תמונה: יונית
נעים לי – משמע אני קיים.
ינקתי, שיחקתי, התרחצתי.
היה די נחמד.
עכשיו אני ישן עם האחים שלי, ואמא שומרת עלינו מהצד.
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
דברים שאפשר למצוא בחצר שלי
שריפת בתי-הכנסת
במאמרו המצויין לשרוף ולשכוח, מנתח אלכסנדר מאן את הגורמים וההשלכות לאירוע שריפת בתי-הכנסת ביישובי רצועת עזה.
מאן, מרתק ויסודי כרגיל, עוסק במספר שאלות חשובות. מומלץ בכל מקרה לגלוש ולקרוא את המאמר הזה. שווה 10 דקות מזמנכם.
כמה דברים שיש לי לומר בנושא (תקחו נשימה עמוקה):
- בניגוד למה שכותב אלכסנדר מאן, הטיעונים בעד פירוק בתי-הכנסת קודם לנסיגה, לא היו קשורים רק להתחייבותה של ישראל בנושא. הטיעון הנוסף, החשוב יותר, היה שאסור להשאיר אותם – כמו שאסור להשאיר שום מבנה – כדי שהצד השני לא ירגיש שניצח. ו/או שלא ייתן לנו את התחושה שהוא ניצח. למשל, באמצעות שריפה שלהם והכרזה שתל-אביב היא היעד הבא. כפי שאכן קרה.
- לא שמעתי שום טיעון רציני נגד פירוק בתי-הכנסת. הרב פרומן, צדיק ואיש יקר אבל נאיבי, אמר שצריך לתת יותר קרדיט לפלסטינים – כנראה שהוא טעה. כל מיני רבנים-לכאורה אמרו שאסור להרוס בית-כנסת, אבל אין לזה בסיס הלכתי מוצק. אסור להשמיד תשמישי קדושה, אבל ללא תשמישי קדושה בית-הכנסת הוא רק אוסף של אבנים. אין לו קדושה משלו.
- לדעתי ההחלטה להשאיר את בתי-הכנסת על כנם, הייתה ביטוי לשני מניעים: לא השתלם לשרי הממשלה לריב עם הדתיים. זה רע מבחינה אלקטורלית; בצה"ל העדיפו לצאת משם לפני שתיווצר התלקחות בין הכוחות להמון הפלסטיני – בממשלה עשו קטיעת הפסדים ויצאו.
- המעשה הברברי של ההמון הפלסטיני הוא לא חילול קודשי ישראל, עד כמה שאני מבין. אבל זה עדיין מעשה ברברי, שמבטא שנאה וכעס. בכל אופן, להגיב עליו בייאוש ובכעס גדול זה טפשי ומיותר. זה מצער, אבל אין מה לעשות – יש שם חוליגנים. יש גם אנשים טובים. גם אצלנו יש משניהם.
- ברשות הפלסטינית מבינים לדעתי היטב שמראות בתי-הכנסת הנשרפים רעים ליחסים הבינלאומיים שלה. לדעתי, ההחלטה לא לעצור את ההמון הפלסטיני נבעה מכך שזה נראה להם כמו בזבוז משאבים עצום, שיכול להסתיים בשפיכות דמים ובמלחמה עם החמאס. בכל מקרה: זה צעד לא פופולרי וקשה לביצוע. לאבו מאזן אין את הכשרון של ערפאת להיראות טוב גם בעיני עמו וגם בעיני העולם. הוא החליט שעדיף לו שעמו יתמוך בו מאשר שהעולם יאהב אותו.
- בשורה התחתונה, שריפת בתי-הכנסת לא חידשה לנו דבר. זה שהפלסטינים שונאים אותנו? ידוע. זה שהרשות בקושי שולטת במה שקורה שם? לא חדש. זה שפינוי רצועת עזה לא יביא שלום? לא חשבנו אחרת. אבל אפשר גם לברך על זה שכל הסיפור עבר בשלום. הפצעים יגלידו.
איך נוכל לנצח את הבנקים
בעבר כבר הסברתי את הרעיון בראשי פרקים, אבל שיחה על הנושא עם מישהו הבהירה לי שנדרש חידוד שלו.
הרעיון: הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות כנגד עריצות הבנקים הוא להעביר את הכסף שיש לכם – אם יש – לחשבון העו"ש.
עכשיו ההסבר.
מדוע הבנקים עריצים?
כבר כמה רבעונים רצופים שהבנקים הגדולים בישראל מראים רווחי שיא. זה לא מפריע להם לרדוף אחרי בעלי חשבונות פרטיים, לאיים עליהם, לתבוע אותם ולשלוח להם את ההוצאה לפועל. בחודש שעבר דווח כי רווחי הבנקים מהמגזר הפרטי עולים על רווחיהם מהמגזר העסקי. הבנקים רודפים אחרי עניים, באכזריות שמזכירה את פושעי השוק האפור. לעשירים הם מוחקים חובות – הכל פורסם בעיתונות.
איך הבנקים דופקים אותנו?
במקביל, מעמד הביניים – שזה פחות או יותר רובנו – מקבל על הפקדונות שלו ריבית מגוחכת. על המינוס אנחנו משלמים כ-8 אחוזי ריבית. על יתרה חיובית בעו"ש אנחנו מקבלים קרוב לכלום. על פקדונות (תפ"ס, פק"מ וכו') מקבלים בין אפס ל-3 אחוז, מה שאפילו לא שומר על ערך הכסף.
למה זה כל-כך גרוע?
הבנקים שינו את השיטה: הם מרוויחים מהאוברדרפט של העניים, ומריבית על הלוואות שהם נותנים, כמו קודם. אבל הם גם שוחקים בכוונה את הכסף שאנשים שמים בפקדונות. את הכסף שאינם מלווים הם משקיעים, ולא זו בלבד שהם אינם מחלקים את רווחיהם איתנו אלא שהם שוחטים אותנו בריביות.
אבל אלה החיים, לא?
לא. הבנקים קיימים כדי לשמור על כספנו, לא כדי לגנוב אותו. הם אמורים לאפשר תנועות כספיות ולהעניק אשראי, ומהכסף שאנחנו מפקידים הם מרוויחים רווח ריאלי. אין סיבה שלא ישמרו על ערכו הריאלי – כך היה פעם. היום, הם גם מרוויחים על גבנו וגם שודדים אותנו.
אבל בשביל זה יש תחרות, לא?
תיאורטית, התחרות בין הבנקים על לב הצרכנים אמורה הייתה לפתור את הבעיה. מעשית, אין בנק גדול שמציע ריביות הוגנות. זה אומר אחד משניים: "כשל שוק", שדורש התערבות של המדינה או רגולציה; או שזה אומר שישנו קרטל של הבנקים, שפוגע בתחרות ומונע אותה, ואנחנו מממנים את זה.
מה זה בנינו, השקענו, שמנו – אתה שותף?
כן, אנחנו שותפים. בעקבות משבר מניות הבנקים של 1983, המדינה – שזה כולנו – הפכה לבעלים של הבנקים הגדולים. זה משום שבית המשפט מצא שמנהלי הבנקים פעלו בניגוד לחוק, רוששו רבים מתושבי ישראל וגרמו נזק עצום לכלכלה (שנגמר כזכור באינפלציה של 400 אחוז). במשך 20 שנה הבנקים היו שייכים בעצם לנו, מה שלא הפריע להם לשדוד אותנו במגוון דרכים. הפרטת הבנקים בשנים האחרונות, נועדה לאפשר ניהול יעיל ומקצועי שלהם בידיים פרטיות – לא קרטליזציה ופגיעה בציבור הלקוחות.
ומה זה יעזור להעביר את הכסף לעו"ש?
בתנאים רגילים, המצב האידיאלי הוא כשיתרת העו"ש שלכם היא 0. מדוע? כי על יתרה שלילית אתם מפסידים, על יתרה חיובית אתם מרוויחים מעט, ואם יש לכם כסף בפקדונות אתם מרוויחים יותר.
אבל במצב הנוכחי הבנקים לא מאפשרים ללקוחות להרוויח, ואפילו לא לשמור על הערך של כספם. מי שמחזיק כסף בפקדון, אבל נכנס מדי פעם למינוס, משלם על המינוס יותר ממה שמכניס לו הפיקדון.
לבנק, עדיף שתהיו במינוס (כי אז הוא ירוויח מכם) או שהכסף שלכם יהיה בפקדונות (כי אז מותר לו להלוות אותו, להשקיע אותו וכו'). כאשר הכסף שלכם בחשבון העו"ש הבנק לא מרוויח ממנו (או מרוויח הרבה הרבה פחות).
לכן, העברת כספכם לחשבון העו"ש יוצרת בעיה לבנק. בטווח הקצר זה אומר טלפון מסניף הבנק פעם בחודש, כדי לשכנע אתכם להעביר את הכסף לפקדון. בטווח הארוך, אם הרבה לקוחות יעבירו את הכסף שלהם לעו"ש, זהו אמצעי לחץ חזק מאד על הבנקים להעלות את הריביות על הפקדונות. זה יכול להיות צעד ראשון בדרך הנכונה.
ברלין, עוד כתבה על
עוד כתבה על ברלין, הפעם של יעקב נצר (שבשביל הגילוי הנאות נאמר שהוא מנכ"ל ידיעות אינטרנט, חברת האם של ynet שבו אני כותב מדי פעם בעוונותיי. לק לק).
קצת עושה חסד עם אנדרטת השואה לטעמי (מונומנט מטריד שלא בטוח שממלא את המטרה לשמה קם). מתאימה בעיקר לחובבי הז'אנר ושואיסטים, או כרפרנס אם אתם הולכים לבקר בברלין ורוצים לדעת על אתרי ההנצחה החשובים.
מה שכן, ניכר שגם נצר "נתפס". כמוני וכמו רבים.
וכאן תמצאו כמה דברים שאני כתבתי על ברלין תמצאו כאן (בתחתית הקטע שבקישור יש לינקים לפי סדר הכתיבה).
נוסטלגיה: ביבי כראש ממשלה
לביבי מודל 2005 אין את הכריזמה של פעם. הוא השמין, הוא מזיע, הוא נשמע פחות רהוט. הוא פחות משכנע. גרוע מזה – הוא נמאס. נמאס להקשיב לו כשהוא מסביר מה דעתו על דברים. כבר לא מעניין אם הוא באמת מאמין במה שהוא אומר או לא. אין חשק להקשיב לו.
כשאמר במסיבת העיתונאים "למדתי, הפקתי לקחים, אני מוכן", ההרגשה הייתה כאילו מדובר בפקיד זוטר שסרח. במש"ק משמעת שדפק נפקדות. בטבח ששרף תבשיל ומבקש שיחזירו אותו לתפקיד. זה לא היה נאום של מנהיג.
פרס מתאים יותר. בין אם רואים בו קשיש סהרורי, חתרן בלתי נלאה, לוזר ופנטזיונר. בין אם רואים בו את הפוליטיקאי המנוסה, הדיפלומט המתוחכם, והעסקן המשופשף שהוא. לפרס יצא שם של תככן לא אמין כשביבי עוד היה תיכוניסט אמריקני. אבל אפילו הוא, מעולם לא היה שנוא כמו ביבי, והעם רוצה היום – בפעם הראשונה מזה שנים – לבחור במישהו שהוא לא שונא.
ברק, במפתיע, קיבל שכל ופרש.
וילנאי ופואד יקפלו מפרשים תמורת אתנן מתאים.
רק פרץ עשוי להתחרות בפרס, וגם עשוי לנצח אותו. אם יפסיד לו, הוא יתמוך בו בכל הכוח. אם ינצח, הוא יציג את ביבי כקפיטליסט, גלובליסט, שקרן ורשע, ויסחוף אחריו רבים. לפרץ, יש הרבה יותר כריזמה.
אם פרץ יעמוד בראש מפלגת העבודה – או אפילו אם יקבל תפקיד מרכזי בתעמולת הבחירות של העבודה, ולא יטואטא הצידה – הוא עשוי לסחוף אחריו מאות אלפי מצביעי ליכוד מהעשירונים התחתונים. נכים, אמהות חד-הוריות, פועלים, קשישים. דרוזים.
אם פרס יעמוד בראשות העבודה, הוא עלול להפסיד, כי הוא לא משדרות ולא יודע לדפוק צ'אפחות לראשי וועדים ומנהלי עבודה ותופרות. לא בטוח שעמיר פרץ הוא מציאה גדולה, אבל הוא בדרך למעלה. אם לא ראש-ממשלה הוא יהיה שר בכיר, ואם לא בבחירות האלה אז בבאות.
אם ביבי יצליח לנצח את הבחירות בכל זאת, וירכיב קואליציה, זו תהיה קואליציה גרועה יותר מזו שהייתה לשרון ב-2001.
הוא יעמוד בראש ליכוד מוחלש ומדולל אלקטורלית. הדתיים יעזבו את הליכוד ויחזרו למפד"ל, לש"ס, ואפילו ליהדות התורה. האכזבה של חלקם מהציונות החילונית היא כה גדולה, שהם יפנו לקיצוניות השנייה. המצביעים הימניים-חילונים של הליכוד, יעברו בחלקם לאיחוד הלאומי. הגזענים ושונאי הדתיים, יעברו בחלקם לשינוי.
אבל כדי שכל זה יהיה רלוונטי, ביבי צריך בתור התחלה לנצח את שרון. שהוא שועל קרבות קשיש וערמומי, מתוחכם ממנו ובעל אישיות חזקה משלו. אם הוא יפסיד לביבי בפריימריז, הוא לא יקים ליכוד חדש. סביר יותר להניח שיחצה את הקווים ויצטרף לעבודה – העיקר שביבי לא ייבחר. שרון הוא טקטיקן טוב, ויודע שאין טעם להקים מנגנון בירוקרטי חדש כשיש מנגנון קיים שיכול לשרת אותו היטב.
אבל מי אומר ששרון יפסיד לביבי?
דליה רביקוביץ'
לא בטוח שיש לי מה להוסיף על כל מה שנאמר ומוחזר ושודר מחדש ונשלף מהארכיונים. אני לא מבין גדול בשירה, ובמיוחד – מבלי לפגוע בכלליות – בשירתה של רביקוביץ', בה נתקלתי פה ושם, בדרך-כלל לא בכוונה.
אבל אי אפשר היה, גם במפגשים חטופים, להישאר אדיש ליכולת הפשוטה שלה לנסח. "לשים דברים אל תוך מילים", כמו שאומרים באנגלית. כאילו המילים הן עטיפות, כלי קיבול. יותר מהקול הרועד, יותר מהדברים שאמרה, נדמה לי שמה שהיה מצמרר כל-כך באשה הזו הייתה היכולת לנסח דברים כפשוטם, במדוייק, כפי שהם.
באחת הרשימות אודותיה בעיתון צוטט מנחם בן, חבר, שאמר שדיכאון תורם ליצירה עד מקום מסויים. רק עד מקום מסויים. נדמה לי שהדיכאון תורם רק את נקודת המבט – מעבר לזה הוא האוייב הגדול של היצירה.
בכתבה אחרת, צוטטה רביקוביץ' עצמה כמי שאמרה שאנשים לא מבינים איך ניתן להיות משורר חד לשון חרף דיכאון עמוק (הניסוח שלי. לא זוכר איך נאמרו הדברים במקור).
חשבתי לעצמי, איזו עוצמה צריכה להיות בשירה שבאה מתוך מקום עמוק כל-כך, ומצליחה לצאת החוצה. שרביקוביץ', כמו אורפאוס, הגיעה עם שירתה עד השאול, ואיזה פלא יש בזה שהצליחה להגיע גם אלינו.
למה אבוד לביבי
בנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה בישראל. לא בשנים הקרובות לפחות.
אני קורא עכשיו את "אי נחת בגלובליזציה", ספרו של הכלכלן זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף א. שטיגליץ. בספר הוא מסביר בהרחבה מהו תפקידה של קרן המטבע הבינלאומית (זו שמשבחת את ביבי ואת בנק ישראל מדי פעם) בהרס של משקים לאומיים בשם כלכלת השוק.
זה מדהים להיווכח שהכלכלה שלנו קיבלה טיפול דומה לאלו שקיבלו מדינות אפריקניות שבהן אנשים מתקיימים בפחות מדולר אחד ליום. אבל עוד יותר מדהים כשמבינים ששטיגליץ, שבסך-הכל משתמש באותה מתודה כמו כל כלכלן ידוע אחר, מגיע למסקנות אחרות לגמרי בתשובה לשאלה "מה צריך לעשות".
הבעיה, לשיטתו, נעוצה בגישת קרן המטבע, לפיה לכל הבעיות יש פתרונות זהים. לא משנה באיזו מדינה מדובר, מה מצבה הכלכלי האמיתי ומה האפשרויות שעומדות לפניה – בכל מקרה הם ינסו לכפות עליה מדיניות מרסנת, קיצוצים בתקציב המדינה, הפרטה, שער ריבית גבוה.
שטיגליץ נותן המון דוגמאות למקרים בהם המדיניות הזו לא הועילה בטווח הארוך ולעומת זאת הזיקה מאד לחברה בטווח הקצר. הוא גם מציג מגוון אלטרנטיבות, ותוהה על הגורמים (קבעון מחשבתי, אינטרסים פוליטיים, אגו, וכו') שמונעים מכלכלני קרן המטבע לשנות את הגישה.
ברוב המדינות שהמנהיגות הכלכלית שלהן יישרה קו עם קרן המטבע – כמו שעשה ביבי – התוצאה הייתה תסיסה, התגברות השחיתות, ולפעמים גם מהומות. גם כאשר החלה צמיחה, תמיד המדיניות הזו מובילה לחלוקה לא שיוויונית של הכנסות, להגדלת פערים, לעוני, קיצור תוחלת החיים, פגיעה במערכות הבריאות והסעד.
אבל זו לא הסיבה לכך שביבי לא יהיה ראש ממשלה. הסיבה היא שהאיש מנותק לגמרי, לא יודע איפה הוא חי, מתנהל כמו פיל בחנות חרסינה ורוכש לעצמו עוד ועוד שונאים בכל מהלך שהוא עושה.
אפשר להתווכח הרבה על המדיניות הכלכלית שמשרד האוצר יישם תחת מנהיגותו. האם היא הייתה הטובה ביותר האפשרית, או האם הייתה טובה בכלל. מה שברור הוא שהנזק לשכבות החלשות היה עצום.
אל תאמינו לעיתונאים המתנשאים שטוענים שמצביעי הליכוד מטומטמים וימשיכו להצביע לליכוד, ולא משנה מי יעמוד בראשו, למרות שהוא דופק אותם כל פעם מחדש – לליכוד אולי הם יצביעו, אבל לביבי לא. אותם עיתונאים קוננו גם על כך שאי אפשר להחליש את ש"ס, כי מצביעיה מטומטמים ועושים מה שהרב אומר. אבל אחוזים גדולים ממצביעי ש"ס הענישו את המפלגה גם על התקלקלותה הפוליטית, גם על התנערותה מאריה דרעי.
מצביעי ליכוד רבים (74 אחוזים אם לדייק) לא רוצים את ביבי כראש ממשלה. חלקם יסתמו את האף, ורבים פשוט לא יצביעו ליכוד. למעשה, ספק אם ביבי יגיע לראשות הליכוד בהתחשב בחוסר הפופולריות שלו בקהל המתפקדים.
לשיא חוסר הרגישות הגיע ביבי כשנסע לחו"ל דקה וחצי אחרי שהתפטר, ויום לפני שהחלה ההתנתקות. נדמה לי שהצעד הזה נטל ממנו גם את תמיכת הימין, שיש לו עם כל הכבוד אלטרנטיבות הרבה יותר הגיוניות לזיגזוג של ביבי בין הימין למרכז.
זה לא ישפיע על היחס בין גושי הימין והשמאל, אבל זה בהחלט ישפיע על הסיכוי של ביבי לעמוד בראש הליכוד. חברי מרכז הליכוד, עם כל הכבוד להצהרות הפומביות שלהם, לא יכולים להיות אדישים לגמרי לקבל הבוחרים שלהם. ואם הם יהיו אדישים, אז המפלגה תשלם על כך בבחירות.
הניסיון מראה שכאשר המפלגות הגדולות מאכזבות האלקטורט שלהן גולש למפלגות שמציעות בסיס הזדהות אלטרנטיבי. אז ש"ס תתחזק, והמפד"ל והאיחוד הלאומי ומפלגות אחרות. לא כולן מפלגות בעלות מצע ימני, ורובן מפלגות שבקונסטלציה זו או אחרת יכולות למצוא את עצמן בקואליציה שלא כוללת את הליכוד.
לכן, אני מאמין שבסופו של דבר ביבי לא יעמוד בראשות הליכוד, אבל אם הוא כן יגיע לשם זו תהיה ההזדמנות של הרבה בוחרים לבוא חשבון איתו ועם המדיניות הכלכלית שלו. ראש ממשלה הוא לא יהיה, תזכרו שאמרתי.
