפני כמה ימים שכעשרה ח"כים מקדימה יעברו לליכוד מייד אחרי פרסום הדו"ח. מעניין אם מופז הוא אחד מהם), ותבינו מה הוא עושה – מחולל שריפות במטרה לכבות אותן.

וכל זה דומה מאד לנושא ההשתמטות. אני מפנה אתכם לפוסט המשובח של מקס הזועם בנושא.

בקיצור: אין יותר תאונות דרכים, אין יותר משתמטים, יש יותר פוליטיקאים אופורטוניסטים וצבועים שעובדים על הציבור, זורעים בהלה, מסיתים, משקרים, ועושים הון פוליטי על חשבוננו. תאונה למדינה, כבר אמרתי? 

איך מקטינים את מספר הנפגעים?
אני לא מומחה, אבל בהתחשב בזה שישראל היא המדינה השנייה בעולם (אחרי יפן) בצפיפות כלי הרכב, ושמספר כלי הרכב גדל ב-3 אחוזים בממוצע לשנה, אז יש שתי אפשרויות: יותר כבישים או פחות רכבים. אני הייתי דוחף בכיוון של האפשרות השנייה, כלומר: יותר תחבורה ציבורית נוחה וזולה, שגם תזניק את הכלכלה ותקרב את הפריפריה למרכז. אבל זה רק אני.

1
אני רחוק מפרופ' הלל וייס אידיאולוגית ואולי גם תרבותית. באופן כללי יותר הוא, כמו שאומרים, לא ממש כוס התה שלי ולא הייתי צריך לחכות עד ההתנפלות שלו על מח"ט חברון כדי להגיע למסקנה הזו. המקרה המדובר, רק חיזק את התרשמותי הקודמת.

מצד שני, חלק מהתגובות לאירוע הזה רוויות בכל-כך צביעות, צרות מוח ורשעות, שכבר לא בטוח מה יותר גרוע.

2
נתחיל בזה: עם כל הכבוד לצה"ל, למשטרה, ולאנשי התקשורת שקפצו על הסיפור הזה כמוצאי שלל רב – ממתי לקלל הפך בישראל לעבירה פלילית?

3
נדמה לי שהחוק בסינגפור אוסר להשמיע בציבור קללות מסויימות. אני יודע שישנן גם מדינות תרבותיות לכאורה שבהן רוצחים אנשים על קללה מסויימת, אם היא נאמרת בשעה הלא נכונה, במועדון בתל-אביב. ישנו אמנם חוק "העלבת עובד ציבור" וישנם כל מיני סעיפי חוק שקשורים להפרעה לנציגי החוק במילוי תפקידם, אני יודע. 

 בכל אופן, תארו לכם שהמקרה הזה יגיע לבית-המשפט ויתגלגל עד לבג"ץ, האם מישהו באמת מאמין שבג"ץ יפסוק נגד פרופ' הלל וייס?

4
אני לא משפטן, אבל עקבתי בעניין אחרי פרשת דוד בלחסן, שהסתיימה לפני כעשור. הטיפול המשפטי בפרשה די מסמס אותה, אבל לפני כן, ולמרות האווירה הציבורית, הדגישו שופטי המחוזי מה עומד על הפרק לדעתם, כשדיברו על "חשיבותו של עיקרון חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית".

מאייטם שפרסם בנושא מוסף תל-אביב של ידיעות כבר ב-1997, בלחסן מצטייר – לכאורה – כאדם לא-אלים, בלתי מזיק ברובו, שנתפס באמירה מטומטמת.

אולי אתם חושבים שהוא יותר ממטומטם. אולי אתם חושבים שהוא אדם רע שמגיע לו שיקרו לו דברים רעים – אבל זה לא מוכיח שהוא עשה מעשה פלילי; זה רק מוכיח שאתם בדיוק כמוהו.

5
בכלל, להיות חרא של בנאדם זו – מה לעשות – עדיין לא עבירה פלילית. למרבה הצער, גם לבגוד באשתך עם חברתה הטובה, או לצחוק על נכה, או להקפיא את הקיצבאות של ניצולי השואה, אלו מעשי נבלה חוקיים לגמרי ואפילו נורמטיביים. לכן, פעילות בשליחות החוק או במסגרת החוק, אינה תמיד מוסרית.

6
לו הייתי אומר עכשיו לכבוד שר האוצר ולכל פקידות האוצר, "הלוואי שתגיעו למצבם של ניצולי השואה, או של הנכים, או של חולי הנפש, או אפילו של המובטלים" – האם לדעתכם זו תהיה עבירה על החוק? או שאולי זו זכותי הלגיטימית במדינה שיש בה חופש דיבור? 

7
מה שהגדיש את הסאה והושיב אותי לכתוב היא הידיעה הזו, שבה נאמר בין השאר:

"לדברי הגורמים הבכירים – התנצלותו של פרופ' וייס לא היתה כנה. בנוסף, אמרו הבכירים כי בצבא נשקלת האפשרות להמליץ לקצינים שלא ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, עד שיחזור בו מהדברים באופן כן ומלא".

כלומר צה"ל יחרים את אוניברסיטת בר-אילן כי מישהו מהסגל שלה קילל קצין. באוניברסיטת בר-אילן ישאלו מן הסתם: מדוע לא החרימו את אוניברסיטת תל-אביב אחרי שהפרופ' ההוא כינה את ראש-הממשלה רוצח? ומדוע לא החרימו את האוניברסיטה העברית בירושלים כתגובה לפרופ' שכינה את הילדים של מתנחלי חברון "היטלר יוגנד". ויהיו עוד דוגמאות.

אבל עזבו אתכם מזה. אני שואל: מאיפה הרעיון המטומטם להחרים אוניברסיטה שלמה בגלל פרופ' פטפטן, או אפילו בגלל הגינוי הלאקוני מדי של הנהלת האוניברסיטה. למדתי בבר-אילן. גם בסגל וגם בין הסטודנטים, פגשתי דעות מגוונות. הרבה אנשים באים לאוניברסיטה כדי ללמוד או ללמד. יש ביניהם הרבה אנשים רגילים, וגם כל מיני "מיוחדים" מכל המינים והצורות.

והשיא: אחרי שווייס כבר התנצל, טוענים בצה"ל שההתנצלות שלו לא מספיק כנה. הם רוצים שזה יהיה… מהלב. מה זה גן הילדים הזה בצמרת המדינה שלנו?

8
ההתנהגות של המשטרה ושל צה"ל – בעניין הזה לפחות – נראית לי פוליטית, והיא מכוונת ישירות או בעקיפין כנגד חופש הדיבור. זה מאפיין קלאסי של ניצני פאשיזם. ואותי באופן אישי, מדאיג אותי יותר הפאשיזם של ברק, אולמרט וליברמן, מזה של פרופ' הלל וייס מאוניברסיטת בר-אילן.

פעם בשנה, מחליטה פקידות האוצר על חלוקת ההכנסה הלאומית. קוראים לזה "הצעת תקציב המדינה", והיא כוללת בין השאר אתנן פוליטי שמכונה חוק ההסדרים. חוק ההסדרים בעצם מחליק מתחת לשולחן את ה"בקשיש" לכוחות הפוליטיים השונים שיושבים סביב שולחן הממשלה.

במילים אחרות: קבוצה של כלכלנים ממשרד-האוצר משחקת אלוהים: מי יחיה ומי ימות, מי לשבת ומי לחסד, מי יעני ומי יתעשר. ולא בהתאם למצע הפוליטי שאיתו המפלגות השונות הלכו לעם אשתקד, אלא בהתאם להשקפת עולם ניאו-שמרנית קיצונית.

זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ, אומר על הניאו-שמרנות בספרו "אי נחת בגלובליזציה" כי לאור הכשלונות של מדיניות קרן המטבע הבינלאומית בשני העשורים האחרונים, אי אפשר להתייחס אליה אחרת מאשר כאל כת.

שטיגליץ מביא דוגמאות מתריסר מדינות – מרוסיה דרך תאילנד ועד ארגנטינה – שיישמו מדיניות כלכלית דומה, בלחץ קרן המטבע הבינלאומית וגופים כלכליים ופיננסיים נוספים. אצל כולן זה התחיל בצמיחה (של עשירים) לצד השלכות חברתיות איומות ונוראות. בכולן זה נגמר בהתרוששות מלווה בשחיתויות ולעיתים אף מעילות ענק; בכולן זה פגע בתוחלת החיים, הגדיל את האלימות והפשע – ואז הגיע גם המשבר הכלכלי.

במה עדיף להשקיע בצמיחה או בסעד – שואל פרופ' שטיגליץ. ועונה: זו שאלה שקרית לא צריך להיות ניגוד בין השניים.  

שטגיליץ מעיד על עצמו שאינו סוציאליסט אלא ליברל שמאמין בשוק חופשי. הניאו-ליברלים, הוא מסביר, מציירים את את כל מי שחולק עליהם כשמאלן שאינו מבין מהי גלובליזציה. האמת המרה היא שלא רק הציבור הפחות משכיל, אלא גם הרבה מאד כלכלנים בכירים, מנוסים ואינטליגנטיים, נתספים להשקפות הניאו-שמרניות, חרף כל הכשלונות הידועים.

כבר המלצתי כאן על הספר של שטיגליץ בעבר, ואני ממליץ עליו שוב וביתר חום, כי למרות שהוא כבר בן 5 שנים הוא הופך אקטואלי למדינת ישראל, יותר ויותר, ככל שעובר הזמן.

אחרי קריאת הספר הזה, קל הרבה יותר להבין באמת מה נעשה פה, לשם מה, ומדוע זה כל-כך מיותר.

בכל אופן – על ההשקפה וההתנהלות הפוליטית הבינלאומית והפנים-לאומית של הניאו-שמרנים, אפשר ללמוד משטיגליץ הרבה. משרד האוצר הישראלי והפרלמנט שמסונף אליו, יכולים היו "לעשות בית-ספר" לשטיגליץ ולחבריו במוסדות הכלכליים העולמיים.

גם שיעור ביחסי ציבור יכולים כבר הספינולוגים הישראליים לעשות לאמריקניים. רק תחשבו על זה, איך כל סדר היום של המדינה בחודשים האחרונים הצליח להסיח את הדעת מכך שמתרקם כאן מבצע הונאה חדש, נועז יותר מקודמיו.

התוספות ה"חברתיות" עליהן הכריז היום שר האוצר – ואפילו ה-83 שקלים שאולמרט זרק לניצולי השואה – כבר היו בתכנון מזמן (עוד לפני תחקיר "המשמר האזרחי" על מצב ניצולי השואה). באופן כללי, בהצעת התקציב לשנת 2008 יש פגיעה בחלשים ולא סעד. מוסיפים כאן ולוקחים פי שניים שם (לדוגמא, עכשיו גם עקרות בית ישלמו מס בריאות). וכמובן – משרד הביטחון מקבל תוספת של מיליארדים, ומגיע למימדים מפלצתיים למרות שוועדה מיוחדת שפרסמה את תוצאותיה לפני שנה, הראתה שניתן לחסוך ולקצץ, ועדיין נהיה מוגנים (ונפסיד לחיזבאללה, כי מנהיגינו מטומטמים).

סכסוך פרידמן-בייניש, אגב, נראה בדיעבד כמו תרגיל הסחת דעת מוצלח. בימים הקרובים ייפגש פרידמן עם אהרון ברק ומאיר שמגר, שמן הסתם ינזפו בו בנימוס מאיים. פרידמן יגיד משהו כמו "תשמעו, בשבילכם אני מוכן לעשות הכל בהסכמה עם בייניש. אפילו לוותר לה קצת". התקשורת תדווח על זה, ואחר-כך על עוד התרעות על פיגועים בסיני, ועל עוד משהו שקרה באיראן או נאמר בסוריה. בסופו של דבר, תקציב המדינה ל-2008 יעבור, עם כל הגזירות או רובן.