שוקי גלילי SRכבר הסברתי כאן בעבר מדוע אני חשוב לדעתי להחזיק אתר אישי או בלוג, גם ובעיקר אם אתה עיתונאי. מעבר למגע האישי והישיר עם הגולשים, משהו שאתרים ועיתונים גדולים לא באמת יכולים לתת לך, יש את החן המיוחד שבטקסט הגולמי. בלתי רשמי בעליל ולא ערוך.
יש יתרונות לעריכה, כמו שבמוזיקה יש יתרונות לעבודת האולפן.
אבל אין תחליף להופעות אנפלאגד מדי פעם.
אז קבלו בתשואות סוערות את הגירסה הלא מחווטת של יובל דרור.
המתכון הבסיסי של הטחינה כולל טחינה גולמית, מים, מיץ לימון, מלח, שום ופטרוזיליה. הסוד להכנת טחינה טובה באמת, טמון בשימוש בטחינה גולמית טובה ובמינון המדוייק של המרכיבים האחרים במתכון.
אי אפשר להכין טחינה טעימה באמת רק על סמך מתכון. הטחינה הגולמית, בתור מרכיב שמשתנה מיצרן ליצרן וממיכל למיכל, דורשת כמויות משתנות מהמרכיבים הנוספים והדבר היחיד שיכול לאזן את כל המשתנים במשוואה ולהביא לתוצאה סופית מוצלחת הוא הניסיון. לכן חשוב להכין ולאכול הרבה טחינה, ומומלץ להשתמש בסוגים שונים ולגוון בצורת ההכנה.
בעמוד העשה ולא תעשה, תמצאו כמה סייגים ועקרונות שיבטיחו שלא תתעללו בטחינה שלכם. נזכיר רק על רגל אחת: חשוב להשתמש במרכיבים איכותיים, טריים, להכין לפי הסדר ולא להיעזר במעבד מזון או כל כלי משחית אחר.
ככלל, תמיד עדיף להוסיף פחות מדי מאשר יותר מדי מהכל. בטחינה מתובלת מדי נאבדים הטעמים העדינים, והיא הופכת ממאכל עם זכות קיום משל עצמו לסתם מטבל פיקנטי. למשקיענים, מומלץ לטעום מדי פעם טחינה גולמית ללא כל תוספת. להכיר את הטעם, ללמוד אותו, להתעמק בו. אם זה נשמע לכם כמו פלצנות אז כנראה שעוד לא הגעתם לשלב מתקדם מספיק. סורי.
אחרי שמשיגים שליטה טובה בחומר, תרתי משמע, מגיע השלב שבו אפשר לשלב תוספות חדשות ולהגיע כדי לטעמים אקזוטיים יותר, או סתם לשפר את טעמה של הטחינה. כמה תוספות שכדאי להכיר:
כמון ופלפל שחור. שני הנ"ל תמיד מוסיפים, בתנאי שמשתמשים בעדינות, בכמויות קטנות של תבלינים טריים. אסור שהם ישתלטו על הטחינה.
סוכר (גילי). תוספת שאני באופן אישי לא מתלהב ממנה, אבל ההשפעה מעניינת.
עשבים שאינם פטרוזיליה (גילי). נענע, כוסברה, שמיר, ועשבים נוספים, יכולים להעניק לטחינה Boost רציני, וגם לתרום לצבע הירוק אם אתם מכינים טחינה ירוקה. ככלל, הדרך הפשוטה להכין טחינה ירוקה היא לרסק בבלנדר הרבה פטרוזיליה ולהוסיף אותה לטחינה בשלב מוקדם. שימו לב שפטרוזיליה היא העשב היחיד שהטחינה חיה איתו בדו-קיום אמיתי.
יוגורט (עינת). השימוש ביוגורט, רצוי מחלב צאן, יכול להחליף את המים באופן חלקי או מלא ויוצר טחינה מעודנת ואנינה, אם כי מעט יותר כבדה וגם קצת רכרוכית לטעמי. בשילוב עם הרבה שמן זית טוב התוצאה מצדיקה את הסטייה הזו.
שמן זית. אחרי ההכנה, מעל הטחינה, רק מאיכות טובה ובלי להגזים בכמות. אל תתפלצנו עם שמן בתולי מהרי הקרפטים. הכי טוב שמן דרוזי מהגליל בקנקל (רק שימו לב שלא מוהלים לכם אותו), או אפילו שמן ג'השאן (שנמכר תחת כעשרה מותגים ישראלים).
רשימה זו היא חלק מפרוייקט הטחינה הגדול.
והארץ לעולם עומדת?
טוב, לאולמרט מגיעות מן הסתם מאה שעות החסד שלו (הייתי אומר מאה ימים, אבל ספק אם יעבור כל-כך הרבה זמן עד הבחירות).
בכל אופן, אני נוטה קצת להטיל ספק באפשרות שאולמרט יערוך שינויים משמעותיים במדיניות הכלכלית של ישראל. שבינתיים, מה לעשות, מרעיבה ומשפילה אנשים. זה זמן טוב להזכיר, בלי להיכנס לפרטים כי יש הרבה כל-כך מהם:
גם אם אומרים לכם אחרת, ששום דבר ממה שקורה בכלכלת ישראל איננו רע הכרחי. זה לא הכרחי שאנשים ירעבו, כשם זה לא הכרחי שהבנקים ישדדו אותנו. וזה בטח לא הכרחי שקבוצה די קטנה של אנשים תעביר לידיה בהדרגה את כל אוצרות המדינה.
זה לא בגלל האינתיפאדה, או בגלל החרדים, או בגלל ההתנחלויות או כל שעיר לעזאזל אחר, שהמצב כפי שהוא.
לא בגלל כל אלו העיריות מעכבות אנשים בשדה התעופה בגלל חוב של 150 שקלים. לא בגללם קלאבמרקט קרס. לא בגללם מתנהל בימים אלה "פרוייקט ויסקונסין" מקומי שמנסה לנשל נכים וחולי נפש מהבטחת ההכנסה שלהם.
שש-עשרה שנים אחרי שחומת ברלין נפלה, תעשיית-החומה עדיין משגשגת. האתר שהכי מזוהה איתה, או עם מה שנשאר ממנו, הוא צ'קפוינט צ'רלי, נקודת הביקורת האחרונה במעבר בין המזרח למערב שנותרה על כנה.
הבודקה עוד שם, עם התמונה המפורסמת של החייל המזרח גרמני, ועם שקי החול ותורן שדגל ארה"ב מתנוסס בראשו. ישנו גם "חייל" לבוש במדים הישנים (בעצם, מדים חדשים שנתפרו כנראה במיוחד), שמצטלם עם תיירים, בדרך-כלל כשהוא מחזיק בדגל בריטניה.
צ'קפוינט צ'רלי. יוני 2005.
בחנויות התיירים שמסביב אפשר לקנות רסיסים קטנים מהחומה. מי שהגיע אליהן בתחילת הטיול, עלול לעשות את הטעות המביכה וגם לקנות אותן, במחיר המופקע של החל מ-2.5 יורו לחתיכה קטנטנה, ויותר מזה לחתיכות גדולות יותר. רק אחרי שאתה עובר שתי וערב על כל מרכז ברלין, מתחוור לך שיש מיליוני חתיכות כאלה. שהן נמכרות בכל מקום.
שני חלקים מקוריים מחומת ברלין, באחת החצרות שליד האקשה מרקט, מיטה, מרכז ברלין.
לא ברור אם זה יותר משעשע, יותר מרגיז או יותר מעציב, לראות את המסחור הזה. סביב צ'קפוינט צ'רלי מפוזרות כמה מסעדות סופר יקרות, אבל במרחק של רחובות בודדים אתה נכנס לאזורים הקצת עניים יותר של צפון רובע קרויצברג. אזורים של מהגרים ופאבים, ודיינרים אפורים ושווקי פשפשים עלובים. עדיין צבועים בקסם מיוחד, אבל מכמיר משהו.
הרחובות האלה צבועים גם בהרבה גרפיטי, המשך לאותו גרפיטי שתושבי מערב ברלין כיסו בו את החומה בימי המלחמה הקרה. איש אינו חושב למחוק אותו מהקירות, הספסלים, הבניינים, המכוניות. גם משום שזה כנראה לא מעשי – הגרפיטי מכסה, בלי אבחנה, כמעט הכל – וגם כנראה משום שהתושבים וגם העירייה, מבינים שזה מרכיב חשוב, אמיתי, של רוח העיר והזהות שלה. בניגוד גמור לרסיסי החומה שנמכרים לתיירים.
הגרפיטי – מציטוטים חשובים ועד ציורים מרהיבים – מפתיע גם במקומות אחרים. שיר שכתוב על קיר של מפעל ישן. משפט שאמר אינשטיין, וכתוב באותיות ענק על אחד מבתי הממשל ("האנשים לא נוצרו בשביל המדינה. המדינה נוצרה עבור האנשים"). או המשפט שנכתב על קיר הבניין בכיכר אוניינבורגר: "1945 2005 המלחמה בנאצים עוד לא הסתיימה".
"המלחמה בנאצים עוד לא הסתיימה".
לקטעים הקודמים על ברלין:
נוחתים בברלין.
365 מטרים של אלמוות מגוחך.
רקוויאם לבלונד על גדות השפרה.
קטעים נוספים על ברלין:
תמונות מחומת ברלין
פרחים בזקצנהאוזן
במקום שבו שרפו ספרים
אני לא אחזור על כל מה שנאמר ומה שאמרתי בעצמי על קידום אתרים בכלל ועל הפצצת גוגל בפרט. מי שרוצה לקרוא כמה דברים שכתבתי בנושא יכול למצוא אותם בעיקר כאן.
מה שרציתי לעשות הפעם הוא לתת כמה דוגמאות להשלכות המלבבות של הקידום האוטומטי שמקבל האתר הזה, כחלק מהפעילות ב"רשימות". אספתי דוגמאות מעניינות לחיפושי גוגל שבהם אני מופיע בעמוד הראשון.
קודם הדוגמאות ואחרי זה דיון קצר.
עמוד הבית: קישוא, תוצאה 3 מתוך 3660. חציל, תוצאה 8 מתוך 26700.
טחינה, תוצאות 1 ו-2 מתוך 23200.
עשה ולא תעשה, תוצאה 1 מתוך 32600.
כבשה, תוצאה 1 מתוך 21000.
אריק ובנץ, תוצאה 1 מתוך 379.
פלורת המעיים תוצאות 1 ו-2 מתוך 148.
מסוייט, תוצאה 1 מתוך 112.
לופו, תוצאה 2 מתוך 8360.
האחיות פיק, תוצאה 2 מתוך 3820.
הלב מרקו, תוצאה 3 מתוך 8470.
נרקומן, תוצאה 3 מתוך 4950.
מורן אטיאס בעירום, תוצאה 3 מתוך 642.
מהפיכת המידע, תוצאה 4 מתוך 824.
הישראלי המכוער, תוצאה 5 מתוך 5790.
סבר פלוצקר, תוצאה 6 מתוך 512.
פרוזאק, תוצאה 7 מתוך 4590.
אורי גרוס, תוצאה 8 מתוך 10700.
קודם כל, אני חושב לעצמי על האופן שבו גוגל מצייר אותי, ועל כך שזה מכתיב גם סוגים מאד ספציפיים של אנשים שמגיעים לפה דרך גוגל. סליחה מראש – אבל אם הגעתם לפה דרך גוגל אז תשמעו, אתם אנשים מוזרים…
אבל בכל זאת, יש כאן כיוון מעניין. היתרון של אתר קטן יהיה באופן טבעי באיזוטריה שלו. היכולת שלו להתבלט בתוצאות החיפוש תבוא לידי ביטוי טוב יותר בחיפושים יוצאי דופן. בראיה רחבה יותר אפשר לומר שהדרך היעילה ביותר של כוחות שנמצאים מחוץ למיינסטריים להגיע לקהלי המיינסטרים – או לקהלים בכלל – היא היום דווקא לדחוף לכיוון האיזוטריה. כלומר, זה יסוד שלילי שפועל נגד חוקי תרבות הרייטינג.
נירמו הפנה אותי לידיעה החשובה הזו על הכת שסוגדת לקנקן תה.
זה שכנע אותי לחשוף רעיון נוסף שיש לי, לכת שתסגוד לפלורת המעיים. אני לא מציע להקים כת כזו, אלא חושב שהיא תתפתח מאליה וייתכן שתקיף את רוב האנושות.
הפלורה, כפי שאתם יודעים או לא, מכונה לפעמים גם "צמחיית המעיים" והיא מורכבת מאוסף של חיידקים "טובים", שאחראים לאקולוגיה של מערכת העיכול. הם עוזרים למעיים לעשות מה שהם צריכים לעשות, וכשהם פוגשים חיידקים רעים הם ישר שולפים עליהם.
אחת המצוקות הגדולות של תרבותנו, היא הפגיעה החמורה בפלורת המעיים היקרה. קרב ענקים מתחולל, בין הפלורה לבין האנטיביוטיקה (שהורגת גם את החיידקים הרעים וגם את הטובים), כל הזבל ששמים לנו באוכל, וכל מיני פטריות, עובשים, טפילים. ממש מלחמת אור בחושך.
דגלס אדמס מתאר באחד מספריו כת שהגיעה למסקנה שארוחת הצהריים היא מרכז הפעילות הרוחנית של האדם, ולכן היא צריכה להיות טובה.
לדעתי, זהו רק עניין של זמן עד שכת כזו תתקיים במציאות, בהבדל אחד: היא לא תסגוד למערכת העיכול בכלל אלא לפלורת המעיים, הישות שמגנה עליה. הפולחן המתבקש יהיה אכילת מזון פרו-ביוטי.
חשוב להסביר: האנטיביוטיקה היא האוייב הגדול ביותר של פלורת המעיים. הפרו-ביוטיקה – מיוגורט ועד לממתקים חדשניים לילדים – היא בת-הברית החשובה. ומכיוון שההגנה על הפלורה מייצגת את תמצית הערכים של "העידן החדש" (דאגה לסביבה, הגנה על בעלי חיים, אורח חיים בריא, תזונה מאוזנת), אז ברור שבעתיד הלא רחוק היא תהפוך למוקד הפעילות הניו-אייג'ית באשר היא.
תחשבו על זה: האלוהות הקטנה שנמצאת בתוך כל אחד מאתנו…
זה התחיל בזה שניסיתי לפרגן למורן אטיאס. זה נמשך בהרבה כניסות. ממש הרבה אפילו. הכל בגלל שכשמחפשים בגוגל "מורן אטיאס בעירום" הפוסט הזה מופיע במקום החמישי.
טכנית, זה באמת לינק שמוביל, בסופו של דבר, לתמונות עירום של מורן אטיאס. בקליק אחד, בשני קליקים – מה זה משנה.
אבל קשה שלא לחשוב שבעצם מדובר בכשל יסודי באופן בו מנועי החיפוש בני ימינו עובדים. גוגל הוא יישום שמנסה לתת לנו מה שאנחנו רוצים. הוא לא מסוגל לתת לנו את מורן אטיאס בעירום, אבל הוא מסוגל לתת לנו תמונות שלה בעירום. אבל גם זה לא מה שהוא נותן – מה שהוא נותן לנו זה את "מורן אטיאס בעירום". תחשבו על זה.
