זה מסוג הנושאים שכבר כמה זמן אני שובר את הראש איך לגשת אליהם. הטריגרים העיקריים שלי להחליט ולכתוב על זה, בסופו של דבר, היו רשימותיהם של פיגו ושל הכוסית, ובמידה מסויימת גם זו של נעמה כרמי.
ההקשר הספציפי בו תקפו את העניין שלושתם, היה אדישותה של הבלוגספירה לחיי אדם מצד אחד, מול הנקרופיליה שהיא מגלה בעניין אחר. מה שלדעתי גם שופך קצת אור על המניעים האמיתיים של חלק מה"רגישים" למיניהם, או לפחות על המרחק שהתודעה שלהם מסוגלת לתפוס מהישבן של עצמם, או כפי שניסחה הכוסית בפשטות: "האישי הוא הפוליטי מיי אס".
האישי-פוליטי היהודי
הביקורת של הכוסית בעניין האישי-הפוליטי, מקובלת עליי לגמרי (לא שאני יכול להרשות לעצמי אחרת) אבל החלק שהכי מעניין אותי בה הוא השינוי בכיוון ההתייחסות: האישי הוא אכן פוליטי, רק כאשר האישי הוא אדם המפעיל שיפוט מוסרי ולוקח אחריות מוחלטת על חייו ומעשיו. כשאדם פועל מתוך צו מצפונו, תוך סיכון ברור של הישבן שלו – זהו ההפך המוחלט מאנשים שמבינים את האמירה הזו, כאילו התחת של עצמם ראוי שיוקם לו פרלמנט. שלושת הבלוגרים שהזכרתי קודם, משתייכים לסוג הראשון ולא לשני.
כשלעצמי, בתור אדם שאולי איננו "דתי" במובן המקובל אבל מאמין באלוהים ושואב הרבה מהמוסר היהודי, ה"אישי" שלי הוא "פוליטי" במובן הכי עמוק.
היהדות היא דת פוליטית, במובן שהיא מקדישה הרבה מחשבה והוראת דרך למישור היחסים בין בני אדם. מצוות שבין אדם לחברו קודמות ביהדות למצוות שבין אדם למקום. כלומר: אם אתה מקפיד על שבת, כיפור וכשרות, ומתפלל שלוש פעמים ביום, אבל מתייחס לאנשים כמו לזבל – אז נכשלת.
אני, שלא ממש מצטיין בעניין הראשון (שמירת מצוות קפדנית), מנסה לפחות להתנהג כמו יהודי בעניינים שבין אדם לחברו. "ואהבת לרעך כמוך", על שלל פרשנויותיו, בסופו של דבר מוביל בעיני לאותו מקום. כך גם "יהי כבוד אדם חביב עליך כשלך".
ובבלוגספירה, יותר מדי פעמים אני מגלה שהאנשים ה"מוסריים" וה"חברתיים" שלה, הם אולי מאמינים גדולים בחופש הביטוי, זכויות אדם ושאר עניינים חשובים – אבל כבוד אדם לא תמיד חביב עליהם כשלהם. יותר מדי אנשים יש פה, שחשוב להם כבוד האדם כשזהו אדם תיאורטי, אבל כשמדובר באדם מוחשי אין להם בעיה שימרחו לו את הקישקעס מצד אחד לשני של ערימת הטינופת האינטרנטית שאנו חיים בה.
ואגב, יכול להיות שגם אני פחות צח ממה שהייתי רוצה לחשוב – אני לא מכחיש שלפעמים גם אני יכול להיות חסר רגישות. אבל אלוהים – בחיי שאני משתדל, מאד משתדל. ואם אני עושה שטויות מותר ורצוי מאד גם להעיר לי על זה, בבחינת "הוכח תוכיח את עמיתך" (רק תבדקו את עצמכם לפני, ותעשו את זה באימייל או בטלפון או פנים אל פנים ולא באופן פומבי כמו חברי יובל).
היהדות הפוליטית
היהדות שאני מכיר, לא משאירה לך מקום לספק: "לא תוכל להתעלם" מדבר על האחריות שלך לגורל רעך, וזהו הבסיס לתפיסת העולם החברתית שלי. "לא תעמוד על דם רעך", אומר שאסור לך להפיק תועלת מסבל של אחר – וזו בדיוק הסיבה שאני מתעב פוליטיקאים ועסקנים למיניהם, ורבים מעורכי-הדין, הפרסומאים, היח"צנים והעיתונאים, ושאר אוכלי-נבלות מדרג שני (אחרי שאוכל האריה, אוכלים הלביאות והגורים. את השאריות אוכלים הצבועים והתולעים. הכוונה בעיקר לתולעים).
להיות יהודי בעיני זה כן לישב את הארץ, אבל לא לעקור עצי זית.
להיות יהודי בעיני זה כן להילחם כשאין לך ברירה, אבל לא מתוך זלזול בחיי אדם.
בכל אופן, הערך של יישוב הארץ אינו דוחה חיי אדם, ובהחלטה ההיסטורית על פתרון הסכסוך הוא לא צריך היה לעמוד במקום הראשון.
להיות יהודי בעיני זה לבחון כל מקרה שכרוך בבעיה מוסרית, מול סיפורי התורה והתנ"ך. למשל, מול סיפור תחינתו של אברהם אבינו על סדום, כי אולי יש בה חפים מפשע.
למשל מול סיפור הגר וישמעאל, שממחיש כי ילד הוא ילד – הוא ראוי להגנה אפילו אם לכאורה ברור, כמו במקרה של ישמעאל, שבעתיד הוא יהיה אויב שלך.
למשל, מול סיפורו של יונה הנביא, שממחיש שפתרון אלים הוא אופציה – אבל הוא האופציה האחרונה. כי חיים, כל חיים – מעץ קיקיון ועד לאחרון הרשעים בנינוה – הם תמיד יקרים.
חיסולים בראייה היהודית
בכל המקרים האלה, ובסיפורים מקראיים רבים אחרים, הקו ברור: החלטות בנושאי חיי אדם הם לא משהו שבני אדם אמורים בדרך-כלל לעשות. ישנו עונש מוות ביהדות, אבל עצם הצורך להשתמש בו הוא בבחינת הוכחה לפשיטת רגל חברתית ("סנדהרין שקטלה שניים בשבעים שנה נקראת קטלנית").
מקרים מובהקים בהם התורה פוסקת עונש מוות על פשע מסויים, מבוארים בפרשנות ומתגלים כהיפותטיים כל-כך, עד שניכר שמדובר בדיון אקדמי ולא הלכתי (ע"ע פרשת בן סורר ומורה). עונש המוות המוטל, לכאורה, על עבירות הקשורות בזנות למשל, מועמד בספק כאשר קוראים את הדיונים בגמרא בנושא זה. הם מעוררים מחשבה שכבר בתחילת האלף הראשון היתה לחז"ל ראייה הרבה יותר "מודרנית" בנושא הזנות מאשר יש לרוב האנשים ומערכות החוק בימינו.
ברשותכם, אני אוותר על דוגמאות קשות יותר שקשורות לעונש מוות ביהדות. אני יכול רק לסכם את הגישה הכללית כפי שאני מבין אותה: המקרים היחידים בהם באופן מובהק בני אדם נדרשים על-פי היהדות להמית אדם אחר, הם כאשר המטרה היא להציל חיים ש
