זה לא פוסט אלא מאמר. קצת ארוך ומאתגר, חוששתני, אבל נדמה לי שהוא שווה את הזמן שלכם.
רוצים לחיות בכבוד
במרץ אשתקד, ערב הבחירות, כתבתי את הפוסט למי החלטתי להצביע ומדוע. למי שלא קרא אותו ולא עקב אחרי דברים קודמים שכתבתי בבלוג הזה,
אחסוך את הקריאה: הצבעתי למפלגת העבודה. וכן, אני מאלה שלא יכולים עכשיו לשמוע על מפלגת העבודה, שריה ומוסדותיה, בלי לקלל אותם. מפלגת העבודה לא הועילה בכלום לי, לכם או למדינת ישראל, מאז הרכבת הממשלה באפריל 2006.
אבל מפלגת העבודה היא הדבר הפחות חשוב. מה שחשוב באמת הן המטרות בשמן המפלגה הקיקיונית הזו, שזקנתה מביישת את נעוריה, רצה לבחירות. תמציתן, אני חושב היא מה שכמעט כולנו בעצם רוצים שייעשה פה: להפוך את מדינת ישראל למדינה שניתן יהיה לחיות בה בכבוד.
לשמור על כבוד האדם, להחזיר את השוויון בפני החוק, לתקן את המדיניות הכלכלית ולשקם את הרווחה, לספק עבודה, סעד, ולהפסיק להתעמר באנשים באופן כללי. אבל בראש ובראשונה: לתקן את העיוותים החמורים בפעולתם של מוסדות המדינה. לדוגמא: את המצב בו חיים ניצולי השואה בישראל. דוגמא אחרת: הירשזון בתפקיד שר-האוצר.
השחיתות היא איום אסטרטגי
מתוך תפיסה זו גם נגזרת ראייה אחרת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, של מושג הביטחון האישי, ושל בעיות אחרות שמלוות את חיינו כבר שנים רבות. אבל מעל לכל, עומדת חומרת הפשעים של בעלי תפקידים בשירות המדינה, לרבות ובמיוחד פוליטיקאים מושחתים.
בפוסט ההוא ממרץ 2006 ציטטתי מהזיכרון את הדברים הבאים: "מפקד שאינו עושה שימוש חסכוני במשאבים שברשותו או באנשים שתחת פיקודו, הוא בחזקת בוגד. במו ידיו הוא עוזר לניצחון האוייב" (דוד בן-גוריון).
אין כמובן דוגמא טובה יותר לשימוש לא-חסכוני במשאבים, מאשר שחיתות. מעילה, שוחד, רישום כוזב, מכרז תפור או מינוי פוליטי, הם הדרכים בהם האנשים בעמדות הכוח מחלקים ביניהם את מה ששייך לכולנו. "הכשלים המקצועיים" הם תופעת הלוואי של מערכת שמתנהלת כך – אז אין פלא שמערכת החינוך מחורבנת (ובזבזנית) או שצה"ל, שעולה לנו 50 מיליארד שקל בשנה, מגיע למלחמה בלי אפוד.
כי ישנו הכסף שנועד להיות מושקע בחינוך ויש את הכסף שהולך על מערכת הביטחון, אבל חלק גדול מהכספים האלה – גדול מדי – הולך על ארוחות במסעדות, טיולים בחו"ל, מישרות פיקטיביות, משכורות עתק, מעילות, מעשי שוחד, ומה לא.
השחיתות והניהול הכושל, קשורים קשר הדוק זה בזה – לכן אנחנו מפסידים בחינוך וברווחה, באיכות החיים ובאיכות הסביבה, בביטחון האישי ובקרב.
זהו איום אסטרטגי.
להגן על מגינינו
מבקר המדינה לינדנשטראוס, למרות הכפשות ראש-הממשלה ומקורביו שהצליחו לבלבל כמה עיתונאים, עושה עבודת קודש אמיתית.
בדו"ח החדש שלו הוא מטפל, בין השאר, בהתנהלות המבישה והמושחתת של בכירי מפעל הפיס. במקרה הזה, בניגוד למורכבות היחסית של פרשיות שחיתות אחרות שמגיעות לתקשורת, השיטה מאד פשוטה: מקבלים כסף ציבורי ומעבירים לכיס הפרטי. ואם לא לכיס שלך אז לכיס של העמותה שמנהל אבא שלך – הכל הרי נשאר במשפחה.
התופעות הללו לא חדשות, אבל הן תופעות פרוגרסיביות – שאת תוצאתן אפשר לראות בגידול המתמיד בפערי ההכנסה ובחלוקן ההון בין העשירונים. השחיתות מחמירה כל זהמן ולכן הפערים גדלים כל הזמן.
ההקצאות הלא חוקיות של כספים, החגיגות בדירקטוריונים, פשעי המין בביטוח הלאומי וההתערבות של ראש-הממשלה לטובת חבריו בעיריית תל-אביב (את רשימת ממצאי הדו"ח תמצאו כאן) – כל אלו הן שחיתויות שקשורות זו בזו בסבך של אינטרסים קטנים.
עושים אותן אנשים שיעניקו למישהו הקלות מס במיליונים כדי לחסוך לעצמם עשרים אלף על שיפוץ אמבטיה. אלו אנשים שמוכנים לבזבז מיליארדים מכספינו, ובלבד שייהנו מרמת חיים של עשירון עליון. ומכיוון שתשומת הלב של האנשים האלה נתונה לישבן הפרטי שלהם, הם מסכנים את ישבני כולנו. לא רק שמכבידים את העול על אזרחי המדינה משנה לשנה, אלא כבר מסכנים את חייהם.
לינדנשטראוס כמו וינוגרד כמו זיילר – הם ולא אנשים כשרון או אולמרט – היו צריכים להיות "אתרוגיה" של התקשורת כבר מזמן. רק עכשיו, כשגדשה הסאה והציבור זועם, התקשורת מתייצבת אחריהם סופסוף.
כל סוגי הפשע המאורגן
אגב, גם הפשע המאורגן זקוק לשחיתות כדי להתקיים ולשגשג. במקום לגבות פרוטקשן, הוא מקבל חוזי אבטחה. במקום להעלים גופות הוא עוסק בפינוי אשפה ומחזור. זה לא היה נורא כל-כך אלמלא ההמצאות היצירתיות שהופכות את התחומים התמימים האלה צינורות להעברת סכומי עתק של כסף.
סוגים כאלה של פשעים זקוקים לשוטרים, פרקליטים ופוליטיקאים מושחתים. בדיוק כמו הפשעים של כמה מעשירי ישראל, שמקבלים את נכסי המדינה במחירי מציאה. אלה וגם אלה זקוקים (לכאורה) להרבה אולמרטים והירשזונים. אנשים שיודעים לחסוך מ-40 שנה בשירות המדינה מספיק כסף לדירות יוקרה ומגרשים בארץ ובחו"ל, שעוני רולקס וסיגרים, ועדיין נשאר להם מספיק כסף כדי לשים אותו בחשבונות בשוויץ ולהעביר במזוודות דולרים (לכאורה).
בעקבות כדור השלג
התקשורת מונחית-הרייטינג שלנו, שמזמן כבר התדרדרה למחוזות הפורנוגרפיה, מעניקה בימים האלה קצת יותר כוח לשלטון החוק וקצת פח
ות הגנה למושחתים. קצת.
יש בזה מעט אידיאולוגיה והרבה יצרים, שאינם טובים בהרבה מאלו שמניעים את הפוליטיקאים המושחתים.
כך או כך, נדמה שעברנו איזו נקודת אל-חזור. הציבור כבר לא נחלץ להגנת הפרות הקדושות – הוא רוצה לראות אותן נשרפות. במידה רבה, אני חושב, זו מחאת המילואימניקים – אנשים שאי אפשר לטעון נגדם שאינם נאמנים למדינה – ששוברת את הזהות המוחלטת שהייתה כאן בעבר בין המדינה ומוסדותיה ובינם לבין הערכים, האנשים והסמלים.
צה"ל אולי עדיין "קדוש", כי צה"ל הוא גם המילואמניקים. אבל הגנרלים, כמו הרמטכ"ל, כמו שר הביטחון, יכולים לעשות טעויות ואפילו למעול באמוננו. דווקא אובדן האמון הוא שמעורר את ה"ביקוש" לעיתונות חוקרת ולעריפת ראשים. דווקא מתוך תחושת הגועל שחשים הישראלים בימים אלה, יש סיכוי שיהיה פה שיפור כלשהו.
